תגובות לגליונות קודמים – 885

בתגובה ל"להט השורש המתהפך" מאת רבקה מרים, גיליון פרשת מטות

כשהסוס בועט –
יורים בו

את השבים מן הגולה לארץ ישראל בדורנו לא היה צורך ללמד מהי חמלה ומהי מוסריות. אך למרבה הפלא גם לא היה צורך ללמדם מהי נקמה, וכיצד להפעיל את האצבעות למלחמה. בתוככי אושוויץ כבר קראו יהודים לנקמה, וביציאת אירופה ידעו היהודים לנקום, להרוג, להשמיד ולאבד את מבקשי נפשם.

הוויכוח איך להחזיק את הנשק ולהרוג את הקמים להורגנו התבטא בשירו של גורי "ברך נשקם לבל יחטיא". אבל דווקא המילים האלה תבעו מוסריות שהפכה לאכזריות. אם טייס לא תוקף מטרות בגלל שמסתובבים לידן חפים מפשע, הרי שחפים מפשע בצד השני משלמים על כך בחייהם.

רבקה מרים חולמת כגורי על תפילות של נשק שלא מחטיא, ומשתמשת בעזה הפלשתית לאו דווקא כביטוי גיאוגרפי. המשאלה המפתה להפוך את המלחמה לחלום, ואת הלחימה לחמלה, יש בה יופי המתאים להיכלי ספריות. השאיפה להפוך את "צוק איתן" לבחינה אמפירית ומדויקת ללא החטאות, היודעת לחשב את המבצעים והמהלכים על פי תוכנות מחשבה של כיפת ברזל תלולת מסלול, היא מסוג מדעי המדינה של מחקרים ללימודי תעודה.

דווקא משערי עזה התנ"כיים (שופטים יד–טז) ניתן ללמוד על סוגיית "צוק איתן". שמשון עוקר את שערי העיר ונושאם אל ראש ההר אשר על פני חברון. הדבר מזכיר את המשנה ביומא (ג, א), המלמדת על זמן התחלת עבודת יום הכיפורים כשהאיר פני כל המזרח עד שבחברון. יש קשר בין חברון וירושלים, כשם שיש קשר בין חברון לעזה.

בין חברון לעזה

שבועיים וחצי הפכו חיילי צה"ל כל אבן בחברון וסביבתה, כדי למצוא את שלושת החטופים שנרצחו על ידי כוחות הרשע החמאסיים. הזמן הזה הבשיל אצל חמאס בעזה את העיתוי להכניס את כל המדינה לטווח אש של טילים וטילי טילים. הסיבה הטריוויאלית הזאת להבנתם הייתה הצדקת הרצח וקביעת הכללים למי, איך ומתי מותר לחפש את הנרצחים. אומנותו של עשו שנתפסה על ידם תקבע לא רק איך לרצוח, אלא גם אילו דפוסי התנהגות מתאימים לדעתם לעם הנרצחים.

שערי עזה שהועלו אל ראש ההר אשר על פני חברון קושרים את שתי הערים האלה לא מהיום. צריך לזכור את מאורעות תרפ"ט בשביל להבין מה קרה לשתי הקהילות העתיקות האלה. חמאס חברון וחמאס עזה הכחידו בכוח הזרוע את היישוב היהודי בשתי הערים, שמאז ועד היום לא חזרו להיבנות. ואין היישוב היהודי בחברון היום ראייה לבניין, אלא ראייה לתעוזת נפש לוינגרית לשוב ולהיאחז בנחלת אבותינו.

מפרשת שמשון ניתן ללמוד ולהסיק מסקנות לעזה של ימינו. הכתוב הלאקוני המתאר את השעבוד הפלשתי יוצר את זעקת המשועבדים מפני העול הפלשתי על חמשת עריו בשפלה. שמשון יודע לייצר מצבים של פשיטות תגמול על חמאס עזה ואשקלון, בחסות א־לוהית. במקרה הזה פשיטות של איש אחד.

המאבק של שמשון בפלשתים עובר דרך המאבק שלו באחיו. הם תוקפים אותו לאסרו ולמסרו לידי הפלשתים. התובנה הלאומית גורמת להבליג, כי "פלשתים מושלים בנו". הם מוכנים למסור את שמשון ביד האויבים, כי לדעתם הוא מסכן במעשיו את העם. אך הכתוב מלמד שרוח ה' הייתה עם שמשון. התובנה הלאומית של כפיפת הראש בפני האויב מובנת בפרשה לשלילה.

נקמתו של שמשון בפלשתים מקבלת חיזוק א־לוהי. תפילתו "ה' א־להים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה הא־להים ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים" נענית מלמעלה בפעולת נקם, כש"המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו".

הפילוסופיה של הרחמנות המוסרית המעולפת בצדקנות אמפירית בלשוני גורמת לרבקה מרים לשחק בתובנות של אילו, ולצפות לעתים זכות של בדולח, הנבנה על סטנדרטים שלא מעלמא הדין: "לו יכול הלוחם להישען על התקיפות שבו, לא היה מניח למיומנותו לסגור את עיניו. הוא לא היה מתפתה אז לתוקפנות, ויכול היה להבחין אז בין המלחמות הנכונות לאלו המוטעות, בין עת שנכון לצאת בה לקרב ובין עת שיש בה לחשות", כלשונה.

ואני אומר, שבענו מכל הגלויות ומכל השעבודים. לימדנו ידינו לקרב ואצבעותינו למלחמה. בגלות ידעו היהודים לומר – כשסוס בועט לא מעִזים לבעוט בו חזרה, כעדותה של רבקה מרים. גם בארץ ישראל כשסוס בועט לא בועטים בו, פשוט יורים בו.

 לאזן את הרכרוכיות

רבקה מרים מיטיבה להסביר את להט חרב המתהפכת של העברית הפלאית והנוראה כלשונה, כדי להגיע אל האיזון העדין שבין לחם לחמל ומחל. את הלימודים האלה למדנו לאורך שנים רבות. עתה יש לדעת לאחוז בקיצוניות לאומית צבאית ונקמתית כדי לאזן את רכרוכיות הגלות שפשתה בנו מימות עולם.

מי היה מאמין שהעם הזה יבריא ממחלת הגלות? מי היה מאמין שהעם הזה יקרע את כבלי השעבוד מעל ידיו, כקרוע שמשון את "העבותים אשר על זרועותיו כפשתים אשר בערו באש"? עתה משלא הגענו אל המנוחה אך הגענו אל הנחלה תהי לנו עזה של שמשון תמונת ראי המשתקפת בידינו לקרב ובאצבעותינו למלחמה. /

ישי אביעזר

ישי אביעזר לומד ומלמד בישיבה הרמה קריית שמואל חיפה

—————————

בתגובה ל"קדושה של איפוק" מאת הרב יוסף יצחק ליפשיץ ו"עוד רחוקה הדרך למקדש" מאת הרב ירמי סטביצקי, גיליון פרשת מטות

המאבק הוא דתי

בשבת האחרונה היו שני מאמרים המתנגדים לעיסוק המעשי בענייני הר הבית כיום. הובאו ציטוט מדברי הרב קוק, מדרשים ואמירות שונות שהמאחד בניהם היא הקביעה שפעילות כזו אינה מותאמת לצורכי הדור והשעה. כמישהי החברה כתריסר שנים בתנועת "נשים למען המקדש", ועוסקת בדיוק בכך, ברצוני להגיב, אך לא במדרשים מנוגדים ולא בציטטות הפוכות ולא באין סוף דברי חכמים. לשם כך יש רבים וטובים ממני.

אני רוצה לשתף בחוויה של תנועה שבחרה להיות בצד הלא פופולרי של העיסוק הרוחני העכשווי. תנועת מיעוט שאינה זוכה בפרסומים יוקרתיים ובתקציבי ענק ואינה בבון־טון החברתי.

לפני כשבוע היינו באחד הכנסים ללימוד תורה. כנס ענק המושך אלפי נשים מדי שנה. נשים מכל הגילאים והפלגים, שמגיעות למספר ימים של לימוד וחוויה במקום מפנק ונעים. היה שם יריד ענק, שתייה כדת ועוד תענוגות לחומר ולרוח. הן נפגשו עם טובי הרבנים והרבניות ועם אנשי שם ממגוון המגזרים הקיימים בציבור הדתי. השיעורים היו מלאים עד אפס מקום.

העמדנו שם דוכן. לא בתוך הכנס אלא בכניסה, בצד. ניסינו לדבר על ההר, המקדש והאישה. מעטות פנו אלינו מתעניינות. הרוב המשיך הלאה, מי לתורה ומי ליריד. רוב הזמן הינו בודדות. הנושא רחוק מציבור הנשים הנפלא. נשים אמרו לנו: "אין לנו זמן למקדש… אנחנו ממהרות לשיעור…".

אין זמן למקדש.

מונעות עוד חמאסטן

ואנחנו לא מוותרות. עליות נשים ומשפחות על־פי ההלכה, שיח הלכתי נשי חדשני ומרתק, הקמת בית ספר לכהונה, הראשון מאז הגלות, בשיתוף מכון המקדש, בירור תורת המנחות באופן מעשי, שירת הלוויים ועוד… אך עדיין אנו רחוקות מלב התודעה. ובכל זאת מדוע להמשיך?

התשובה נמצאת חלקית באירוע שקרה לי לפני כחודש ושוב השבוע.

לפני כחודש עליתי להר הבית כחלק מעליות הנשים הקבועות שלנו. באותו יום מצאתי את עצמי לבד בהר. כל הנשים נשרו בדרך מכל מיני סיבות. הצטרף אליי בחור צעיר. עלינו, שני יהודים בלבד. ברגע שנכנסנו להר, השקט הפך לסערה עזה. צרחות נשמעו בכל עבר, צעקות "אללה אכבר". מעגלי נשים וגברים הקיפו אותנו, סוערים, חונקים. אנחנו פוסעים בדממה, והם בקול צרחה.

האירוע היה חזק שבעתיים השבוע. הפעם הינו תריסר אנשים על ההר. המחצית נשים צעירות. ההר געש כפי שלא חוויתי מעולם. אלפי מוסלמים ומוסלמיות כיתרו אותנו בשאגות אין סופיות, שולחים ידיים לשמים, מסמלים תנועות מגונות בצוואר, מחזיקים קוראן, וצועקים, צועקים. מנגד עלו מאות שוטרים להגן עלינו. אפורי המדים ושחורי המדים פינו לנו נתיב. לא היה רגע שקט כל עוד היינו בהר.

לפתע כל משמעות הפעילות שלנו התבהרה. משמעות הנוכחות היהודית הורגשה. המאבק אינו בעזה, אינו על "שטח" (ומבלי להמעיט במבצע הקשה המתחולל). המאבק הוא על הריבונות היהודית אך מעבר לכך המאבק הוא דתי. איזה א־ל ישלוט בעולם. א־לוהי אברהם או א־לוהי ישמעאל. לב הסכסוך אינו בשוליים אלא בלב, בהר הבית, מקום המקדש הוא הלב. האסלאם מבין את משמעות הנוכחות היהודית בהר, את תפילת היהודי, ולכן הפחד הכה עמוק מאחיזתנו בהר והצורך לסלק אותנו בכל הדרכים. עליית הבודדים שבנו מונעת מההר להיות עוד חמאסטן. המשטרה שם בזכותנו, מגִנה ומסייעת. מונעת את כיבוש ההר על ידי ישמעאל.

עת לעשות לה'. כל יהודי השותף היום בעלייה ממש יכול לסייע ולו במעט במאבק האיתנים על לבו הפועם של העם.

רינה אהרונוב־אריאל

רינה אהרונוב־אריאל חברה בתנועת נשים למען המקדש

——————

בתגובה ל"והיא פתאום הושיטה את ידה" מאת אליהו בירנבוים, גיליון פרשת פינחס

צריך שכל ישר

אחת "הרעות החולות" שאנו עדים לה היום היא איבוד השכל הישר, ה־common sense. כל אדם שאמון על עולם ההלכה ועולם הרוח היהודי יודע שמגע בין המינים חייב להיות מתוך צניעות, קדושה וכבוד. ניסוח האיסור בתורה “ואל אשה לא תקרב“ מחדד ללא ספק את העיקרון הבסיסי העומד מאחוריו, ולפיו דווקא מגע של קרבה אסור. זה מה שמאפשר טיפול רפואי בחולות, נסיעה ברכבת תחתית תוך עירוב בין המינים ועוד.

על כן, אין זה נכון ואף לא אפשרי לתת פתרון חד משמעי וחד ממדי לכל סיטואציה של מפגש בין המינים. כל אדם המתחנך ליראת שמים, לעולם הלכה ולערכים המתלווים אליהם אמור לקחת אחריות על עצמו ולנווט בין הסיטואציות המורכבות והשונות שחייו נקלעים לתוכן. האם דומה מגע בין רב לראשת מדינה או בין אדם הנמצא בכנס מדעי לעמיתיו, שם היחס המובע בלחיצת יד הינו פורמלי וטקסי, למגע בהקשרים אחרים? האם לגיל אין משמעות בשאלה זו? האם הפרשנות שיכול לתת הצד השני להתנהגות כזו או אחרת לא מהווה גורם בעל משקל בקבלת החלטה בעניין זה?

ייתכן שבסיטואציה מסוימת רב ילחץ יד של אישה, ובמקרים אחרים הוא ימצא את הדרך האנושית והמכובדת להימנע מכך. הפתרון האפשרי שעולה במאמר שבו “רבנים מתעטשים כשהאישה מולם מגישה להם יד לשלום, ואז מכסים את אפם עם ידם“ הינו פתטי, מקטין את האדם והופך את התורה לאוסף של אינטריגות, לדרך שאיננה יכולה להישיר מבט אל החיים ולנהוג בהם בדרך של יושר וכבוד. רב שמתוקף תפקידו כאיש ציבור צריך לבוא במגע עם אנשים מסוגים שונים צריך לדעת שחלק מתפקידו והווייתו הוא התמודדות עם מציאות החיים על כל היבטיה והופעותיה. gבריחה“ אל ההתעטשות ואל מה שמתלווה אליה מקטינה אותו ואת התורה שהוא אמור לייצג.

יוסי חובב

 הרב יוסי חובב שימש בעבר רב תנועת בני עקיבא בריטניה

ספרדיות רכה

הרב אליהו בירנבוים הביא במאמרו מספר דעות של רבנים המחמירים בלחיצת יד לאישה, כשהחמורה בהן גורסת שחל על כך דין "ייהרג ואל יעבור". לעניות דעתי (ואינני רב) דעה זו קיצונית מאוד והיא מופיעה בעיקר אצל רבנים אשכנזים. דעת הרבנים הספרדים, המתונה יותר, לא הובאה כלל במאמר.

הכיוון הנכון לפתרון הדילמה הוא דברי הרב אונטרמן שאמר "אני לא מקל בנגיעה אלא מחמיר  בכבוד הבריות". בקראי זאת נזכרתי בפסק הלכה שנתן הרב עובדיה יוסף ז"ל לבתו עדינה בר־שלום, שבמסגרת עבודתה במכללה שהקימה נכחה בכנסים רבים ופגשה אנשים רבים ונכבדים. היא שאלה את אביה האם מותר לה ללחוץ את ידיהם של גברים, והוא התיר לה בתנאי שהיא לא יזמה זאת. תשובתו הייתה שפגיעה בכבוד האדם והלבנת פנים חמורות יותר, כשהוא מצטט את אמירתו של הרב אונטרמן.

ישי כהן

הנהגה של שיקול דעת

הרב אליהו בירנבוים משיב:

מקובלים עליי דבריו של הרב יוסי חובב שיש לפסוק הלכה בכל נושא, ובכלל זה אף בנושא היחס בין המינים והושטת יד, על פי השכל הישר ומתוך שיקול דעת. כך ניסיתי להסביר במאמרי או לפחות לרמוז לכך. במדור "רב עולמי" מטרתי להציג את הנושאים הרחבים והרגישים שרב בתפוצות (ולעתים גם במדינת ישראל) צריך להתמודד איתם ואת הצורך לחבר בין התורה לחיים, בין דרך ארץ לערכי התורה, כדי להמשיך לקיים את העם היהודי ואת מסורת ישראל סבא. רק הנהגה שקולה, מאוזנת, חושבת, רגישה ובעלת שכל ישר ושיקול דעת מסוגלת להבטיח את המשך החיבור בין יהודים ליהדות ובין התורה לחיים.

בהקדמה לתשובותיו, הבהיר רבי אברהם בן הרמב"ם עיקרון זה: "כללו של דבר אומר אני שדיין שאינו הולך בפסקיו אלא אחר מה שכתוב ומפורש הוא חלש ורפה ולפי זה יבוטל מה שאמרו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות… וצריך הדן דין או המורה הוראה לשקול אותם לפי כל מעשה ומעשה הבא לפניו ולהקיש את הדין לדומה לו ולהוציא ענפים מן העיקרים ההם. ולא נכתבו המעשיות המרובות הכוללות מקצת דינים בתלמוד חינם, וגם לא שיעשה הדין בענין ההוא לפי מה שנזכר שם, אלא כדי שיסגל החכם בשמעו אותם הרבה פעמים כוח של שיקול דעת ודרך טובה בהוראה למעשה".

ואם בכל נושא בהלכה יש צורך להפעיל שיקול דעת, על אחת כמה וכמה בנושא הושטת יד לאישה. הרב חיים ברלין, בנו של הנצי"ב מוולוז'ין אשר היה רב במוסקבה ובוולוז'ין (1832־1913), כתב בנושא זה: "ואשר שאל על דבר נתינת ידו לרשעים או לנכרית… ולתת יד לאשה… ודאי אם יוכל להיזהר בזה מה טוב אבל אם אי אפשר לו להינצל מזה כגון אם הנכרית הקדימה והושיט לו את ידה ואין דעתו לשום הרהור ח"ו אין להחמיר בזה ודרכיה דרכי נועם, ואהבת את ה' א־להיך אמרו חכמים שיהא שם שמים מתאהב על ידך ולא יאמרו על יראי ה' שהם משוגעים ואינם בעלי דרך ארץ" (שו"ת נשמת חיים סימן קלה). הנה כי כן, גם העניין החברתי הופך להיות שיקול הלכתי המתיר נתינת יד במקרים מסוימים.

אולם על הערתו השנייה של הרב יוסי חובב אני תמה. חובב העיר על אזכור הרבנים שמתעטשים כדי להימנע מלחיצת היד לאישה וטען כי זהו "פתרון עלוב המקטין את האדם וההופך את התורה וההלכה לאוסף של אינטריגות". דוגמה זו לא נאמרה במאמרי ככזה ראה וקדש, או כהנחיה מעשית לכל אדם הנתקל בידה של אישה, אלא כקוריוז בלבד. כפי שכתבתי, לא באתי במדור זה אלא לתאר את המציאות הקיימת, גם אם אינני מסכים עמה ואף אם אני חושב שאין זו דרכה של תורה.

לגבי דבריו של ישי כהן, המדגיש את ההבדל בין הפסיקה האשכנזית לספרדית באופן כללי וגם בסוגיה זו, אני מסכים בהחלט. חשוב להבין שהרבנים הספרדים, אלו שהיו בארצות האימפריה העות'מנית ובארצות מזרח אחרות, לא היו צריכים להתמודד עם המודרנה, ההשכלה והחילון ולכן במקום דרך של מלחמת חורמה בתופעות אלו הם היו הרבה יותר גמישים ונוחים כלפי ההלכה ויחסה למציאות (ראה הרב בן ציון מאיר עוזיאל, משפטי עוזיאל, חלק א, עמ' 9).

נדמה שניתן ללמוד על הגישה לנתינת יד לאישה בפסיקה הספרדית מנושא דומה, והוא המנהג הספרדי הקדום של נשיקת יד החכם בתום תפילת שבת או לאחר קבלת ברכה. כתב על כך הבן איש חי (עוד יוסף חי, שנה א' שופטים, אות כ"ב): "חכם וזקן שנשים נושקות ידיו אינו צריך לסרב ולדחותן, כי זו הנשיקה שהיא על גב היד אינה דרך חיבה אלא בנשיקה על הפנים או על המצח".

והרמ"א, למרות היותו פוסק אשכנזי, כתב אף הוא על מנהג זה: "יש אומרים כל שאינו עושה דרך חיבה, רק כוונתו לשם שמים, מותר… וכיוון שיש צורך בנשיקה זאת לפי נימוס העולם ודרך ארץ לא יעלה בלב שניהם הרהור" (אבן העזר סימן כא, סעיף ה).

וכך גם הוסיף הרב חיים פלאג'י (שו"ת חיים ושלום ח"ב ס' י"ז) בקשר למנהג של קבלת צדקה מיד אישה וברכתו של הרב תוך כדי הנחת ידו על ראשה: "מותר לקבל (צדקה) מידה ובלבד שיכוון לבו לשמים ואם מקפידה שישים ידו על ראשה ויברכנה רשאי לעשות כן".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ד, 25.7.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 ביולי 2014,ב-גיליון מסעי תשע"ד - 885, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: