עניין של תאורה | יהודה עציון

עולי ההר חיים את "תא השטח הבא", את היהדות המשתחררת מכבלי הגלות. מנגד, יש המתאמצים להאריך את הלילה 

ברכה יש על הלילה, וברכה על היום.

בשעה שהקב"ה מעריב ערבים הריהו מאיר לָעולם בפנס מיוחד ש"עושה חושך" אבל מדגיש קווים ועצמים אשר אור היום מבליע אותם בטוהרו.

ובשעה שהוא מעלה עמוד שחר ומאיר פני מזרח, מיד פורחות ציפורים לעבודתן זו שירה, ומלאכים אומרים קדושה, ובהיות מקדש על מכונו בא זמן שחיטת התמיד, ובאיננו עדיין – מְחַנְנים הננו ומברכים: "אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר וְנִזְכֶּה כֻלָּנוּ מְהֵרָה לְאוֹרוֹ, בָּרוּךְ אַתָּה ה', יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת".

וכנגד "מהֵרָה" שבברכה זו – גם בברכות ותפילות אחרות לבניין מקדש וירושלים – עמדו חכמי בית מדרש מסוים, נטלו אגדה על דרך גאולתן של ישראל קמעא קמעא (מה שחייב להיות, בדרך הטבע), והפכוה ליסודה של תורה.

ובכן, ישנו כאן פגם בהבנת המדרש – כאילו מוסכם על שני המְהלכים בבקעת ארבל שכל דרכה של גאולה טופפת בפסיעות קטנות – ולא היא. נוסח השיחה הנכון בין השניים נשמר במדרש תהלים (מהדורת בובר כ"ה י"ג), כלהלן:

"מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר" (שיר השירים ו, י), ר' חייא בר אבא ור' שמעון בן חלפתא היו מהלכין בקרוצתא [= בתחילת השחר] בהדא בקעתא דארבל, וראו איילת השחר שבקע אורה לעלות. אמר לו ר' חייא: כך היא גאולתן של ישראל. אמר לו ר' שמעון: היינו דכתיב "כִּי אֵשֵׁב בַּחוֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי" (מיכה ז ח), בתחילה היא באה קִמעא קִמעא, ואחר כך היא מנפצת ובאה, ואחר כך היא פרה ורבה, ואחר כך היא משתבחת והולכת.

פירוש הדברים כך הוא: רבי חייא אמר שגאולת ישראל כאיילת השחר המוסיפה אור אט־אט, והשיב לו רבי שמעון שדבר זה נכון רק בַּתחילה, בראשיתה של גאולה, אבל אחר־כך עובר "הגרף" לנסיקה מהירה, צובר גובה ומהירות משלב לשלב, לא בקו לינארי אלא במתלול של טור גיאומטרי המכפיל את זווית העלייה ככל שהוא מתקדם.

אבל לא בַּתיקון הזה עיקר דברינו אלא במה שפתחנו, בַּהבחנה בין יום ובין לילה.

כי הללו המתנגדים לבוא בשערי בית ה', המתריעים בַּשער על סכנותיו של המקדש ודוחים אותו בידיהם, למה הם דומים? לאלה המתאמצים להאריך את הלילה – מין "ירח בירושלים דום, לְבַל יַעַל אור יום". מחזיקים הם בכל כוח בידית הבלם, לבל תתקדם הגאולה מקִמעא לקִמעא, ודאי לא לְ"משתבחת והולכת", כי אז עולה שמש אל רום שמים, הכול נשטף באורה, ופעילי הלילה מחפשים להם סִדקֵי צל ומאורות חושך.

באה קריאת השכווי לאופי חדש, למהפכה ערכית גדולה, לגאולה. מבט אל הר הבית צילום: EPA

באה קריאת השכווי לאופי חדש, למהפכה ערכית גדולה, לגאולה. מבט אל הר הבית
צילום: EPA

בין גלות לישראליות

ישנם מתנגדים – כהרב יצחק ליפשיץ – אשר לֵילם הטוב להם הוא גלות חשוכה ואור בחלונות בית המדרש, וישנם אלה – כהרב ירמי סטביצקי – אשר לֵילם האהוב הוא ההוויה הישראלית אשר נוצרה כאן בעשרות השנים האחרונות. אלו ואלו נזהרים ומזהירים מפני "עד שבחברון", שמא – לא עלינו – יגיע זמן השחיטה…

שני הכותבים הנזכרים דיברו על החוויה הדתית ועל השפה הדתית – וכמובן לא אכחד כי רחוקים אנו עדיין מחוויית עבודת ה' בנטילת חיים ובמתן דמים על מזבח. כנראה, עוד רב לפנינו הדרך. יש מה לחשוב ולומר על כך – לא כאן ועכשיו – כי עתה באתי רק להסב את המבט מן החושך לָאור, לתבוע מעצמנו ומזולתנו את בינת השכווי.

גלוי וידוע שאותו נוף עצמו – (או, אם תרצו, אותו סידור במה בתיאטרון) – נראה לעינינו ומורגש לנפשנו באופן אחר לחלוטין בתאורת יום ובתאורת לילה. כך גם מציאות חיינו: יש מי שחי בתוכה בחוויית לילה, ויש היודע כי יום כאן. ושני אלה, לילה ויום – גלות ופגימות או גאולה ושלמות – גוזרים משטר התנהגות שונה לחלוטין זה מזה, בין לַיחיד בין בַּכלל. הכול הוא עניין של תאורה, או "תודעת התאורה".

בַּגלות שולטת הפסיביות, ההמתנה הסבילה (קוויטיזם בלעז), הראייה לטווח קצר ובגזרה צרה (במכוון!), האמונה הנשענת על הקב"ה המוליכנו כעיוורים באפלה, כאשר ישא האומן את היונק שאיננו נדרש ואינו יודע להלך ברגליו. בגלות מתפתחות התיאוריות: מי אנו שנרהיב עוז לסייע לקב"ה? מי אנו שנדע בכלל מהו רצונו מאיתנו? טוב לנו ד' אמות של הלכה וד' כתלים של בית המדרש – "לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ" – וה' יעשה הטוב בעיניו (ואולי, בלחש, עדיף שגם לא יעשה).

אין צריך לומר שכל אלה, והדומים להם, מעצבים את אופיו של היהודי, פְּעיל הלילה. נוח וטוב לו בכך – וגם אם לא טוב יש להשתדל לשפר רק בתוך "כללי הלילה", אולי אפילו לעבור מפולין לארץ־ישראל כי הציויינים בנו כאן מדינה אשר פיתהּ מצויה לעוברי דרכים, וספסלי בית המדרש יימָלאו אברכים. אבל, לידע ולהודיע, שעוד לא בא הלוֹם יום! לכשיבוא – דיה לצרה בשעתה…

ויש גם ליל ירח, ההוויה הישראלית דהאידנא, אשר כאמור רבים מן המתנגדים למעפילי ההר אחוזים בה, לאמור: העיקר הוא הקונצנזוס, וראו כמה פגמים עוד עלינו לתקן – חברתיים, מוסריים, חינוכיים, כלכליים ומה־לא, ומה לכם כי תדחקו את הר הבית אל ראש הרשימה? מה בוער?

זאת ועוד, בידוע שאנו סובלים "בעיות ביטחוניות", המוסלמים שונאים ויורים מכל עבר, ובאמת אתם רוצים מרחץ דמים? ובכן, כאן הקוויטיזם הוא "רך" – מדברים במונחי חברה ולאום ומדינה, אך את האחריות מותירים להנהגה הנבחרת, הדמוקרטיה "התנחלה" בַּתורה וכבשה אותה מבית, הריבונות המהותית נתונה לרוב החילוני, ואנו ה"דתיים" – אמונותינו הן "בעיה שלנו", בל נוציא את הדברים מסידור התפילה אל רשות הרבים, קצת צניעות…

קריאה לשינוי המגמה

לא אבוא כרוכל לפרוט תשובת כל טענה. אולי רק אזכיר שבימיו הטובים של "גוש אמונים" היו שמעון פרס ומרעיו זועקים כנגדנו בגרון ניחר: מה איבדתם על הרי השומרון? – לכו לַנגב, לגַליל! סוף דבר, הלכו בני אמונים גם אל הנגב והגליל, ולא תמיד פגשו שם את "חייליו" של פרס… ודומָה בעיניי הקריאה ההיא לְאתגוּר נאמני ההר ב"מצוות הישראליות" – שיתחילו באהבת חינם ובחסד, בחינוך, בלחם לעניים ותמיכה בנזקקים. האמנם עומדים הדברים בסתירה? וכי אין זה מכלול אחד, רב פלחים, ומן המרכז – הוא ההר אשר בו וממנו שכינת אֵ־ל בקרבנו – ניזונים כל המקיפים?

ואגב, בה במידה שצודקים המתנגדים – אם אמנם מאתרים הם נכונה פגם מהותי במחנה העולים הֶרָה – כי אז ראויים אנו לביקורת, והלוואי נקשיב ונזכה לתקן. כי אם אכן מתנכרים אנו לאחֵינו, מתחברים לאבני הריצוף של ההר ולא לרוח שכינה האחוזה בו ובנו, אם באמת "היכל השםאנו“ וקִרבת השם בקרבות אבנים נתחלפה לנו – כי אז אכן טוב שִבתנו בַּכותל, למטה, בחוץ, ועוד רבות עלינו להפנים בטרם נהא ראויים להיראות בפנים.

אשוב אל העיקר – “כִּי אֵשֵׁב בַּחוֹשֶׁךְ, ה‘ אוֹר לִי“. בניגוד מוחלט לכל השלילה אשר ראינו בַּחושך, בניגוד לכל החוויה, השפה והאופי המתפתחים היטב בחושך – באה קריאת השכווי לאופי חדש, לתאורת שמש חדשה, למהפכה ערכית גדולה, במילה אחת – לגאולה!

ודאי, אין הגאולה מושגת באחת, אך הקריאה היא לשינוי המגמה – לחתירה אל השלמות – “וְאוֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נוֹגַהּ, הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם“ (משלי דיח). וכאמור, אותה מציאות עצמה הריהי שונה לחלוטין באור יום – ואיתה משתנים גם אנו!

תורה של גאולה בוהקת בברק חדש. היא משיבה אליה את חלקיה האבודים או המנוונים – הלכות מלכים ומלחמותיהם, הלכות סנהדרין, בית הבחירה, הלכות הפרהסיה – כל גוויל התורה הלאומי אשר נמחק בַּגלות, ומתקשֶה כל־כך להיוולד מחדש. על פי זה יותן לנו קנה המידה ואמַת המבחן. צאו וראו למשל אם הרבנות הראשית – בחֵיק המדינה דהאידנא – זו האוסרת את הכניסה להר “מפני קדושתו“, מוארת היא או חשוכה?

gאופי של יום“ – לבל נתגנב עוד בַּחושך – פירושו נטילת האחריות ולא השארתה לאחרים. אופי־יום הריהו הידרכות להנהגת האומה כרצון השם כפי שגילה אותו לנו בתורתו, בחזונות נביאיו, ובכל חוליות שרשרת הזהב מאבותינו עד אלינו. אופי־יום הריהו תכנון מראש, ככל הניתן – תכנון דמות עם בארצו ומלכותו, על כל הדרוש לכך ברוח ובחומר – ולא עוד “היסחפות על הגלים“, מהכא להתם, כפי שיובילונו מנהיגים אובדי דרך אשר אין א־להים בלבבם, ולא מפה ומצפן. אופי יום הוא פשוט עבודה, עבודת הבניין – בכל מובן.

הקשיבו לקריאת השכווי

ואני מבקש להוסיף ולומר, שעולי ההר – לא כולם, לא בַּכּול – הקשיבו לקריאת השכווי, ובבינתם מבדילים בין יום ובין לילה. הם חיים ונושמים את "תא השטח הבא", את היהדות המשתחררת מכבלי הגלות, העולה מן הדמדום אל הבהירות.

מנגד, שני הכותבים דנן, אנשים איכותיים ויקרים – והם אינם לבד – מנסים למשוך את העולים אל האור לאחור, לאמור: אל תדמו בנפשכם כי באה עת, "אין ה' בקרבכם", כי "ממעמקים קראתיך", "ואמונתך בלילות" ואיך תהינו לעלות?

טענתו של הרב יצחק ליפשיץ כי אין הקב"ה זקוק לעוזרים אופיינית גם היא לתאורת הלילה, כי ביום מתברר שקודשא בריך הוא וישראל חד הם, ומוקד חיי־היחד בין שני הכרובים, והנה רב אחא (בפסיקתא דרב כהנא כ"א) כמשיב לָרב יצחק, לאמור:

נמשלו ישראל כזית, "זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר" (ירמיהו יא טז), ונמשל הקב"ה כנֵר, "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ כז). מה דרכו של שמן להינתן בנֵר והן מאירים שניהם כאחת, כך אמר הקב"ה לישראל: בָּנַי הואיל ואורי הוא אורכם ואורכם הוא אורי, אני ואתם נלך ונאיר לציון, "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ [וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח]" (ישעיהו ס א).

חלקיות תפיסת הראי"ה

ולא אסיים בלא שאתייחס גם אל הראי"ה קוק זצ"ל, רואה האורות, אשר הרב ליפשיץ הסתמך עליו בהרחבה – ושוב, מבלי שאגש "לריב" עם התיאוריה של קִרבה תוך ריחוק ושמירת נגיעה.

ובכן, הנני "מודה במקצת" לָרב ליפשיץ בנקודה זו. כי על אף אופקי ראייתו הרחבים והגבוהים של הרב קוק – אופקים שאליהם דאה בחזונו וחצה בכנף־דרור את הקו המבדיל בין חושך לאור – בכל זאת החזיק כלפי עצמו ושומעיו במין משקולת־שכנגד, משקולת מושכת מַטָה להתכנסות ורתיעה והיעדר תעוזה ותנופת מעשה, כאופי־לילה הנזהר ומזהיר מן היום. בקרב תלמידי תלמידיו, מה חבל, גברה המשקולת הזאת והיא מצמיתה אותם אל מדינת ישראל דהאידנא – ללא בשורה, ללא תביעה – כי גבר כוח הכובד על כוח העילוי…

ברוח זו ניגש גם שבתי בן דב לביקורת שיטתו של הרב קוק, על אף שכתב שהוא עצמו דולה מתורתו של הרב את האנרגיה וההכוונה לסלילת נתיב גאולה. הנה כמה פסקאות, בדילוגין, מתוך "דבר לַגויים" (כרך ב' בכתבי שב"ד "סולם למלכות ישראל היעודה", עמ' 605 ואילך, הדגשות בַּמקור):

הרב [קוק] חדר לעומק התחיה העברית וחזה בה דברים כפי שלא חזה איש מלבדו – ומי שראייתו מתאמתת והולכת כל־כך כראייתו של הרב, הלוא בוודאי גם חזָקה שהנחותיו הן אמת. … אולם, מאחר שלמעשה אין לי ספק כי הנשוא לַביקורת ישנו – ודווקא משום שאנחנו כַּיום באים להגשים את מה שציפה לו הרב קוק מִתחילה ובדיוק – סבורני כי צריכים הדברים להיאמר, כדי שנהא מתמצאים נכוחה באסמכותינו שלנו.

העובדה הראשונה היא כי אף־על־פי שחזה הרב קוק את המהלך הדיאלקטי של הגאולה, וידע כי עתידה היא להתחולל על־ידי התפרדות היסוד הדינמי ("יסוד אבא") מן הסטטיקה של המסורת (יסוד "אמא עִלאה") והתחברותם החוזרת על בסיס משיחי מחודש – הרי הוא עצמו נשאר נתון לחלוטין ביסוד "אמא עִלָאָה". אכן, הוא קרא לתמוך בַּיסוד הדינמי, היה נכון לפשרות מרחיקות־לכת עִמו ואף סייע עִמו בפועל; אבל בכל אלה הוא לא נעשה אחד עם היסוד הדינמי, יוזם הגאולה, כי אם נשאר עומד כנגדו, בזהותו הנפרדת, מופעל על־פי יוזמתו וכיוון מהלכו של הלָּה. …

פירושו של דבר הוא, שעם היותו חוזה את כל המהלך מִתחילה עד הסוף, אמנם נשאר הרב קוק בעיקר רק חוזה וצופה: הוא הוסיף פשוט לקיים את הוויית הציפיה הגלותית הישָנה, כדי שתהא נכונה לתרום את חלקה למיזוג־השלֵמות, לכשייווצר אי־פעם בעתיד – אבל בינתיים, כל זמן שלא נוצר המיזוג הלזה, נשארה אפוא עמדת הרב קוק חסרת־שלמות, חלקית ופגומה, על־פי הנחותיו של הרב בעצמו.

שב"ד לא הסתפק בביקורת. הוא הִתווה כיוון להשלמה ותיקון של שיטת הרב קוק על־ידי הרכבתה בשיטה אחרת – שגם בה טבוע פגם מהותי אך יש לה יתרון החסר בתורת הרב – והיא שיטת אורי־צבי גרינברג ותלמידיו. הנה זה משפטו שם:

מה שעולה מן הזימון בין שירת אורי־צבי ואורות־הקודש של הרב אברהם־יצחק הכהן, הוא הוא קנה־המידה להערכת האמת והשלֵמות בתורתם של שניהם כאחד.

ניצחו הרוכלים, בינתיים

ואורי צבי – כבר בשנת תר"ץ (1930) – חיבר את השיר הנורא "באוזני ילד אספר", הסיפור בַּמשיח שלא בא, שהגיע רק עד מְבוא הוֹר־הר הבית, ושם הרוכלים מצאוהו, ובלעג דקרוהו, כי "לימדוהו" שאין עַמֵנו זקוק לְהר ומקדש, לא לַחזון ולַחרב, ולא למלכות בית דָוִד. ואז רושם אצ"ג סיום של רוֹם־ותהום לחזון הזה, כאשר המשיח – בדמות נשר – דואה מנחל קדרון "וְעָף, עַג עִגּוּל עַל פְּנֵי הַר־הַבַּיִת וַיֵּבְךְּ". וגומר המשורר:

עוֹף בּוֹכֶה, הַאֵין זֹאת אַחֲרִית־הַתּוֹחֶלֶת, עִגּוּל הַפְּרִידָה: הַסִּיּוּם? / מְשִׁיחִיּוּת־יִשְׂרָאֵל בִּדְמוּת עוֹף מֵהַר־הַבַּיִת נִפְרָדֶת… / … שׁוּב לְאַלְפַּיִם שָׁנָה… מִי יוֹדֵעַ אִם לֹא ("ספר הקטרוג והאמונה", כרך ג' בכתבי אצ"ג, עמ' 44).

אצ"ג סיפר שלפני שכתב בַּיום, הוא חלם את השיר בַּלילה, נבעת בחלומו מן הנשר העף ויורד מן ההר אל הים, רץ אל הרב קוק וסיפר לו… הרב החזיק את ידיו של אורי־צבי הנסער, ובכה גם הוא…

אכן, חזות קשה חזה אצ"ג, כי ניצחו "הרוכלים" את המשיח בהתנכרם אל ההר ואל כל המקופל בו – והוא נחלץ כל חייו ושיריו להילחם בָּרוכלות הזאת ברוח של תנופת קנאות, בכיסוף למלכות בית דָוִד שנפלה ותקום, בלהט אש הנפח העושה ונושא כלֵי גואל וגאולה.

ועם כל זאת, הבין שב"ד ששירת אצ"ג – גם בעוצמתה וחתירתה אל מַעַשׂ ההגשמה – חסֵרה את העומק, הרום ורוחב היריעה של תורת הרב קוק, וחסֵרה גם את תום הקדושה ואת החיבור הרציף, ללא שבר, לשרשרת הזהב של מסורת הדורות. לכן הוא קרא לְ"זימון", להרכבה של השתיים יחדיו כדי לקיים את אמיתן בקיום יציב ומלא, שאינו אפשרי בכל אחת משתיהן לבדה.

ונחנו מה?

האם נדע להגביה עצמנו כדי לעלות אל ההר בחתירה אל השלמות הנכספת, להיותנו כלולים בשכינתו יתברך ועושי רצונו כרצוננו – שרויים באפריון האוהבים, שיר השירים בקודש קודשים – ועם זאת דורכים בהר הקודש "ברגלי הבשר" כלשון אצ"ג, ונושאים לַבּניין עץ ואבן?

האם כבר האיר המזרח?

על־מנת שנוכל להשיב כי כן ואכן, עלינו לחצות קו עדין בנפשנו פנימה – בין גלות לגאולה, בין הססנות לתעוזה, בין "הזמן הזה" לַזמן הבא, בין לילה ליום ובין כותל להר – כָּראשונה מברכות השחר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ד, 25.7.2014

פורסמה ב-27 ביולי 2014, ב-גיליון מסעי תשע"ד - 885 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 20 תגובות.

  1. ואולי ההחזקה בחושך היא ההחזקה במעשה הקורבנות וההחזקה בציפיה לבית שמקריבים בו קרבנות ?
    אני מאמין כי לו היה ה' נותן היום תורה , היא היתה שונה לגמרי מהתורה שלפני 3300 שנה.

    למשל , מתנות עניים הכתובות בתורה מותאמות לחברה חקלאית החיה על שדות ובעלי חיים. כיום לא רק שהן לא רלוונטיות , אלא שהמאמץ לעשות אותן "כהלכתן" , משיג פעמים רבות היפך המטרה – בשמיטה למשל , שכבר לא מתקיים "ואכלו אביוני עמך" , אלא שהפירות וירקות ביוקר כמו שנה רגילה ואפילו יותר.
    ברור לי כי אילו ה' היה נותן היום תורה , הוא היה מצווה על מתנות עניים השונות לגמרי ממה שאנו מכירים
    כנ"ל לגבי הלכות עבדים , מלחמות , מלכים – המציאות השתנתה , ותודעת בני האדם השתנתה , ומה שהיה רלוונטי כרצון ה' אז למציאות ההיא ולתודעות ההן , איננו רלוונטי היום.

    כך גם קרבנות – אין בזה שום טעם בימינו , בני האדם אינם מגדלים בעלי חיים בכל בית , ואינם זקוקים לזה. ה' איננו דורש מבני האדם דברים המנותקים מהם. עבודת האל יכולה להתבצע באלף דרכים אחרות , ועבורינו כבני אדם שרובם חיים בערים צפופות כך זה טבעי ואמיתי יותר – ללא קורבנות.
    הנסיון להחזיק בספרים ובמה שכתוב בהם בכל מחיר , הוא הוא ההחזקה בחושך !

    ההחזקה באור היא אחרת לגמרי – ההחזקה באור היא השיבה אל הנבואה. מה שנחסם במזיד כדרך הלכתית לגיטימית בתחילת בית שני. מאז שעם ישראל עזב את הנבואה , הוא עבר 2000 שנה של סבל ויסורים , וזו עצמה הראיה כי הגלות והחורבן בבית שני היו בגלל זה. בבית שני הפכה היהדות מדת חיה המחוברת למקור החיים , האל , לדת של ספרים המנותקת מחווית האל. מה שהגיע לשיא בימינו אלה , שמרוב ספרים לא רואים את אלהים.

    לכן יש לשוב אל הנבואה , ויש לקבוע הלכות חדשות על פיה – המתאימות לדורינו זה – הלכות המתאימות למציאות המתחדשת ולתודעות בני האדם. יש להכיר בספרים כ"מקור השראה" , אך לא לחשוב כי כל הכתוב בספרים רלוונטי לימינו. כי זה לא. וברי לי כי כאשר זה יקרה והנבואה תשוב , נדע כי לא חפץ ה' לא בקורבנות ולא בבית מקדש.

    • המחזיר שכינתו לציון

      ואולי חזרת הנבואה תלויה בהחזרת השכינה לציון?

      • מקדש - על שום מה?

        בס"ד י"א באב תשע"ד

        מצוות בניית המקדש מבוארת בתחילת פרשת תרומה: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. מה תכליתו של המקדש?

        שלמה המלך בתפילתו בעת חנוכת המקדש (מלכים א' ח) מתאר את המקדש כמקום שאליו יכוונו תפילות בני ישראל ואף הנכרים 'אשר יתפללו אל הבית הזה ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים'. וכן מבשר הנביא: 'והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים' (ישעיהו ו,ז). וכך מבאר רבי עובדיה ספורנו: 'ושכנתי בתוכם… אשכון ביניהם לקבל תפילתם ועבודתם' (שמות כה,ז)

        דוד המלך רואה בבניין המקדש כבוד לה', שלא יהיה כבוד מלך מלכי המלכים פחות מכבודו של מלך בשר ודם: 'אנכי יושב בבית ארזים וארון האלקים יושב בתוך היריעה?' (שמואל ב' ז,ב). כך גם מוכיח חגי הנביא את בני יהודה: 'העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב?'. וכעין זה כותב הרמב"ן: 'ועשו לי מקדש, בית וכלים, כמקדש מלך ובית ממלכה' (שמות כה,ט).

        ישעיהו מתאר את בית המקדש כמקום שממנו תורה יוצאת לעולם כולו: 'והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונלכה אל הר ה' ואל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים' (ב,ג). משם גם יצא משפט צדק שיביא לשלום בעולם: 'ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים… לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' (ב,ד).

        הרמב"ם מגדיר את ייעודו של בית המקדש, כמקום הקרבת הקרבנות וכמקום עלייה לרגל: 'מצוות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה' (הלכות בית הבחירה א,א). ככתוב בדברים: 'כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שמה, לשכנו תדרשו ובאת שמה, והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם…' (יב,ה-ו)

        הרשב"ם עומד על ייעודו של המקדש כמקום הנבואה: 'מקדש – לשון "מועד", שאתקדש ואזדמן להם לדבר מתוכו, כדכתיב (שמות כט,מג): ונועדתי שמה לבני ישראל' (שמות כה,ח). וכן פירש החזקוני (שם): 'ועשו לי מקדש, לשון "בית מועד", כמו: "התקדשו למחר" (במדבר יא,יח), וכן כתיב: ונועדתי שמה לבני ישראל'.

        בעל ספר החינוך (מצוה צה) מתאר את המקדש כמקום שבו מגיעים בני אדם להתעלות ולדבקות בה': 'כי בניין בית לה' יתברך ועשותנו בה תפילות וקרבנות אליו, הכל להכין הלבבות לעבודתו יתעלה… כי הגופות יוכשרו על ידי הפעולות, וברבות הפעולות הטובות והתמדתן – מחשבות הלב מיטהרות, מתלבנות, מזדקקות… ועל כן ציוונו לקבוע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות, לטהר שם מחשבות בני איש ולתקן לבבם אליו בו'. אולי זו גם כוונת רש"י: 'ועשו לי מקדש – ועשו לשמי בית קדושה' (שמות כה,ח).

        מתוך הקדושה, המודעות של האדם לאלקיו באה ברכה לעולם, כדברי התורה: 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך' (שמות כ,כא).

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • על הבדלי הגישות בין הרמב"ם, שלדעתו עיקר ייעודו של המקדש היא העבודה, לבין הרמב"ן, שלדעתו עיקר ייעודו של המקדש היא השראת השכינה – ראו במאמרו של הרב ד"ר מיכאל אברהם, 'היחס בין המקדש לקרבנות', דף לפרשת השבוע, אוניברסיטת בר-אילן, גליון 1054 (פרשת תרומה תשע"ד).

        • בפיסקה השנייה:

          …כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים' (ישעיהו נו,ז)…

  2. שאלה מצויינת.
    אני רואה את הנבואה כמצב טבעי , כדעת הרמב"ם ואחרים – שכאשר אדם מגיע לדרגה מסוימת , וכליו הנפשיים מוכנים לכך , חלה עליו הנבואה.
    (יש גם לפעמים מצבים בהם ה' ינבא אדם בלי קשר לכליו הנפשיים כ"הוראת שעה" , או ימנע מלנבא אדם שכליו מוכנים כ"הוראת שעה" , אך נניח לזה).
    כך שהתלות הקיימת בין הנבואה לבין ציון , איננה בשל איזשהו עניין "מיסטי" התלוי בציון , אלא בשל כך שכאשר עם ישראל בגלות ומשועבד , הכלים הנפשיים פגומים – כעין יעקב שכאשר היה בעצבות לא חלה עליו הנבואה.
    ואלו דברי הרמב"ם בנידון :

    " וכבר ידעת כי כל כוח גופני שהוא נלאה ונחלש, ומתרופף לעתים, ומבריא בעתים אחרים, והכוח הזה המדמה כוח גופני הוא בלי ספק, ולפיכך תמצא שהנביאים שבתה נבואתם בזמן האבל או הכעס וכיוצא בהם, כבר ידעת אמרם אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות 30, ושיעקב אבינו לא בא לו חזון כל ימי אבלו מחמת טרדת כוחו המדמה בהעלמות יוסף 31, ושמשה עליו השלום לא בא לו חזון כפי שהיה בא לו מלפני כן 32 מאחר מאורע 33 המרגלים עד כלות דור המדבר בכללותם34, לפי שהיה חמור בעיניו עניינם מחמת רוב תנועותיהם.
    ואף על פי שהוא עליו השלום לא היה לכוח המדמה קשר בנבואתו, אלא שפע השכל עליו בלי אמצעיתו כפי שהזכרנו כמה פעמים שלא נתנבא במשל כשאר הנביאים, ויתבאר זה, ואין זה מטרת הפרק.

    וכן תמצא גם שמקצת הנביאים נתנבאו זמן מסוים ואחר כך נסתלקה מהם הנבואה ולא היה הדבר תמידי מחמת מקרה שאירע 35. וזוהי הסיבה העצמית הקרובה לסילוק הנבואה בזמן הגלות בלי ספק, איזו עצלות או עצבות יהיו לאדם באיזה מצב שיהיה יותר מהיותו עבד נשלט ומשועבד לכסילים הרשעים, אשר כללו העדר ההגיון האמיתי וכללות התאוות הבהמיות ואין לאל ידך 36, ובכך יועדנו 37, [רמח] והוא אשר רצה באומרו ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו 38, ואמר מלכה ושריה בגויים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה' 39, וזה נכון וסיבתו ברורה, כי הכלי 40 כבר בטל.
    והוא גם הסיבה בשיבת הנבואה לנו כפי שהייתה לימות המשיח מהרה יגלה כמו שהובטח "

    עד כאן דבריו.
    ממילא , הנבואה איננה תלויה בקרבנות כמעשה "מיסטי" , או בבית המקדש כמקום מיסטי , אלא במצב הנפשי של עם ישראל או יותר בפרט – הנביא עצמו.
    כשהנביא עצוב משועבד ולחוץ , אין נבואה. כשיש לו נחת רוח ושמחה וכליו הנפשיים מוכנים , יש נבואה.

    • והשמחה מאין תימצא?

      אז אתה אומר שהנבואה שורה על האדם השלם כשהוא בשמחה? וכשבית ה' חרב ומשנאי ה', משחקים בו כדורגל, אבל ליהודים אסור אפילו להגיד פסוק אחד פן ייעצרו בעוון 'הפרת הסדר הציבורי – אפשר לשמוח?

  3. כשהייתי קצת יותר "דתי רגיל" , הייתי עונה לשאלה הזו שהדבר החשוב באמת זו המגמה. וכאשר המגמה היא שעם ישראל חוזר לארצו ולשפתו אחרי 2000 שנה , ועריו נבנות מחדש וירושלים בנויה , מי שאיננו שמח הוא פשוט עיוור – גם אם לא הכל "מושלם".

    אך היום כשאני "דתי לפי דעתי", אני עונה לשאלה זו שכל עוד יש לי לחם לאכול , ובגד ללבוש , ואוויר לנשום ועצים ומוזיקה ושאר הפלאים שהעולם מציע , יש לי המון סיבות להיות שמח.
    והאמת היותר עמוקה היא , שאין בכלל צורך בסיבות בשביל להיות שמח.
    אינני רוקד וקופץ כלפי חוץ, אך מבפנים אני בשמחה כל הזמן. משהו שאי אפשר להסביר כי הוא פשוט כמו עצם הקיום.

    ואסיים במשפט של רבי נחמן (מתוך תחילת המעשה ב7 בעטלרס) :

    ". . . וכשנעשו שמחים מאד, עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה, וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה.
    גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה, אבל כשתהיה בשמחה, אזי אהיה בשמחה יתרה מאד."

    • ה'בלתי-רלבנטי' של היום - הוא ה'רלבנטי' של מחר

      אם אתה 'דתי לפי דעתי' – מה תעשה אם הקב"ה ישלח לך נבואה שתיראה בעיניך בלתי רלבנטית? ובזמנם, נחשבו הנביאים ל'רלבנטים'?
      התורה והנביאים זעקו על עבודת אלילים, דבר שבעיני כל העולם התרבותי היה 'בלתי רלבנטי', אפילו בעם ישראל היו ימים שרק 7500 איש לא כרעו לבעל!; התורה מצווה על שמירת השבת. העולם התרבותי ראה עוד מאות שנים אחר כך את השבת כדבר בלתי מוסרי, לבלות שביעית מהחיים בבטלה! וחזון 'קיבוץ הגלויות' שניבאו הנביאים, לא נחשב במשך אלפים שנה כ'בלתי רלבנטי'? –
      והנה ברבות השנים נשתנה העולם ו'גילה את התורה'. מזה כאלף ושלוש מאות שנה שרוב העולם התרבותי 'אימץ' את המונותאיזם ואת יום המנוחה השבועי. רק לפני כמאתים שנה גילה העולם את 'חוק חינוך חובה', הלא היא 'תקנת יהושע בן גמלא' שאצלנו היתה נחלת הכלל עוד בימי בית שני?
      מי שהראנו את ראשית התגשמות חזון שיבת ציון – ודאי יביא להשלמתו, כאשר יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים, וכל הגויים ינהרו אליו ללמוד מדרכי ה' ומאורחותיו.

  4. בתנ"ך מסופר כי יונה הנביא ברח כאשר קיבל לדעתו נבואה בלתי רלוונטית.

    אך מבחינתי אין דבר כזה "נבואה בלתי רלוונטית" וכמעט אין לי מילים להסביר למה.

    אך אנסה בכל זאת : קול ה' שבאדם מדבר דרך המקומות הכי עמוקים שבתוכו. וכאשר זה נובע משם , אין כבר "לא רלוונטי" , כי אין מילה שאתה אפילו יכול להגיד.

    היו תקופות בעבר שניסיתי "תקשור" וכדומה , וראיתי את ההבדל העצום בין זה לבין נבואה. בתקשור , זה שיחה עם מלאך \ שד וכדומה (אם זה "נקי" אז זה נקרא "רוח הקודש ", ואם לא אז זה "רוח שקר" ועיין ברמב"ן בראשית יח' א' שדעתו שהמדברים עם מלאך אינם נביאים , ומחלוקתו בזה עם הרמב"ם).

    כלומר בתקשור\ רוח הקודש אתה מרגיש כמו מישהו שמדבר איתך, רק שזה לא מישהו פיזי אלא "ישות" מסוימת.
    ואז זה בהחלט יכול להיראות לך לא רלונטי , כמו כל שיחה \ יעוץ עם אדם אחר (וחוויתי והתנסיתי בזה בעצמי) , וכמובן שאינך חייב להסכים עם הדברים הנאמרים לך.

    ואילו בנבואה , אתה מרגיש את שפע ה' עליך. לא לחינם הרמב"ם תיאר שכל הנביאים חוץ ממשה מזדעזעים ועשתונותיהם מיטרפים. כי אתה מרגיש בעוצמה את יראת הכבוד והביטול בפני עילת העילות.
    כשאתה במצב כזה (שהבנתי בו נובעת מכך ש"התקרבתי" אליו , אך לצערי לא הגעתי אליו ממש) , אין כבר "לא רלוונטי" זה המקום הכי עמוק בתוכך שמדבר. ושוב – אין מילים להסביר זאת.

    אני אישית לא שואף להתנבא ושיקשיבו לי בגלל איזושהיא "נבואה" שאומר. אינני חושב שאני ראוי שיקשיבו לי יותר משהקשיבו לנביאי ישראל בכל הדורות. אך השאיפה שלי היא שכל אחד מעם ישראל יתנבא , ויגיע לחוויה הנבואית בעצמו. כי כשהחוויה הזו באה , כבר מעצמו מובן הכל.

    הטעות הגדולה מבחינתי שנעשתה בבית שני , היתה שהפכנו לעם של ספרים. והאמת היא שאיננו "עם הספר" , אלא עם הנביאים, העם שיכול לחוות את אלהים באופן ישיר ולהיות צינור השפע לעולם דרך תודעותינו.
    הורדתינו לדרגת "עם הספר" החשיכה את אורינו וגרמה לנו לכל הצרות. עד שאפילו שכחנו מי אנחנו.
    אך ברור לי שלא ירחק הזמן וזה יבוא.

    • לא ימוש ספר התורה הזה מפיך

      וליוסף אמר –

      לא רק בזמן בית שני, כבר ראשון הנביאים, משרתו וממשיך דרכו של משה, נצטוה ע"י ה': 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל' (יהושע א,ח) ואחרון הנביאים חותם: 'זכרו תורת משה אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • חווייה אינדיבידואלית עמוקה

        ולגבי החוויה שאתה מתאר שבאה מהמקום העמוק שבתוכך. זו לא נבואה – זו דיעה או אמונה. לכל אדם יש אמונות ודיעות שהוא בטוח בודאותן. אחרת לא היינו מתפקדים. וזה טוב מאד.

        אך גם בדיעה שאדם משוכנע בה עמוקות, יש מקום לבירור פנימי על אמיתותה. אולי יש כאן דיעה קדומה? אולי איזו טעות הנובעת מחוסר בירור ועיון בנושא? במיוחד גובר החשש לטעות כאשר אותה דיעה מתנגשת בדעתם של אישים הידועים בגדלותם השכלית והמוסרית.

        לעיתים קרובות יגלה בירור יסודי שאין כל סתירה בין מה שאני חש ובין מה שאני שומע מאחרים, לעיתים קרובות מגלה האדם ש'אלו ואלו' דברי אמת. העימות בין השכל שלי לשכל של אחרים הוא הוא העיון התורני. כדברי רבי חיים מוולוז'ין על המשנה 'והוה מתאבק בעפר רגליהם של תלמידי חכמים', שצריך להיאבק, להתווכח עם מה שנראה לי לא מובן, אך ויכוח זה צריך להיעשות מתוך ענווה והכרת גדלותם של החולקים.

        על הצורך ב'תיאום כוונות' בין דעתו האינדיבידואלית של האדם לבין מה שהוא שומע מהזולת, אמר הלל: 'אם אין אני לי מי לי?" ומאידך: 'כשאני לעצמי מה אני?'. ואכן כך היתה דרכם של בית הלל שהיו מקדימים את דברי החולקים עליהם מתוך נסיון כן להבינם.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • על הבעייתיות שבחווייה הפנימית העמוקה, דן הספר 'אל עצמי'. סקירה עליו במאמרו של רועי הורן, 'אל הייעוד הפנימי', באתר זה, גליון דברים תשע"ד.

        • לגבי האמירה :
          "ולגבי החוויה שאתה מתאר שבאה מהמקום העמוק שבתוכך. זו לא נבואה – זו דיעה או אמונה. לכל אדם יש אמונות ודיעות שהוא בטוח בודאותן. אחרת לא היינו מתפקדים. וזה טוב מאד."

          אחת הדרכים להגיע לנבואה , היא אכן לשבור את כל הדעות והאמונות המוטבעות בך , אחת אחת. מילדותך המוקדמת ועד הסוף. ורק אז לאחר שהתנקית מהרבה מהן וערערת את וודאותן , רק אז אתה מספיק "פנוי" לקבל משהו. כי כל עוד אתה כבול לגמרי בדרך בה אתה רואה את העולם , אינך יכול לראות דברים אחרים.

          אז בשיטה אתה עובר על כל אירועי חייך מילדותך ועד הגיל הנוכחי , וכנ"ל על כל אמונותיך , ובוחן מחדש מה קיבלת וממי קיבלת , מה לשחרר ומה להשאיר.
          זה נקרא "לעשות סדר במחסן של התודעה".
          אצל האדם הרגיל תודעתו היא כמו מחסן מבולגן שעשרות , מאות ואולי אלפי אנשים הכניסו לתוכו את רעיונותיהם ואמונותיהם , והאדם הרגיל כבול למחסן שלו.
          אז בשיטה הזו פשוט מתחילים לסדר את המחסן – חפץ חפץ , דיעה דיעה , אמונה אמונה , ובוחנים הכל מחדש.
          המדובר בתהליך סזיפי שלוקח מספר שנים , וצריך להתבצע בנחישות ובהתמדה.

          (שיטה שנתנה לי השראה לכך נמצאת בספר "מעבר המכשפים" מאת טאישה אבלאר).

          כמובן שאני מסכים לסוף דבריך שיתכן ש"אלו ואלו אמת" ויתכן שהזולת צודק.
          היכולת להודות בצדקתו של הזולת , זהו תנאי בסיסי לנבואה גם כן , והוא נקרא "ענווה". כנ"ל היכולת להודות בטעויות.
          ועם זאת הענווה הזו איננה "רכרוכיות" , והיא איננה סותרת עמידה על דעותיך – כשצריך.

          • מעבר המחשבות

            אני דוגל דוקא בשיטת 'מעבר המחשבות' של הוגה הדיעות הסיני לי-וינג-רו. במקום 'להתנקות' מדיעות של אחרים שפגשתי בחיי, אני מנסה ראשית כל להבין מה ההגיון שבדעתו של הזולת. כשהצלחתי להבין מה סברתו – אני יכול להתחיל לשקול אם אני מתחבר לדבריו או לא. הסכמתי, לגמרי או חלקית – מה טוב; לא הסכמתי – גם טוב. דעתו של הזולת העשירה את ידיעותיי והפרתה את מחשבתי. אינני מתבשל רק 'במיץ של עצמי'…

            • אין שום בעיה להבין את ההגיון בדעתו של הזולת ולשקול אותה. זו גם כוונתי , אגב.
              אך האם עשית זאת לגבי *כל* המחשבות שנמצאות אצלך במחסן ?
              האם עברת מחשבה מחשבה ואמונה אמונה , מאז הילדות המוקדמת (ככל יכולתך) , ושקלת אותה ?
              האם סידרת את המחסן שלך , בקיצור ?
              אני אישית השתדלתי לעשות זאת (כמיטב יכולתי).

              דעתו של הזולת אכן מעשירה ומפרה אותך – כאשר המחסן שלך מסודר וכאשר ווידאת שכל מה שנמצא בפנים זה דברים שאכן אתה זקוק להם.
              אחרת , אתה תקוע עם המוני גרוטאות שבעיקר מפריעות לך למצוא את מה שבאמת אתה צריך.
              ה"יותר מידי" גרוע בדיוק כמו ה"פחות מידי". ולפעמים אפילו יותר.

              • הפיזיקאי הגרמני ומדאם קירי - ומדוע המקדש חיוני לנבואה?

                בס"ד י' באב תשע"ד

                מספרים שכמה שנים לפני שמדאם קירי גילתה את הרדיואקטיביות, הסבה הלבורנטית את תשומת ליבו של פיזיקאי גרמני לעובדה שהרדיום גורם ללוח הצילום להישרף. הגרמני המסודר הורה מייד לעוזרת שלו לסלק את הרדיום מהמעבדה. לעומת זאת, הגב' קירי לקחה את הגרוטאה המוזרה והמפריעה והחלה לתהות על קנקנה. יש יתרון בשתי הדרכים: גב' קירי זכתה בשני פרסי נובל והגרמני המסודר זכה בבריאות ובאורך ימים…

                כמדומה שכך יש גם שתי שיטות להתעלות רוחנית. יש ששורה עליהם הרוח דוקא בהתבודדותם עם עצמם ובחפירה לתוך נפשם. ויש ששורה עליהם הרוח דוקא בהתחברם אל הכלל, כששברי הכלים שבליבו של אחד מצטרפים לשברי הכלים שבליבו של השני, וביחד 'משלימים את הפאזל', ובהיקבץ כולם יחד שואבים הם רוח נדיבה.

                בברכה, ש.צ. לוינגר

          • 'התנקות' על ידי סמי הזייה?

            מהויקיפדיה ערך 'קרלוס קסטנדה' וערך 'משנתו של דון חואן', אני רואה שרבותיה של הגב' אבלאר משתמשים גם בצמחים הלוצינוגניים מעוררי הזיות. ומי ינקה את הראש מהם?

            בני, אל תלך בדרך איתם, מנע רגלך מנתיבתם, כי רבים חללים הפילה, ועצומים כל הרוגיה.

            בברכה, ש.צ. לוינגר

            • קראתי את ספריו של קסטנדה , ואני די מבין בהם. לא כאן המקום לדון בתורתו שבעיני היא רחבה מיני ים ועמוקה מאוד (ולדעתי השם "כישוף" עושה איתה עוול – כי זה לא).

              הצמחים מעוררי ההזיות נמצאים אצל קסטנדה בספרו הראשון והשני , שבעיני הם ספריו הגרועים ביותר. מורו השתמש בהם עליו והרבה משום שהוא היה מאוד "מקובע" בתפיסת עולמו , ובמקרה כזה צמחים יכולים לעזור. ובתקופה זו קסטנדה עצמו לא הבין את השיטה אותה ניסו ללמדו וחשב כי הצמחים הם העיקר.

              אך החל מספרו השלישי , הוא החל להבין מה רוצים ממנו. ושם כבר מקומם של הצמחים שולי לחלוטין , ומי שמעוניין להבין את שיטתו הייתי ממליץ לו דווקא להתחיל מספרו השלישי ("המסע לאיכטלאן") ולדלג על השניים הראשונים.

              בכל אופן סיפרה של טאישה אבלאר שונה מאוד מספריו של קסטנדה , הוא מציג פן אחר של אותה שיטה , ושם לא מוזכרים צמחים בכלל – כי כאמור הצמחים נצרכים רק במצב מאוד ספציפי. וברוב המצבים האחרים הם מזיקים.

              גם ספריו של קסטנדה אינם "קדושים" מבחינתי , וכנ"ל לא ספרה של אבלאר. אך כשאני רואה שיטה טובה איפושהו אני מנסה על עצמי תקופה מסוימת , ואם זה מועיל וטוב אז אני לוקח. ומצאתי אצל קסטנדה פרקטיקות והסברים שסייעו לי – וזאת כאמור החל מספרו השלישי.

              (בגדול הרעיון המרכזי בתורתו של קסטנדה הוא כזה :
              התודעה היא כמו מקלט רדיו שמכוון על תחנה מסוימת. לתחנה בה אנו נמצאים כרגע אנחנו קוראים "מציאות" , אך זה רק בגלל ש"תשומת ליבנו" מרוכזת בה.
              בתנאים מסוימים ניתן לקלוט מציאויות אחרות ורבות של העולם , כי מספר האפשרויות הוא כמעט אינסופי.
              הבעיה היא שחסרה לנו אנרגיה לשם כך.
              כי כל האנרגיה שלנו הולכת על "תחזוקת" ראיית העולם הנוכחית שלנו , ולכן אנחנו מקובעים עליה.

              הדרך העיקרית לשחרר את האנרגיה שלנו היא לראות את החיים ואת העולם כפלא – כמאורע מדהים וחד פעמי , שלעולם לא יחזור עוד. כמו הפרחים שפורחים באביב וקמלים בסתיו. לזכור כל הזמן שאנחנו זמניים בעולם , ולא לחיות את החיים כ"שגרה".
              זה על קצה המזלג , וזה תימצות של התימצות.

              ואגב , מבחינה "היסטורית" – אני בטוח כי דון חואן היה דמות אמיתית , וכי רוב הסיפור שקסטנדה סיפר היה אמיתי. ).

  5. סבבה 🙂

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: