רבניות המשיבות בהלכה לשואלים הן השלב הנוכחי בדור תלמידות החכמים. חוברת תשובות הלכתיות פותחת אופק חדש של סגנון התשובה ואופי הפסיקה 

מה שאלתך אסתר ותעש

ענת נובוסלסקי ועידית ברטוב

ספריית או"ת (אור תורה סטון), תשע"ד, 85 עמ'

" כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה". תורתו של מי? של נותנה, או של לומדה – בן התורה התלמיד החכם? התלמוד (קידושין לב) מבחין: בתחילת הלימוד התורה תורת ה' היא. לאחר שהלומד עשה לילות כימים בעיון, בחקירה, בלימוד ובהתמדה נבלעת התורה במחזור הדם התודעתי שלו והופכת להיות "תורה דיליה" – תורתו שלו.

נשים לומדות תורה, זו שבכתב וזו שבעל פה, כבר אינן בגדר חידוש במקומותינו. לפני דור נפתח פרק חדש בעולם לימוד התורה, חברותא ועוד אחת. מדרשה ראשונה, לימודים גבוהים וחזון לימוד התורה לנשים קרם עור וגידים.

ואחר כך, כמעט כמובן מאליו פגשנו את המלמדות – המורות והר"מיות, הטוענות הרבניות, ועל פני השטח מציץ ונובט החלום של תלמידות חכמים שיד רב להן בש"ס ופוסקים. כבר שמענו על שיעור דף יומי לנשים ואפילו על קבוצות שסיימו ש"ס. ועתה מגיע עתן של חכמות ההלכה המשיבות כפי בקיאותן וכיד ה' הטובה עליהן לשואלים בדבר ה' – זו הלכה.

יש להבחין בין מחקר הלכתי לבין תשובה הלכתית. לשניהם יש צורך בידע מקיף, ביכולת ניתוח ועיון. אך בשונה מן החוקר המקיף את הנושא מכל צדדיו, פוסק ההלכה – המשיב לשואלים – צריך להיות קשוב לשואל ולדעת היאך לכוון את שפע הידיעות אל המקרה המסוים.

בין סערה למתינות

החוברת "מה שאלתך אסתר ותעש" (לזכרה של אסתר כריש) כוללת שמונה מאמרים שהינם תשובות בהלכה. כותבות התשובות, תלמידות חכמים, הן בוגרות המכון למנהיגות הלכתית ע"ש סוזי ברדפילד במדרשת לינדנבאום.

תשובותיה של הרבנית עידית ברטוב (רוב התשובות בספר) עשויות בסערה. עשרות מקורות מדברי ראשונים ואחרונים נעים בתזזית בתשובותיה. בעמודי תשובות רבים מוזכרים למעלה מעשרים מראי מקום לעיגון הטיעון. השאלה העיקרית מושכת שאלות משנה, הנוגעות בתחומים משיקים, ההולכים ומתגלגלים וזוכים להתייחסות בתשובות. אפשר כמעט לחוש את סערת המחשבה, את החוט האסוציאטיבי ואת הקפיצה המחשבתית.

תשובותיה של הרבנית ענת נובוסלסקי עשויות מתון מתון. ההקשבה לשאלה והדיוק בצליליה העדינים הם הציר המרכזי שעליו בנויה התשובה. פרישת היריעה צעד אחר צעד בהרצאה מדורגת נותנת לקורא את האפשרות לעכל, להתבונן ולעקוב אחר רצף המחשבה.

השואלות הן בעיקר נשים המתחבטות בסוגיות הייחודיות לנשים. ועם זאת מועלות גם תשובות לא מגדריות בסוגיות שבת ומועד.

בחלק העוסק בענייני שבת ומועד, רוב התשובות פוסעות בשבילי הפוסקים והפסיקה המקובלים. ההכרעה אף היא מצויה במיינסטרים של פוסקי ההלכה בזמננו. בסוגיית עישון ביום טוב, למשל, מכריעה ברטוב כעמדת ה"ציץ אליעזר" לאיסור; בסוגיית דוד שמש בשבת – כעמדת הרב קאפח להיתר; ובסוגיית הדלקת נרות שבת במלון שאין אפשרות להדליקם בחדר, נקטה נובוסלסקי עמדה שמרנית יחסית וממליצה בחצי פה בהכרעתה להחמיר ולהצריך פנס עם סוללה.

עמדה שמרנית בסוגיית הדלקת נרות שבת במלון. הדלקת נרות המונית בתל אביב
צילום: גדעון מרקוביץ', פלאש 90

אינטליגנציה רגשית

אמנם גם בחלק זה נשמעת מנגינה חדשה. מנגינה שתלך ותתעצם בחלקים האחרים של הספר. ראשיתה בצלילים רכים וענוגים שיכולים לשמש מופת למשיב תשובות בהלכה. כך למשל בתשובה בדבר מצוות השמחה בחגים. אלמנה – שנה לאחר פטירת בעלה, שנהג בימי חייו לקנות לה מתנות בחגים, תוך אזכור דברי התלמוד "אישה, בעלה משמחה" – שואלת האם כשהיא לבדה היא חייבת לשמוח בחג?

בעיני הקורא התורני הממוצע, השאלה מבקשת לחקור את חובת השמחה של אישה ברגלים: האם היא חובה עצמית או שמא היא חובה המוטלת על הבעל לשמח את אשתו. אולם בעיני הרבנית נובוסלבסקי מסתתר בשאלה געגוע גדול והיא מבקשת הבהרה מן השואלת: "מבין השורות אני מבינה שקשה לך לשמוח בגלל חסרונו של בעלך… ואינך יודעת אם בכלל וכיצד לבטא את השמחה ללא בעלך – האם הבנתי נכון?"

אישורה של השואלת כי בדיוק לכך התכוונה שופך אור על החשיבות הגדולה שבאינטליגנציה הרגשית של המשיב תשובות בהלכה. בתשובה הלכתית, בשונה ממאמר בהלכה, יש יסוד חד פעמי של נסיבות. היכולת לזהותו, כמו גם המודעות לצורך לזהותו, הן בעלות חשיבות אנושית גדולה ולא פחות מכך בעלות ערך להתברכותה של התורה – שאמורה להופיע באופן מדורג ומגוון לפי מקומו ומצבו של השואל. ייתכן שהרקע המקצועי של המשיבה (פסיכולוגיה) אפשר רגישות זו. ייתכן שהשיח שבין אישה שואלת לאישה משיבה הוא המפתח. בכל מקרה, יש ברגישות האנושית בתשובה זו כדי להנחות ולשמש תמרור למשיבי תשובות בהלכה, נשים וגברים כאחד.

צלילים חדשים

צלילי הרגישות האנושית־נשית פורצים לחזית התשובה גם בדיון בסוגיית דחיית ליל הטבילה. השואלת מתארת את קשייה להכניס לסדר היום העמוס של ערב שבת את הטבילה וההכנות לה, ושואלת האם תוכל לדחותה למוצאי שבת. בתשובתה ברטוב מתייחסת גם למה שלא נשאלה, וכמשיבים אחרים היא קובעת כי קיום הטבילה בזמנה הוא ערך הגובר על החשיבות של תפילת בעלה של השואלת במניין בתפילת ליל השבת.

אולם התשובה כוללת שלושה צלילים מיוחדים. למשל בקביעה, שכנראה איננה מובנת מאליה, שאתגר ההכנות לשבת אינו תפקידה של האישה בלבד ועל בן הזוג ליטול אחריות וחלק במשימות. ההכרעה שניתן לדחות את הטבילה בנסיבות אלו היא מסקנה המקובלת על משיבים רבים. אולם תשובתה של ברטוב אינה מסייגת את ההיתר באזכור – המופיע בתשובות מקבילות – הסכמה משותפת של בני הזוג. התשובה הניתנת לאישה, ממשיבה שמבינה את מקומה, רומזת לאוטונומיה נשית היכולה למצוא את צידוקה בתוכה ללא תלות בצד הגברי של התמונה. צליל זה בולט במיוחד כאשר נתקלת המשיבה במונח "שעבוד אישה לבעלה". היא איננה יכולה לעבור עליו ללא התייחסות מסייגת המביעה חוסר נחת מקיומו.

ההכרה שבמעמדן של הנשים ובתודעתן העצמית חל שינוי חורזת רבות מן התשובות. ההבחנה בין "הלכתי" ל"חברתי" חוזרת כמה פעמים מתוך כוונה להצדיק קו פסיקה המנוגד למקורות הראשונים ולפוסקים חשובים. בסוגיה "האם יכולה אישה לשמש דיינית" מבחינה ברטוב בין "שיקולים הלכתיים טהורים לבין אחרים העוסקים ב'רוח ההלכה' וכוללים שיקולים חברתיים ופסיכולוגיסטיים (!) המושפעים מאופי החברה בה הם נאמרים", ומתוך כך קובעת כי "עם השתנות הנורמות המקובלות בחברה השתנו גם הלכות על פי הצורך, מה שפותח פתח גם כיום לשקול מחדש את האיסור". טיעון שהיא חוזרת עליו בשינוי סגנון והקשר, אך מתוך אותה מטרה, גם בתשובה ביחס לאפשרות של עליית נשים להר הבית: "וחלילה איני מנסה להפחית מפועלם וממעלתם של ראשונים, אולם בכל דור משתנים הצרכים והתנאים".

החידוש שבכתיבה ההלכתית של נשים תלמידות חכמים אינו מתמצה, כך מסתבר, בזהות המגדרית של המשיב. היא פותחת אופק חדש של סגנון התשובה, רגישותה והבנתה את עולמו של השואל. היא מעלה על פני השטח דילמות בדבר היחס בין המציאות להלכה בעיקר בתחום הנורמות החברתיות העומדות בשורשי ההלכות. במובן זה, יש תרומה חשובה לעולם ההלכה בכלל ולעולם התשובות בפרט בחיבורן של התשובות ובפרסומן.

עם זאת, דומה שחייבת להתקיים אינטראקציה בין בית המדרש הנשי על סגנונו ותכניו לבין מסורת בתי המדרש ודרכי פסיקת ההלכה הישנים־הגבריים כדי לקיים העשרה הדדית וכדי שלא תיעשה התורה כשתי תורות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ד, 25.7.2014