עולי ההר חיים את "תא השטח הבא", את היהדות המשתחררת מכבלי הגלות. מנגד, יש המתאמצים להאריך את הלילה 

ברכה יש על הלילה, וברכה על היום.

בשעה שהקב"ה מעריב ערבים הריהו מאיר לָעולם בפנס מיוחד ש"עושה חושך" אבל מדגיש קווים ועצמים אשר אור היום מבליע אותם בטוהרו.

ובשעה שהוא מעלה עמוד שחר ומאיר פני מזרח, מיד פורחות ציפורים לעבודתן זו שירה, ומלאכים אומרים קדושה, ובהיות מקדש על מכונו בא זמן שחיטת התמיד, ובאיננו עדיין – מְחַנְנים הננו ומברכים: "אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר וְנִזְכֶּה כֻלָּנוּ מְהֵרָה לְאוֹרוֹ, בָּרוּךְ אַתָּה ה', יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת".

וכנגד "מהֵרָה" שבברכה זו – גם בברכות ותפילות אחרות לבניין מקדש וירושלים – עמדו חכמי בית מדרש מסוים, נטלו אגדה על דרך גאולתן של ישראל קמעא קמעא (מה שחייב להיות, בדרך הטבע), והפכוה ליסודה של תורה.

ובכן, ישנו כאן פגם בהבנת המדרש – כאילו מוסכם על שני המְהלכים בבקעת ארבל שכל דרכה של גאולה טופפת בפסיעות קטנות – ולא היא. נוסח השיחה הנכון בין השניים נשמר במדרש תהלים (מהדורת בובר כ"ה י"ג), כלהלן:

"מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר" (שיר השירים ו, י), ר' חייא בר אבא ור' שמעון בן חלפתא היו מהלכין בקרוצתא [= בתחילת השחר] בהדא בקעתא דארבל, וראו איילת השחר שבקע אורה לעלות. אמר לו ר' חייא: כך היא גאולתן של ישראל. אמר לו ר' שמעון: היינו דכתיב "כִּי אֵשֵׁב בַּחוֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי" (מיכה ז ח), בתחילה היא באה קִמעא קִמעא, ואחר כך היא מנפצת ובאה, ואחר כך היא פרה ורבה, ואחר כך היא משתבחת והולכת.

פירוש הדברים כך הוא: רבי חייא אמר שגאולת ישראל כאיילת השחר המוסיפה אור אט־אט, והשיב לו רבי שמעון שדבר זה נכון רק בַּתחילה, בראשיתה של גאולה, אבל אחר־כך עובר "הגרף" לנסיקה מהירה, צובר גובה ומהירות משלב לשלב, לא בקו לינארי אלא במתלול של טור גיאומטרי המכפיל את זווית העלייה ככל שהוא מתקדם.

אבל לא בַּתיקון הזה עיקר דברינו אלא במה שפתחנו, בַּהבחנה בין יום ובין לילה.

כי הללו המתנגדים לבוא בשערי בית ה', המתריעים בַּשער על סכנותיו של המקדש ודוחים אותו בידיהם, למה הם דומים? לאלה המתאמצים להאריך את הלילה – מין "ירח בירושלים דום, לְבַל יַעַל אור יום". מחזיקים הם בכל כוח בידית הבלם, לבל תתקדם הגאולה מקִמעא לקִמעא, ודאי לא לְ"משתבחת והולכת", כי אז עולה שמש אל רום שמים, הכול נשטף באורה, ופעילי הלילה מחפשים להם סִדקֵי צל ומאורות חושך.

באה קריאת השכווי לאופי חדש, למהפכה ערכית גדולה, לגאולה. מבט אל הר הבית
צילום: EPA

בין גלות לישראליות

ישנם מתנגדים – כהרב יצחק ליפשיץ – אשר לֵילם הטוב להם הוא גלות חשוכה ואור בחלונות בית המדרש, וישנם אלה – כהרב ירמי סטביצקי – אשר לֵילם האהוב הוא ההוויה הישראלית אשר נוצרה כאן בעשרות השנים האחרונות. אלו ואלו נזהרים ומזהירים מפני "עד שבחברון", שמא – לא עלינו – יגיע זמן השחיטה…

שני הכותבים הנזכרים דיברו על החוויה הדתית ועל השפה הדתית – וכמובן לא אכחד כי רחוקים אנו עדיין מחוויית עבודת ה' בנטילת חיים ובמתן דמים על מזבח. כנראה, עוד רב לפנינו הדרך. יש מה לחשוב ולומר על כך – לא כאן ועכשיו – כי עתה באתי רק להסב את המבט מן החושך לָאור, לתבוע מעצמנו ומזולתנו את בינת השכווי.

גלוי וידוע שאותו נוף עצמו – (או, אם תרצו, אותו סידור במה בתיאטרון) – נראה לעינינו ומורגש לנפשנו באופן אחר לחלוטין בתאורת יום ובתאורת לילה. כך גם מציאות חיינו: יש מי שחי בתוכה בחוויית לילה, ויש היודע כי יום כאן. ושני אלה, לילה ויום – גלות ופגימות או גאולה ושלמות – גוזרים משטר התנהגות שונה לחלוטין זה מזה, בין לַיחיד בין בַּכלל. הכול הוא עניין של תאורה, או "תודעת התאורה".

בַּגלות שולטת הפסיביות, ההמתנה הסבילה (קוויטיזם בלעז), הראייה לטווח קצר ובגזרה צרה (במכוון!), האמונה הנשענת על הקב"ה המוליכנו כעיוורים באפלה, כאשר ישא האומן את היונק שאיננו נדרש ואינו יודע להלך ברגליו. בגלות מתפתחות התיאוריות: מי אנו שנרהיב עוז לסייע לקב"ה? מי אנו שנדע בכלל מהו רצונו מאיתנו? טוב לנו ד' אמות של הלכה וד' כתלים של בית המדרש – "לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ" – וה' יעשה הטוב בעיניו (ואולי, בלחש, עדיף שגם לא יעשה).

אין צריך לומר שכל אלה, והדומים להם, מעצבים את אופיו של היהודי, פְּעיל הלילה. נוח וטוב לו בכך – וגם אם לא טוב יש להשתדל לשפר רק בתוך "כללי הלילה", אולי אפילו לעבור מפולין לארץ־ישראל כי הציויינים בנו כאן מדינה אשר פיתהּ מצויה לעוברי דרכים, וספסלי בית המדרש יימָלאו אברכים. אבל, לידע ולהודיע, שעוד לא בא הלוֹם יום! לכשיבוא – דיה לצרה בשעתה…

ויש גם ליל ירח, ההוויה הישראלית דהאידנא, אשר כאמור רבים מן המתנגדים למעפילי ההר אחוזים בה, לאמור: העיקר הוא הקונצנזוס, וראו כמה פגמים עוד עלינו לתקן – חברתיים, מוסריים, חינוכיים, כלכליים ומה־לא, ומה לכם כי תדחקו את הר הבית אל ראש הרשימה? מה בוער?

זאת ועוד, בידוע שאנו סובלים "בעיות ביטחוניות", המוסלמים שונאים ויורים מכל עבר, ובאמת אתם רוצים מרחץ דמים? ובכן, כאן הקוויטיזם הוא "רך" – מדברים במונחי חברה ולאום ומדינה, אך את האחריות מותירים להנהגה הנבחרת, הדמוקרטיה "התנחלה" בַּתורה וכבשה אותה מבית, הריבונות המהותית נתונה לרוב החילוני, ואנו ה"דתיים" – אמונותינו הן "בעיה שלנו", בל נוציא את הדברים מסידור התפילה אל רשות הרבים, קצת צניעות…

קריאה לשינוי המגמה

לא אבוא כרוכל לפרוט תשובת כל טענה. אולי רק אזכיר שבימיו הטובים של "גוש אמונים" היו שמעון פרס ומרעיו זועקים כנגדנו בגרון ניחר: מה איבדתם על הרי השומרון? – לכו לַנגב, לגַליל! סוף דבר, הלכו בני אמונים גם אל הנגב והגליל, ולא תמיד פגשו שם את "חייליו" של פרס… ודומָה בעיניי הקריאה ההיא לְאתגוּר נאמני ההר ב"מצוות הישראליות" – שיתחילו באהבת חינם ובחסד, בחינוך, בלחם לעניים ותמיכה בנזקקים. האמנם עומדים הדברים בסתירה? וכי אין זה מכלול אחד, רב פלחים, ומן המרכז – הוא ההר אשר בו וממנו שכינת אֵ־ל בקרבנו – ניזונים כל המקיפים?

ואגב, בה במידה שצודקים המתנגדים – אם אמנם מאתרים הם נכונה פגם מהותי במחנה העולים הֶרָה – כי אז ראויים אנו לביקורת, והלוואי נקשיב ונזכה לתקן. כי אם אכן מתנכרים אנו לאחֵינו, מתחברים לאבני הריצוף של ההר ולא לרוח שכינה האחוזה בו ובנו, אם באמת "היכל השםאנו“ וקִרבת השם בקרבות אבנים נתחלפה לנו – כי אז אכן טוב שִבתנו בַּכותל, למטה, בחוץ, ועוד רבות עלינו להפנים בטרם נהא ראויים להיראות בפנים.

אשוב אל העיקר – “כִּי אֵשֵׁב בַּחוֹשֶׁךְ, ה‘ אוֹר לִי“. בניגוד מוחלט לכל השלילה אשר ראינו בַּחושך, בניגוד לכל החוויה, השפה והאופי המתפתחים היטב בחושך – באה קריאת השכווי לאופי חדש, לתאורת שמש חדשה, למהפכה ערכית גדולה, במילה אחת – לגאולה!

ודאי, אין הגאולה מושגת באחת, אך הקריאה היא לשינוי המגמה – לחתירה אל השלמות – “וְאוֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נוֹגַהּ, הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם“ (משלי דיח). וכאמור, אותה מציאות עצמה הריהי שונה לחלוטין באור יום – ואיתה משתנים גם אנו!

תורה של גאולה בוהקת בברק חדש. היא משיבה אליה את חלקיה האבודים או המנוונים – הלכות מלכים ומלחמותיהם, הלכות סנהדרין, בית הבחירה, הלכות הפרהסיה – כל גוויל התורה הלאומי אשר נמחק בַּגלות, ומתקשֶה כל־כך להיוולד מחדש. על פי זה יותן לנו קנה המידה ואמַת המבחן. צאו וראו למשל אם הרבנות הראשית – בחֵיק המדינה דהאידנא – זו האוסרת את הכניסה להר “מפני קדושתו“, מוארת היא או חשוכה?

gאופי של יום“ – לבל נתגנב עוד בַּחושך – פירושו נטילת האחריות ולא השארתה לאחרים. אופי־יום הריהו הידרכות להנהגת האומה כרצון השם כפי שגילה אותו לנו בתורתו, בחזונות נביאיו, ובכל חוליות שרשרת הזהב מאבותינו עד אלינו. אופי־יום הריהו תכנון מראש, ככל הניתן – תכנון דמות עם בארצו ומלכותו, על כל הדרוש לכך ברוח ובחומר – ולא עוד “היסחפות על הגלים“, מהכא להתם, כפי שיובילונו מנהיגים אובדי דרך אשר אין א־להים בלבבם, ולא מפה ומצפן. אופי יום הוא פשוט עבודה, עבודת הבניין – בכל מובן.

הקשיבו לקריאת השכווי

ואני מבקש להוסיף ולומר, שעולי ההר – לא כולם, לא בַּכּול – הקשיבו לקריאת השכווי, ובבינתם מבדילים בין יום ובין לילה. הם חיים ונושמים את "תא השטח הבא", את היהדות המשתחררת מכבלי הגלות, העולה מן הדמדום אל הבהירות.

מנגד, שני הכותבים דנן, אנשים איכותיים ויקרים – והם אינם לבד – מנסים למשוך את העולים אל האור לאחור, לאמור: אל תדמו בנפשכם כי באה עת, "אין ה' בקרבכם", כי "ממעמקים קראתיך", "ואמונתך בלילות" ואיך תהינו לעלות?

טענתו של הרב יצחק ליפשיץ כי אין הקב"ה זקוק לעוזרים אופיינית גם היא לתאורת הלילה, כי ביום מתברר שקודשא בריך הוא וישראל חד הם, ומוקד חיי־היחד בין שני הכרובים, והנה רב אחא (בפסיקתא דרב כהנא כ"א) כמשיב לָרב יצחק, לאמור:

נמשלו ישראל כזית, "זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר" (ירמיהו יא טז), ונמשל הקב"ה כנֵר, "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ כז). מה דרכו של שמן להינתן בנֵר והן מאירים שניהם כאחת, כך אמר הקב"ה לישראל: בָּנַי הואיל ואורי הוא אורכם ואורכם הוא אורי, אני ואתם נלך ונאיר לציון, "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ [וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח]" (ישעיהו ס א).

חלקיות תפיסת הראי"ה

ולא אסיים בלא שאתייחס גם אל הראי"ה קוק זצ"ל, רואה האורות, אשר הרב ליפשיץ הסתמך עליו בהרחבה – ושוב, מבלי שאגש "לריב" עם התיאוריה של קִרבה תוך ריחוק ושמירת נגיעה.

ובכן, הנני "מודה במקצת" לָרב ליפשיץ בנקודה זו. כי על אף אופקי ראייתו הרחבים והגבוהים של הרב קוק – אופקים שאליהם דאה בחזונו וחצה בכנף־דרור את הקו המבדיל בין חושך לאור – בכל זאת החזיק כלפי עצמו ושומעיו במין משקולת־שכנגד, משקולת מושכת מַטָה להתכנסות ורתיעה והיעדר תעוזה ותנופת מעשה, כאופי־לילה הנזהר ומזהיר מן היום. בקרב תלמידי תלמידיו, מה חבל, גברה המשקולת הזאת והיא מצמיתה אותם אל מדינת ישראל דהאידנא – ללא בשורה, ללא תביעה – כי גבר כוח הכובד על כוח העילוי…

ברוח זו ניגש גם שבתי בן דב לביקורת שיטתו של הרב קוק, על אף שכתב שהוא עצמו דולה מתורתו של הרב את האנרגיה וההכוונה לסלילת נתיב גאולה. הנה כמה פסקאות, בדילוגין, מתוך "דבר לַגויים" (כרך ב' בכתבי שב"ד "סולם למלכות ישראל היעודה", עמ' 605 ואילך, הדגשות בַּמקור):

הרב [קוק] חדר לעומק התחיה העברית וחזה בה דברים כפי שלא חזה איש מלבדו – ומי שראייתו מתאמתת והולכת כל־כך כראייתו של הרב, הלוא בוודאי גם חזָקה שהנחותיו הן אמת. … אולם, מאחר שלמעשה אין לי ספק כי הנשוא לַביקורת ישנו – ודווקא משום שאנחנו כַּיום באים להגשים את מה שציפה לו הרב קוק מִתחילה ובדיוק – סבורני כי צריכים הדברים להיאמר, כדי שנהא מתמצאים נכוחה באסמכותינו שלנו.

העובדה הראשונה היא כי אף־על־פי שחזה הרב קוק את המהלך הדיאלקטי של הגאולה, וידע כי עתידה היא להתחולל על־ידי התפרדות היסוד הדינמי ("יסוד אבא") מן הסטטיקה של המסורת (יסוד "אמא עִלאה") והתחברותם החוזרת על בסיס משיחי מחודש – הרי הוא עצמו נשאר נתון לחלוטין ביסוד "אמא עִלָאָה". אכן, הוא קרא לתמוך בַּיסוד הדינמי, היה נכון לפשרות מרחיקות־לכת עִמו ואף סייע עִמו בפועל; אבל בכל אלה הוא לא נעשה אחד עם היסוד הדינמי, יוזם הגאולה, כי אם נשאר עומד כנגדו, בזהותו הנפרדת, מופעל על־פי יוזמתו וכיוון מהלכו של הלָּה. …

פירושו של דבר הוא, שעם היותו חוזה את כל המהלך מִתחילה עד הסוף, אמנם נשאר הרב קוק בעיקר רק חוזה וצופה: הוא הוסיף פשוט לקיים את הוויית הציפיה הגלותית הישָנה, כדי שתהא נכונה לתרום את חלקה למיזוג־השלֵמות, לכשייווצר אי־פעם בעתיד – אבל בינתיים, כל זמן שלא נוצר המיזוג הלזה, נשארה אפוא עמדת הרב קוק חסרת־שלמות, חלקית ופגומה, על־פי הנחותיו של הרב בעצמו.

שב"ד לא הסתפק בביקורת. הוא הִתווה כיוון להשלמה ותיקון של שיטת הרב קוק על־ידי הרכבתה בשיטה אחרת – שגם בה טבוע פגם מהותי אך יש לה יתרון החסר בתורת הרב – והיא שיטת אורי־צבי גרינברג ותלמידיו. הנה זה משפטו שם:

מה שעולה מן הזימון בין שירת אורי־צבי ואורות־הקודש של הרב אברהם־יצחק הכהן, הוא הוא קנה־המידה להערכת האמת והשלֵמות בתורתם של שניהם כאחד.

ניצחו הרוכלים, בינתיים

ואורי צבי – כבר בשנת תר"ץ (1930) – חיבר את השיר הנורא "באוזני ילד אספר", הסיפור בַּמשיח שלא בא, שהגיע רק עד מְבוא הוֹר־הר הבית, ושם הרוכלים מצאוהו, ובלעג דקרוהו, כי "לימדוהו" שאין עַמֵנו זקוק לְהר ומקדש, לא לַחזון ולַחרב, ולא למלכות בית דָוִד. ואז רושם אצ"ג סיום של רוֹם־ותהום לחזון הזה, כאשר המשיח – בדמות נשר – דואה מנחל קדרון "וְעָף, עַג עִגּוּל עַל פְּנֵי הַר־הַבַּיִת וַיֵּבְךְּ". וגומר המשורר:

עוֹף בּוֹכֶה, הַאֵין זֹאת אַחֲרִית־הַתּוֹחֶלֶת, עִגּוּל הַפְּרִידָה: הַסִּיּוּם? / מְשִׁיחִיּוּת־יִשְׂרָאֵל בִּדְמוּת עוֹף מֵהַר־הַבַּיִת נִפְרָדֶת… / … שׁוּב לְאַלְפַּיִם שָׁנָה… מִי יוֹדֵעַ אִם לֹא ("ספר הקטרוג והאמונה", כרך ג' בכתבי אצ"ג, עמ' 44).

אצ"ג סיפר שלפני שכתב בַּיום, הוא חלם את השיר בַּלילה, נבעת בחלומו מן הנשר העף ויורד מן ההר אל הים, רץ אל הרב קוק וסיפר לו… הרב החזיק את ידיו של אורי־צבי הנסער, ובכה גם הוא…

אכן, חזות קשה חזה אצ"ג, כי ניצחו "הרוכלים" את המשיח בהתנכרם אל ההר ואל כל המקופל בו – והוא נחלץ כל חייו ושיריו להילחם בָּרוכלות הזאת ברוח של תנופת קנאות, בכיסוף למלכות בית דָוִד שנפלה ותקום, בלהט אש הנפח העושה ונושא כלֵי גואל וגאולה.

ועם כל זאת, הבין שב"ד ששירת אצ"ג – גם בעוצמתה וחתירתה אל מַעַשׂ ההגשמה – חסֵרה את העומק, הרום ורוחב היריעה של תורת הרב קוק, וחסֵרה גם את תום הקדושה ואת החיבור הרציף, ללא שבר, לשרשרת הזהב של מסורת הדורות. לכן הוא קרא לְ"זימון", להרכבה של השתיים יחדיו כדי לקיים את אמיתן בקיום יציב ומלא, שאינו אפשרי בכל אחת משתיהן לבדה.

ונחנו מה?

האם נדע להגביה עצמנו כדי לעלות אל ההר בחתירה אל השלמות הנכספת, להיותנו כלולים בשכינתו יתברך ועושי רצונו כרצוננו – שרויים באפריון האוהבים, שיר השירים בקודש קודשים – ועם זאת דורכים בהר הקודש "ברגלי הבשר" כלשון אצ"ג, ונושאים לַבּניין עץ ואבן?

האם כבר האיר המזרח?

על־מנת שנוכל להשיב כי כן ואכן, עלינו לחצות קו עדין בנפשנו פנימה – בין גלות לגאולה, בין הססנות לתעוזה, בין "הזמן הזה" לַזמן הבא, בין לילה ליום ובין כותל להר – כָּראשונה מברכות השחר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ד, 25.7.2014