רבע לשבר | רוני אלדד־שאשא

ימי בן המצרים מייחדים לנו מקום של חיבור לרגעי ההבנה כי השבר קרוב מאי פעם. מנגנוני ההדחקה מתבקעים כחומות ואבני היסוד בנפש נסדקות. על אמנות של כמעט־חורבן

אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.

וּמַה גַּם אֲנָשִׁים

(דליה רביקוביץ'. גאווה)

עייפות החומר מקיפה אותנו. היא מספקת לנו, לרוב, הסבר שלם ומצוין לשברים שאנחנו חווים באופן יומיומי: מכשירים חשמליים שהפסיקו לפעול באחת, זכוכית שנסדקת פתאום, סימנים חדשים של זקנה בפניו של אדם קרוב. הקצב האיטי שבו מתרחשת עייפות החומר מאפשר לנו לקבל את הדין שהיא נושאת עמה בהשלמה יחסית, כי כך דרכו של עולם. ולפיכך, מדוע לא לחפש בה גם יופי, מדוע להכריז מלחמה חסרת סיכוי מול השבירה הבלתי נמנעת, החומרים שממילא יתעייפו, המוות?

ביצירה "פסוריאזיס" של הקרמיקאית הבריטית טמסין ואן אסן יש פיתוי גדול לכניעה כזאת; להתמסרות להתכלות ללא קרב, בחינת "if you can't bit themg של ממש. בעבודותיה היא מייצרת שברים באופן מודע, על ידי צירוף חומרים שמבחינה פיזיקלית אינם יכולים להתקיים יחד בשלמות לאורך זמן, ואז עוקבת מקרוב אחרי תהליך ההתפוררות המלאכותית שיצרה בעצמה, הטומן בחובו מראות יפיפיים כמו זה המופיע כאן.

ביחס לתהליכי ההתפוררות האיטית שאנו מורגלים בהם, הקול הזה הוא קריאה מאתגרת ומפעימה, ואולי לעתים אף אפשרית. הוא נוגע בציווי שאנו מצווים לברך על הרעה, ומגדיל לעשות ולצד האמת שבדין מוצא בו גם הוד אמיתי.

רגע ההמתנה, המבשר חורבן, קפא לנצח. תמר אטון, "שולחן" (וידאו), 2007

רגע ההמתנה, המבשר חורבן, קפא לנצח. תמר אטון, "שולחן" (וידאו), 2007

סדיקה איטית

בארבע פעימות החורבן שבלוח השנה שלנו יש יותר מהנכחה תדירה של חורבן המקדש או תשומת לב להיעדרו; הרצף שיוצרות פעימות אלו מבקש למקד את המבט גם ברגעים המובילים אל החורבן עצמו. במבט ראשון ניתן לראות בפעימות החורבן הללו בחינה קרובה של תהליך התפוררות רציף ותו לא, כמו בעבודותיה של ואן אסן.

במסכת יומא מתואר קשב כזה לתהליך התפוררות הבית:

ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב (בבלי, יומא לט, ב).

ארבעים שנה של סדיקה איטית, של עזיבה איטית. כמעט כמו חורבן בשיבה טובה, שוודאי שאין בו כל ממד של הפתעה: ידענו אז שסופו להיחרב. ראינו אותו נחרב בפרזנט פרוגרסיב, לנגד עינינו. אחת לכמה שנים עלה הקרבן בשמאל. הזהורית נותרה אדומה.

אבל ישנה אפשרות אחרת, לא להתבונן בחורבן כתהליך איטי של הזדקנות ומוות, אלא למקד את המבט ברגעים ספציפיים, הרי־אסון, שבהם השבר המאיים להיפער לעינינו פתאומי מנשוא, או גדול מנשוא, ואנחנו חווים קושי אמיתי לאחוז בהשלמה ובקבלת הדין בלבד. נדמה כי כזה הוא י"ז בתמוז, המייחד לנו מקום של חיבור עם אותם רגעים שבהם מבשילה בלב הידיעה הפקוחה, המצמיתה, שהשבר קרוב מאי פעם. אזי, מנגנוניי ההדחקה המפוארים שלנו מתבקעים כחומות, אבני יסוד בתודעה הנפשית נסדקות. ולא מחמת זקנה.

למרבה הכאב, הזמנים האלה מוכרים לכולנו היטב: מזוג קרוב שהופך להיות שני "פרודים", כשאנחנו מתבשרים על מחלה קשה של אדם אהוב, ובזעיר אנפין: ממראה ילד נתקל באבן, רגע לפני הנפילה, או כשכוס מחליקה מהיד באמצע שטיפת הכלים.

תמצית האימה מרוכזת שם, בי"ז בתמוז, ובשלושת השבועות שאחריו שהנה אנחנו כבר בטבורם, המתקדמים להם לאיטם לקראת החורבן הסופי. דמו בנפשכם, לשמוע ללא הפוגה את קול קריסת חומות ירושלים. להמשיך ולראות איך החילות מתגלים לעיני אנשי ירושלים עם כל מכה באבני העיר, ולהשתהות שם ברגע הזה. בהכרח האינסטינקטיבי להיצמד, להציל מה שאפשר, ובדל התקווה שתמיד ישנו שיתהפך הכול לטובה, אפילו אם חרב־חדה־מונחת, ויחד איתה הידיעה החדה שמונחת אף היא, כחרב, שהקץ קרוב מתמיד, וזו וזו משמשות בערבוביה. תמצית האימה ממש.

טמסין ואן אסן, "פסוריאזיס", 2011

טמסין ואן אסן, "פסוריאזיס", 2011

מחנק הצום הנורא

בעבודת הצילום "להפיל כד מתקופת החאן" של האמן הסיני אי ווי ווי (כן, זהו שמו המקורי, אף על פי שהוא נשמע לחלוטין כאונומטופיאה ליצירתו שמופיעה כאן. אולי בסינית זה נשמע שמח יותר?) ישנה היישרת מבט כזו אל הרגע שלפני השבר. נטולת מצמוץ. בעבודה השלמה מתוארת ברצף של שלושה צילומים שמיטה מכוונת של כד מסורתי יקר ערך מידי האמן ארצה, שלב אחר שלב, המוצגים יחד כטריפטיכון קלאסי. בצילום העומד במרכז הטריפטיכון, מתועד האמן שבריר שנייה לפני ההתנפצות הבלתי נמנעת. ידיו פרושות, בתנוחה המבטאת אולי משהו שבין רפיון לתפילה, וכל עמידתו אומרת השלמה עם הבלתי נמנע הזה. אמנם ביצירה זו האמן הוא השובר, אך הוא עושה זאת כמעשה המבטא ביקורת חברתית חריפה על השחיתות האיומה שסביבו, כאחד האומר: כד שבוּר שברתי.

קול אחר העולה במצבי טרום שבירה כאלה עולה מעבודת הווידיאו העדינה "שולחן" של האמנית הישראלית תמר אטון, שעוסקת רבות בעבודותיה בתפרים שבין השלם, השבור והרפּאוּת האפשרית שאחרי השבר.

לעיני הצופים ניצבת דמות (האמנית עצמה) על גבי שולחן אוכל, בתנוחה בלתי שגרתית ובלתי אפשרית, ועל פניה ערוכים כלי סעודה: צלחת, מפית וגביע. הרואיות משונה עולה מכאן. המוכנות לשאת לבד, גם באופן אבסורדי מאוד, את הסדר הישן והמוכר, המשפחתי כמו גם החברתי (השולחן: שולחן האוכל המשפחתי המובהק, הכלים: כלים מקובלים לסעודה חגיגית). ובלבד שלא יתנפץ.

למרות שצניחת הכלים והתרסקותם היא כמעט בלתי נמנעת, הבחירה המוצגת כאן היא הסירוב המוחלט לוותר ולשמוט, עד הסוף, בניגוד חריף לעבודתו של אי ווי ווי. בעוד הוא מזרז את הקץ, שובר את השבור, אולי גם כי אינו מסכים לעמוד ביותר משבריר שנייה של אימת טרום־השבר, אטון מנסה בכל מאודה להאריך את הרגע הזה עד אין קץ. למנוע את הבלתי נמנע.

בצפייה בעבודת הווידיאו השלמה, סף החרדה גבוה מאוד. לב הצופה מחסיר פעימה עם כל רעד וזיע של הגוף הנושא את כלי הסעודה. אך הכלים נותרים על כנם הרעוע, וקול הנפץ לא מגיע, אפילו לא בסוף, הודות למעגל האינסופי שמאפשרת העריכה בעבודות וידיאו. כך נוצר עומס נפשי קיצוני המאפיין את הציפייה הזאת כשהיא מתמשכת מעבר למצופה, כשהחומות כבר מתבקעות אך הבית עדיין תלוי ועומד, כשהגוף כבר כושל אך הלב עוד פועם, וכל רגע עשוי להיות רגע החורבן. בלב הצופה מתעורר איזה ייחול הפוך, משונה, שיישברו כבר הכלים, שהסוף הוודאי יבוא ויתיר אותנו ממכאובי האימה שבציפייה לו.

ועל אף השוני הרב בין שלוש הדוגמאות שכאן, ההתבוננות ברגע המונצח בכל אחת מהן מעניקה לנו הזדמנות לחוות מחדש ביתר שאת את המחנק הנורא שמביאים עמם שלושת השבועות שבין לבין, כיוון שבכולן רגע ההמתנה, המבשר חורבן, קפא לנצח; ולא קל לנשום כך, ומאוד לא פשוט לחכות עד שישתבר. 

רוני אלדד־שאשא היא בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל, מאסטרנטית בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, ומלמדת ציור ורישום במדרשת עין פרת באלון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ד, 25.7.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 ביולי 2014, ב-גיליון מסעי תשע"ד - 885 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. שרה פרידלנד בן ארזה

    מאמר מרתק, נוגע וכתוב היטב. תודה על פתיחת הלב וכיוונו להשתהות משמעותית זו.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: