עיון במשמעות השורש קל"ט מעלה את האפשרות כי ערי המקלט אינן מתחם של הגנה אלא מקום גלות חלופי, שבו ורק בו ינוהלו חייו של הרוצח בשגגה 

בארבעה מקומות דנה התורה בקביעת מקום למנוסתו של הרוצח בשוגג:

א. בפרשת משפטים, בראש דיני הנזיקין (שמות כא, יב־יד).

ב. בפרשת מסעי מופיעה הפרשה הארוכה והמפורטת ביותר (במדבר לה, ט־לד), ובה נדון ברשימה זו. פרשת ערי המקלט מופיעה במקום זה כחלק מסדרת ציוויים שניתנו למשה בערבות מואב לקראת הכניסה לארץ, ובקשר להתנחלות בה.

ג. בפרשת ואתחנן (דברים ד, מא־מב) מספרת התורה על כך שמשה הבדיל שלוש ערים בעבר הירדן מזרחה למנוסת הרוצח בשוגג. אף שמותיהן ומיקומן הגיאוגרפי ניתנים שם.

ד. ב"נאום המצוות", בפרשת שופטים (דברים יט, א־יג) חוזר משה על כמה עניינים שנדונו בפרשת ערי מקלט שבספר במדבר, ומשמיט עניינים אחרים. עיקר החידוש בפרשה זו הוא בצו לשלֵּש את גבול הארץ ולקבוע את שלוש הערים במרחקים שווים, וכן להכין דרכים שיובילו לאותן ערים.

אל ארבעת המקומות הללו בתורה יש לצרף עוד את פרק כ' בספר יהושע. בפרק זה מתואר קיום מצוות התורה על ידי יהושע בזיקה ברורה לפרשת ערי המקלט שבספר במדבר, אך גם לזו שבפרשת שופטים שבספר דברים.

המכנה המשותף לכל המקומות הללו הוא ההדגשה שהערים המיועדות למנוסת הרוצח מצילות אך את זה שרצח בשגגה. רוצח במזיד שינוס לערים אלו יילקח ממקום מנוסתו וייענש עונש מוות.

בסיס איסוף

הפרשה המופיעה בפרשת מסעי מיוחדת בסגנונה מכל מקבילותיה בתורה. בה ורק בה מופיעה המילה "מקלט". נוכחותה של מילה זו בולטת מאוד: עשר פעמים היא חוזרת בה כמילה מנחה.

ובכן, מה פירוש המילה “מקלט“? דוברי העברית החדשה אינם מתקשים בהבנת מילה זו: הרי בבתים רבים בישראל וכן בשטחים ציבוריים מצוי מתחם תת־קרקעי מוגן הקרוי “מקלט“, ואם כן מקלט הוא מקום הגנה ומחסה. משמעות זו אכן עולה מתרגום אונקלוס, המתרגם “שֵׁזָבוּתָא“ – הצלה, ומסתבר שכך פירשו מפרשים רבים, אף אם לא כתבו זאת במפורש.

אולם הבה נשאל: זאת מנין? פירוש זה מבוסס לכאורה על ההקשר שבו מופיעה המילה בפרשתנו פעמים אחדות, בזיקה אל מנוסת הרוצח לערים אלו מפני גואל הדם. אלא שאין די בכך: פרשני המקרא הקדמונים והמדקדקים הראשונים ביארו את משמעותן של המילים המופיעות במקרא בשתי דרכים המשלימות זו את זו: הם בחנו את גיזרונה של המילה, וממנו ניסו להסיק את משמעותה, והם גם בחנו את כל הופעותיה במקרא בהקשרים מגוונים, כך שפירוש המילה במקום אחד נתמך מהופעתה במקומות אחרים שבהם היא באה בהקשרים אחרים.

ובכן, היכן מופיעה המילה “מקלט“ במקומות אחרים במקרא? מילה זו אינה מופיעה אלא בפרשתנו, ובשני מקומות נוספים בנ“ך התלויים ישירות בפרשתנו. בפרק כ‘ בספר יהושע כמובא לעיל, ובפרק ו‘ בספר דברי הימים א, שם מנויות הערים שניתנו לכהנים וללוויים (פסוק לט ואילך), וביניהן מנויות חברון ושכם כערי מקלט. נמצא שהמילה “מקלט“ מופיעה במקרא כולו בהקשר אחד בלבד, דבר ההופך את פירושה על פי הקשר זה למסופק במידת מה.

ישנן במקרא יחידות ספרותיות בעלות ייחוד סגנוני מובהק: מופיעה בהן מילה מסוימת בצפיפות רבה, בעוד אותה מילה אינה נמצאת כלל, או שהיא נדירה ביותר, במקומות אחרים במקרא. הופעת המילה באותה יחידה ספרותית – בדרך כלל כשהיא משמשת בה מילה מנחה – “צובעת“ את היחידה בגוון לשוני מיוחד, ומעניקה לאותה מילה חשיבות יתֵרה, ולעתים חשיבות קריטית, להבנת היחידה הספרותית השלמה. דע עקא: מפני נדירותה של המילה לא תמיד משמעותה ברורה. לעתים יש קושי לפרשה מתוך היחידה הספרותית עצמה, ללא הסיוע של הופעותיה בהקשרים מגוונים נוספים. זהו המצב גם בפרשת ערי מקלט.

הבה נוותר אפוא על המילה בצורתה, “מקלט“, ונחפש את משמעות השורש קל“ט בעברית. האם שורש זה מופיע במקרא? אכן הוא מופיע שלא בהקשר לערי מקלט במקום אחד בלבד, ועליו נדון בהמשך הדברים. אלא שבטרם נעשה זאת, נפנה את מבטנו לשורש קל“ט בלשון חכמים.

השורש קל“ט הרווח בלשון חכמים וכן בארמית כפועל משמעו “לאסוף“, “להכיל“, “לקבל לתוך“ (יש שהציעו לראות בשורש זה שיכול אותיות של השורש לק“ט, במשמעות אסף, קבץ). כמו המילה “מִקלט“ המשמשת בעברית החדשה כציון למקום מחסה, אף השורש קל“ט במשמעות הכלה “נקלט“ בעברית החדשה, וממנו נגזרו מילים כגון “בסיס קליטה ומיון", "מקלט רדיו" ועוד. למשמעות זו אין כל קשר הכרחי להצלה ולהגנה.

אם נפרש את הצירוף "עיר מקלט" על פי לשון חכמים, תהיה משמעותו "עיר שאליה נאסף הרוצח בשוגג, והיא מכילה אותו בתוכה". אפשר אכן שכך נתפסה עיר המקלט על ידי חז"ל, שגזרו משם העצם "מקלט" את הפועל "קולטת" ביחס לעיר זו, כנראה במשמעות "מקבלת לתוכה". בדרך זו הלכו ר"י בן ג'נאח ורד"ק בספרי השורשים שלהם. פירוש זה, שעל פיו אין המשמעות של עיר המקלט עיר הצלה, מעורר את השאלה מה מוסיף תואר זה לערים אלו עד שהוא זוכה להבלטה כה רבה בפרשתנו כמילה מנחה.

ועוד יש להעיר שאין ביטחון כי לשון חכמים מהווה ראיה לפירוש המילה "מקלט" בלשון המקרא: "לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמו" (עבודה זרה נח ע"ב). קיימת אפשרות כי אלו שתי מילים שונות, משני רבדים של השפה העברית.

בעברית המילה "מקלט" משמשת ציון למקום מחסה והגנה. שדרות, 2014
צילום: פלאש 90

גלות בעיר קטנה

אמרנו קודם כי השורש קל"ט מופיע פעם אחת במקרא שלא בהקשר לערי מקלט. הכוונה לפסוק בויקרא כב, כג – פסוק המצוי בפרשה הכוללת את רשימת המומים הפוסלים בהמות לקרבן:

וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט – נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה.

דא עקא, שני המומים הנזכרים בפסוק זה נתפרשו בדברי המפרשים בדרכים מגוונות. נראה ש"קלוט" הוא בן זוגו של "שרוע" וקשור אליו. ובכן, מהו "שרוע"?

הבה נבאר את שני המומים הללו בעקבות ראב"ע. המום "שרוע" נזכר כבר ברשימת מומי הכהנים בויקרא כא, יח: "כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם – לֹא יִקְרָב, אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ". ושם פירש ראב"ע: "חרום – היפך שרוע, והנה חרום מגזרת חרם. שרוע – מגזרת מהשתרע". ראב"ע רומז כאן לפסוק בישעיהו כח, כ: "כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס" – המצע (המיטה) שעליו שוכב האדם קצר מלפשוט עליו איברים.

"שרוע" הוא אפוא מי "שאחד מאיבריו גדול מחברו" (כדברי רש"י), ואולי כוונת ראב"ע למי שכל איבריו גדולים, כלומר "ענק" יותר מן הנורמלי.

במומי הבהמות (כב, כג) פירש ראב"ע:

"שרוע" – כראשון. "וקלוט" – הפכו, והוא מגזרת עיר מקלט.

ובכן, "קלוט" פירושו "שאחד מאבריו קטן מחברו" (שזהו ההפך משרוע כפי שפירשו רש"י. אמנם רש"י עצמו אינו מפרש כך קלוט). או אולי: שכל אבריו קטנים, כלומר: ננס. אכן, בערבית המילה "קוּלאט" פירושה ננס (כך במילון HAVA, מילון ערבי־אנגלי לערבית קלאסית, בערכו). נמצא אפוא כי לשורש קל“ט במקרא ישנה משמעות של הקטנה וצמצום, על כל פנים על פי פירוש ראב“ע ועל פי ההקבלה לשפה הערבית. ***

ראב"ע גוזר את המום קלוט מגזרת עיר מקלט. על פי זאת יש לפרש כי עיר מקלט היא עיר קטנה, עיר זעירה. וכך העיר אריאל שווה חתני על דברים אלו: נתקלנו במקרא בעיר קטנה בהקשר קרוב לעיר מקלט על פי פירוש זה. כך אומר לוט למלאכים המורים לו להימלט ההרה (בראשית יט, כ): "הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר, אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה, הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי". מִצְעָר הוא דבר קטן או מועט (איוב ח, ז; דה"ב כד, כד). לוט פונה ומבקש "הלא תוכלו להעלים עין מן העיר הקרובה, הרי היא כה קטנה". ערי המקלט, שאף הן נועדו "לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה" (במדבר לה, טו), הן "ערי מצער" – אותו משקל דקדוקי.

אולם מפני שלא שמענו על מגבלה כלשהי על גודלה של עיר המקלט, נראה שזעירותה של העיר מתבטאת בכך שהיא מצמצמת את תחום מחייתו של הרוצח בשגגה אך לתחומה, והרי היא ביחס אליו "עולם קטן". הפירוש המוצע הזה ל"עיר מקלט" מנתק את משמעות ישיבתו של הרוצח בשוגג בעיר זו מקיומו של גואל הדם: אף בלא סכנתו של זה חייב הרוצח לשבת בעיר מקלטו. טעמו של דבר הוא שעיר המקלט, על פי הגדרתה, היא מקום גלות לרוצח בשגגה.

ואכן במשנה ובתלמוד אין הרוצח "נס" אל עיר מקלטו (כבלשון התורה) אלא גולה אליה. בפרק השני של מסכת מכות במשנה, פרק "אלו הן הגולין" – שבו נידונו דיני הרוצח בשוגג ודיני ישיבתו בעיר המקלט – מופיע הפועל "גולה" כשלושים פעם. שינוי סמנטי זה – מקורו לדידנו בפשוטו של המונח "מקלט", המהווה מילה מנחה בפרשתנו.

דבר זה, שהוא ממהותה של התפיסה ההלכתית את דיני פרשתנו, אינו נובע רק מן הפירוש שאנו מציעים כאן ל"עיר מקלט", אלא הוא נובע מפשוטם של שני דינים המופיעים בפרשת ערי מקלט: א. פסוק כה: "… וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ… וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ" (ושוב בפסוק כח). הקצאת זמן זו נובעת מן התפיסה שהרוצח בשגגה זקוק לכפרה, וכפרה זו נשלמת במות הכהן הגדול. משמע אפוא שהרוצח חייב לשבת בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול, בלא קשר לסכנה מגואל הדם.

ב. פסוק לב: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס (=לנָס) אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן". דין זה ממשיך את קודמו הדומה לו בפסוק לא: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת, כִּי מוֹת יוּמָת", השוואת שני הדינים הללו מלמדת כי ישיבת הרוצח בעיר מקלטו היא עונש לו, הדומה לעונש המיתה של רוצח במזיד (וקל ממנו כמובן). את שני העונשים הללו אוסרת התורה להמיר בכופר כספי.

המונח "עיר מקלט" מבטא גם את אופייה המיוחד של הגלות שבה מתחייב הרוצח בשגגה: אין הוא מתחייב רק ביציאה ממקומו למקום אחר כלשהו. עיר המקלט משמשת לגולה תחליף מוקטן, גמדי, לעולם הרחב והפתוח שבו חי עד עתה. עיר המקלט היא לגביו עולם בפני עצמו – מיניאטורה של העולם החיצוני.

על המשמעויות שיש לדבר זה בהלכה נדון בהמשך הדברים.

צמצום החיים

את המשמעות של הישיבה בעיר המקלט כצמצום מקום חיותו של הרוצח בשגגה רק לתחומי העיר הזאת היטיב לבטא הרב איסר יהודה אונטרמן ז"ל, בלא שהוא תולה זאת במילה "מקלט". נפגשתי לראשונה עם חידושו בעניין זה בשיעור ששמעתי מפיו בעת היותי תלמיד ישיבה צעיר לפני יותר מארבעים ושתיים שנה, והוא היה אז בשלהי כהונתו כרב ראשי. אחר כך מצאתי את הדברים רשומים בספרו "שבט מיהודה" עמ' יט־כא (מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ד).

 אלא שעלינו להקדים דברים אחדים בטרם נבוא אל דבריו. במשנה בפרק אלו הן הגולין (מכות פ“ב מ“ז) נאמר:

ואינו יוצא [הרוצח בשוגג מעיר מקלטו] לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון ולא לעדות נפשות. ואפילו ישראל צריכים לו, ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה – אינו יוצא משם לעולם, שנאמר (פסוק כה): "אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה" – שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו.

נראה שהלימוד הוא מריבוי הכתובים שבהם נאמר בהדגשה "שמה" ביחס לעיר המקלט (פסוקים יא, טו, כה, כו), ומכאן "שם" – תהא דירתו; "שם" – תהא מיתתו; "שם" – תהא קבורתו. וכן נדרש בספרי.

משנה זו עוררה קושי גדול בין המפרשים האחרונים: הייתכן שבעת פיקוח נפש של רבים, ואף של כל ישראל, ייאסר על מי שבידו להצילם לצאת מעיר מקלטו? משום כך הוצעו למשנה זו ביאורים אחדים שרב מאוד הדוחק בהם, ולא נוכל לפרט זאת במסגרת מצומצמת זו.

הרב אונטרמן מציע ביאור חדש למשנה:

דין הגלות הוא כמו עונש מיתה על הריגת נפש… שעל ידי זה הוא נכרת ונבדל לגמרי מכל העולם החיצוני, ואין לו שום קשר עם אלה שמחוצה לו, כי לגבי העולם הרחב – הריהו כמו שאינו – עד מות הכהן הגדול. דבר זה למדנו ממה שהתורה הזכירה על הגולה שלוש פעמים "שמה", לומר לנו: "שמה תהא דירתו, שמה תהא מיתתו, שמה תהא קבורתו", בזה אנו רואים גזרת הכתוב, שכל חיוּתו והווייתו של הגולֶה מצומצמת אך שמה בלבד , וביחס לעולם שמחוץ לתחומו – הריהו כמת שהוא חפשי מן המצוות… אין עליו שום חיוב של מִצוה שיש לה קשר עם העולם החיצוני: אינו מקריב קרבן פסח או קרבן אחר, ואינו יוצא לעדות, ואפילו לא להצלת נפש, ואפילו בנוגע לכלל ישראל, שנאמר "שמה".

וברור הדבר בעיניי שלא מפני האיסור שיש ביציאה מעיר המקלט קאתינן עלה (= אנו באים לכך), כי על זה הקשו כמה מהמחברים… [ש]הצלת נפשות דוחה הכול… והתירוץ… כי לא מתורת איסורין אנו דנים על זה, אלא מפני שניתק לגמרי הקשר שבינו ובין העולם החיצוני, ואין עליו שום חיוב של מצוה בנוגע לעולם הרחב… כי הוא חי רק "שמה". ובתוך העיר – ודאי מחויב בכל המצוות, אבל כלל וכלל לא בנוגע לזה שמחוץ לתחומו.

אנו מציעים ללמוד הגדרה זו של עונש הגלות בעיר המקלט מעצם היותה "מקלט" במשמעות שנתפרשה לעיל: עיר המצמצמת את חייו של הרוצח בשוגג אך לתחומה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ד, 25.7.2014