להיות ג'יין אוסטן | אריאל הורוביץ

 שי סנדיק, בדומה לג'יין אוסטן שאת ספרה  "תבונה ורגישות" תרגם, מבקר את החברה  שממנה בא אך גם מלא הערכה אליה, ומספר על  הוצאת הספרים שייסד בעידן שבו החוויה  הספרותית אבדה, על תרגום ספרים שלא נועדו  להיות רבי מכר, ועל חיי גבר גרוש בתוך גרעין תורני

מה מביא גבר דתי לאומי בן 30 לקפוץ יום אחד אל היורה הרותחת של שוק הספרים הישראלי, להקים בעצמו הוצאת ספרים ולתרגם לעברית קלאסיקה ספרותית מן המאה ה־19? תשובתו של שי סנדיק, בעליה של הוצאת "סנדיק ספרים" שמוציא כעת תרגום חדש לספרה של ג'יין אוסטן "תבונה ורגישות", כאילו נלקחה בפשטות ובכנות שלה היישר מתוך אחת היצירות שתרגם: אהבה, שיגעון לדבר, חיפוש משמעות. נפגשתי עם שי סנדיק ושוחחתי איתו על ספרה של אוסטן, שמתורגם לעברית בפעם השלישית; על הביקורת של אוסטן כלפי החברה שבה חיה; על הביקורת של סנדיק, גרוש ואב לשתי בנות, כלפי החברה הדתית־לאומית, וגם על ההחלטה הנועזת – "התאבדות", בפי סנדיק – לייסד הוצאת ספרים משלו ולהקדיש את זמנו ומרצו לתרגום ספרים שאי אפשר להשיג ב"סטימצקי" וב"צומת".

אין פרנסה מתרגום

שי סנדיק גדל ברמת גן במשפחה דתית לאומית טיפוסית. בנערותו למד בישיבה התיכונית כפר הרוא"ה, ולאחר מכן בישיבת ההסדר בשעלבים. מגיל צעיר הרגיש משיכה לכתיבה ולשפות, והיה מתרגם שירים מאנגלית למגרה. עם סיום לימודיו בשעלבים התחיל ללמוד ספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים, ובמקביל גישש אצל הוצאות הספרים.

"יום אחד החלטתי לעשות ניסוי", הוא משחזר, "לקחתי שני ספרים שעדיין לא תורגמו לעברית, אחד באנגלית ואחד בצרפתית. תרגמתי פרק מכל אחד מהם, ושלחתי לשלושים הוצאות ספרים. כעבור זמן ענו לי מהוצאת מודן. אמרו שהתרשמו מהתרגום, והציעו לי לתרגם ספר בשם 'מרילין מונרו: השבועות האחרונים'. הספר הזה, אם מוציאים ממנו את סצנות המין נשארת רק הכריכה, וגם זה בקושי. הייתה לי דילמה מאוד גדולה, אחת הדילמות הגדולות בחיים שלי. הוצאה גדולה שמציעה לי לתרגם ספר בפעם הראשונה ויכולה להגשים לי את החלום, ומצד שני ספר שאני לא יכול להיות חתום עליו. בלב כבד אמרתי שאני מודה על ההזדמנות, אבל אני מוותר".

איך הרגשת?

"זו הייתה חצי השנה הכי גרועה בחיים שלי. הרגשתי כאילו מישהו הביא לי מיליון דולר, ואמרתי לו: סליחה, אבל אני לא יכול לקחת את הכסף. הנס הוא שאחרי חצי שנה הם חזרו אליי והציעו לי לתרגם את 'הדו"ח של ברודק' מאת פיליפ קלודל, וזה הספר הראשון שתרגמתי. התרגום הראשוני היה כנראה די מוצלח, הייתה לי עורכת שעזרה לי והיו ביקורות טובות בעיתונים. התחלתי לתרגם יותר ויותר, התחתנתי והייתי עמוס בעבודה. אבל אז באה הנפילה".

מה קרה?

"פתאום גיליתי שאני לא יכול להתפרנס מתרגום. התחתנתי, נולדה לי ילדה, וזה לא הספיק. הבנתי שאי אפשר להתפרנס מזה. בשנים הראשונות קיבלתי ספר אחרי ספר, ואחרי כמה שנים קרסתי כלכלית, נפשית. לא עמדתי בלחץ הזה. לא רציתי לאבד את העולם של התרגום, אבל עשיתי טעויות מאוד חמורות. הרגשתי כאילו לא הצלחתי להחזיק מעמד בעולם הזה – לתרגם ספרות ולפרנס משפחה וללמוד באוניברסיטה. עזבתי את הלימודים באמצע, הכול התפרק לי. זה היה אחד המשברים הכי גדולים. הטעות שלי הייתה בניסיון לכבוש הכול, בחוסר ההבנה שאי אפשר להתפרנס מתרגום כמקצוע ראשי. זו הייתה תקופה מאוד קשה, כי התרגום היה מאוד יקר לי ובדם לבי, ופתאום נכשלתי בכך מכל בחינה אפשרית – מקצועית, כלכלית, נפשית. זה קרה כי מראש הצבתי ציפיות לא ריאליות".

במבט לאחור, סנדיק היה עושה דברים אחרת. "לא הייתי לוקח על עצמי תרגום של המון ספרים בבת אחת, למשל. הייתי פרילנסר, וכל פרילנסר סובל מחוסר יציבות. היו תקופות שבהן עבדתי על ארבעה ספרים, והיו תקופות של שקט; אתה יושב בבית ואתה אמור לעבוד, אבל אתה לא עובד. ואז, כשמגיע העומס ואתה לא יודע לנהל אותו, קורים דברים לא טובים והרמה המקצועית שלך יורדת. הייתי צריך לקחת דברים יותר לאט ולהאמין בעצמי. לא האמנתי בעצמי. הכול קרה נורא מהר, ספר רדף ספר, הוצאות רצו לעבוד איתי, ולא יכולתי לאכול את זה. הסתנוורתי מכך, ולא ראיתי נכוחה את המציאות. היום אני מבין שלא אוכל להתפרנס רק מתרגום, ולכן אני משמש רוב הזמן מורה לאנגלית, משהו שאני מאוד נהנה ממנו. התרגום הוא בשביל הנשמה".

צילום: ראובן קסטרו

צילום: ראובן קסטרו

אישה בעולם של גברים

סנדיק התגרש מאשתו, ובמשך כשנה התנזר מספרים ומתרגום. לאחר מכן החל ללמוד במכללת לוינסקי, שם השלים את התואר באנגלית שאותו לא סיים. הלימודים, כך הוא אומר, הקימו אותו לתחייה והשיבו את התיאבון שלו לתרגום ולספרים. הוא לקח את "תבונה ורגישות", ספר שהתחיל לתרגם כבר ב־2007 אך הפסיק, וחזר לעבוד עליו במרץ.

"תבונה ורגישות" הוא אחד מארבעה רומנים שפרסמה ג'יין אוסטן (1817־1775) בחייה; הידוע שבהם הוא "גאווה ודעה קדומה". ספריה פורסמו בתחילה בעילום שם. רק אחרי מותה צברה יצירתה פופולריות ומקום של כבוד בספרות העולמית, וכיום היא נחשבת לאחת מן הסופרות האנגליות החשובות ביותר.

"ג'יין אוסטן הייתה אישה בעולם שנשלט על ידי גברים", אומר סנדיק. "כל ספריה יצאו בעילום שם, ורק אחרי מותה אחיה גילה מי היא. יש מכתבים שלה שבהם היא מביעה תסכול על כך שהספרים שלה נקראים ומצליחים, והיא לא יכולה לקום ולומר: 'זאת אני'. החוויה של אישה בעולם פטריארכלי מתוארת גם ב'תבונה ורגישות' – הספר מציג את שלוש הבנות למשפחת דשווד, שיום אחד אביהן מת והן תלויות בחסדים ובקפריזות של אחיהן החורג. אוסטן מראה איך גם במצב הזה גיבורות הספר לא מאבדות את היושרה שלהן. היא מראה פעם אחר פעם שאין חלוקה דיכוטומית, כאילו העניים טובים והעשירים רעים, הגברים רשעים והנשים צדיקות. במקום להגיד: 'הגברים מאמללים את חיינו', או 'העשירים מזיקים לנו', היא כותבת בהומור, בעדינות, בעקיצה".

אוסטן חיה בתקופת מעבר בין הימים שבהם שלט הרציונליזם בכיפה לבין ימי הרומנטיקה. "התמונה שהיא מציגה היא לא שחור־לבן", אומר סנדיק, "הספר לא נקרא 'תבונה או רגישות', אלא 'תבונה ורגישות'. גברים אצילים במאה ה־19 נהגו לתת את הספר לנשותיהם ולבנותיהם, ולומר: 'הנה, קראו איך התבונה מנצחת', אבל המסר של אוסטן הרבה יותר חתרני – לא הכול שחור לבן. יש סיטואציות שבהן התבונה יכולה להזיק".

אילו אתגרים עמדו בפניך במהלך העבודה על תרגום הספר?

"הכישרון של מתרגם הוא בראש ובראשונה בשפת היעד. אני צריך לחשוב איך ג'יין אוסטן הייתה כותבת בעברית. אם אני לא מבין מילה כלשהי אני יכול לבדוק במילון או להתייעץ במומחה, אבל אף אחד לא יכול ללמד אותי לנסח. זו יכולת, זה כישרון. לדעת לשמוע נכון את המקור ולהעביר אותו בשפת היעד. אי אפשר להיות פרפקציוניסט בתרגום; אתה נכנס למשהו שאתה יודע שהוא כישלון מלכתחילה. יש לך משהו שהוא נורא שלם במקור, ואתה נותן לו פרשנות. את 'תבונה ורגישות' יכלו לתרגם עוד ארבעה מתרגמים, וכל תרגום היה נפלא ושונה.

"אני יוצר מערכת יחסים עם הסופר מתוך העולם שלי. בתרגום ניתן לראות את הקליק הנהדר שמתרחש כשהמתרגם מתחבר לספר שהוא מתרגם. במשך חצי שנה אני הייתי אוסטן. כשאני בא לשמוע את הקול של הדמויות, אני צריך לחשוב איך הם נשמעו בקול שלה. השמיעה שלי היא סובייקטיבית, היא השמיעה של שי. יבוא מתרגם אחר וישמע את זה אחרת, וזה בסדר, זה קביל, כי תרגום הוא פרשנות.

"המשל שאני אוהב בנוגע לתרגום הוא שיש פֶּסל – והמתרגם יוצר פסל חדש שהפרטים בו לא זהים למקור, אבל הוא מטיל את אותו צל. אם אצחק ואתרגש כמו הקורא במקור, אדע שהצלחתי. כשקוראים כותבים לי עכשיו שהספר ריגש אותם והם התחברו לדמויות אני מרוצה, כי עשיתי את מה שאוסטן עשתה לי. זו השאיפה שלי, ואפשר להשיג אותה בדרכים שונות. המשמעות של תרגום חדש היא לא להגיד שהמתרגמים הקודמים (אהרון אמיר וטלה בר. א"ה) עשו עבודה לא טובה. הייתה להם גישה לגיטימית וקבילה, והלוואי שעוד 20 שנה יבוא מתרגם אחר ויעשה עבודה אחרת. ריבוי התרגומים מקרב את הקורא ליצירה יותר שלמה".

את "תבונה ורגישות" הכיר סנדיק בפעם הראשונה כשהיה בן 21, בחנות ספרים בירושלים. "לא שמעתי על ג'יין אוסטן לפני כן, ומשהו בכותרת נגע בי. התחלתי לקרוא ונשביתי. היה שם משהו שהדהד את העולם שלי, את המקום שאני נמצא בו – מקום של אדם עם רגשות ויצרים ונפש חופשייה, שחי בעולם של נורמות ולא רוצה להשליך את התינוק עם המים. מה שדיבר אליי אצל אוסטן הוא היכולת שלה לבקר את החברה שלה, להצביע על נקודות התורפה שלה, על המקומות שבהם היא לא באמת עומדת בסטנדרטים של עצמה, אבל מצד שני להיות מלאת הערכה למקום שממנו באה. היא לא מורדת, היא לא זורקת הכול, היא אומרת – אני אראה לכם, בני החברה שלי, איפה המקומות שבהם אתם מזייפים, אבל אני חלק מכם. וזה דיבר אליי אז ומדבר אליי עד היום".

עזבו את הגבולות

הנקודה הזו נוגעת לסנדיק במיוחד – גם הוא מבקר, וגם הוא מבקש תמיד להישאר חלק, לא להיבדל מן הקבוצה שבה גדל וחי. "אני מרגיש שהיום קשה נורא לקבל אמירות מורכבות", הוא אומר. "יש פשטנות מאוד גדולה, גם בקצה ה'לייטי' וגם בקצה החרד"לי. יש המון שטחיות, וקשה להכיל מורכבות בלי שהיא תיתפס כפשרה. רואים את זה בכל מקום, וגם בחברה הדתית. שים לב כמה שיח של שלילה יש, כמה אנחנו מגדירים את עצמנו לפי מה שאנחנו לא, ורק אחר כך, אם בכלל, לפי מה אנחנו כן. זה חורה לי.

"אנשים רוצים לדעת מה הגבולות שלך – איפה הגבול החרד"לי שלך ואיפה הגבול הלייטי שלך. אני אומר: עזבו את הגבולות, תראו מה אני מביא. אני מרגיש מחובר לשני המקומות, מרגיש בבית בשניהם. המרכז, המיינסטרים, הלך לאיבוד, ואיבד את הקול שלו. 'תבונה ורגישות' הוא ספר של מרכז. חרד"לים יגידו עליו: מה אתה מתעסק בזה? אתה רוצה ללמוד על תבונה ורגישות, לך לספרי המוסר. מנגד, יהיו חילונים שיגידו – מה הפוריטניות הזו, השמרנות, האיפוק? תן ליצרים להשתחרר. ואני לא שם ולא שם".

לאחר שהתגרש מאשתו עבר סנדיק להתגורר בעפולה והשתלב בגרעין התורני במקום. אני שואל אותו כיצד הוא, כגרוש, השתלב בחברה הציונית־דתית, וסנדיק מספר על חוויה חיובית. "הגרעין התורני קיבל אותי נהדר", הוא אומר, "הייתי חלק מהקהילה. אבל אני מכיר גם המון סיפורים אחרים. להיות גרוש נתפס כמשהו מאיים, הקהילה לא יודעת איך לאכול את זה. לי הייתה חוויה ייחודית, אבל הסיפור שלי הוא יוצא דופן. כשאני פוגש גברים גרושים, יש מיד מעין אחוות אומללות.

"הגירושין הם גם אובדן של חלק מאוד ניכר מהזהות הדתית. אין לך שולחן שבת, המשפחה שלך מפורקת. אתה יכול לשבת בשולחן שבת עם הבנות שלך, אבל חסרה שם מישהי מאוד מאוד מרכזית. זה יותר גרוע מרווק. כשאתה רווק יש לך ציפייה, עוד לא הגעת לזה אבל זה יגיע. בגירושין נוכח כל הזמן האובדן. מסביב לא יודעים איך לאכול אותך, מסתכלים עליך כאילו נכשלת, כאילו לא התאמצת מספיק וויתרת מהר. מיד אחרי הגירושין היו לי רגשי נחיתות, הרגשתי שאני דפוק, מקולקל. היום אני יודע לחיות עם עצמי יותר בשלום. בהתחלה היה לי קושי של השתלבות. בבית הכנסת למשל. נורא קשה ללכת לבית הכנסת בשבת הראשונה שאחרי הגירושין. כי אתה אומר לעצמך – כשהם יוצאים מבית הכנסת מישהו מחכה להם, אבל לי לא. חגים הם סיוט.

"אני זוכר שהיה מפגש מחזור של ישיבת ההסדר שלי, וחילקו דף קשר, ואני רואה את כולם כתובים בזוגות ורק אצלי כתוב 'סנדיק שי', וליד השם שלי יש ריק כזה. זו תחושה נוראה. זה הרגע שבו הגרוש נשבר, שבו הוא מרגיש את החריגות שלו. אף אחד לא עושה את זה בכוונה, אף אחד לא עושה את זה מרוע, אבל אין מה לעשות, קהילה דתית בנויה מזוגות ומשפחות. ברגע שאתה לא שם אתה צריך להילחם על המקום שלך. לא להיאבק במישהו, אלא להיאבק בתוכך, להגיד – אני חלק מהקהילה, וזה אני.

"רב קהילה אחד בירושלים סיפר לי שיותר קל לקהילה שלו לקבל אמהות חד הוריות מאשר גרושים. אמהות חד הוריות זה נראה לנו טבעי – אמא וילד, כאילו המציאות נוצרה ככה, אבל גרושים מסמלים משהו שנשבר. כד סדוק. נורא קל לחברה שלנו, הפלורליסטית, הליברלית, לקבל אמהות חד הוריות ואפילו להט"בים, והגרושים נשארו מאחור. לא מספיק מבינים כמה הגרושים נמצאים במצב שביר".

יש סיטואציות שבהן התבונה יכולה להזיק. ג'יין אוסטן

יש סיטואציות שבהן התבונה יכולה להזיק. ג'יין אוסטן

ספרים להתאבד עליהם

את "תבונה ורגישות" מוציא סנדיק בהוצאה פרטית שפתח, "סנדיק ספרים" שמה. "להקים הוצאה זה הרבה פחות זוהר ממה שחושבים", הוא אומר. "שלם 65 שקלים, וגם אתה תוכל להיות הוצאה. בגלל השנים הרבות שבהן לא תרגמתי לא רציתי להתחיל להתדפק על דלתות ההוצאות. רציתי לקחת אחריות, להיות מעורב בכל מילה בספר. חוץ מזה, ישנו גם הממד האישי של הבנות שלי. היה לי מאוד חשוב להקדיש להן את הספר, ובהוצאה גדולה לא בטוח שזה היה מצליח.

"לא הרבה מתרגמים מעורבים בעריכה. שליחת ספר להוצאה היא צעד די מפחיד, כי הפעם הבאה שבה יראה המתרגם את הספר תהיה בחנות הספרים. העבודה העיקרית שלי ב'תבונה ורגישות' הייתה לערוך אותו באופן מוקפד. הוא לא נמכר בסטימצקי ובצומת ספרים, כי המחירים שהן דורשות לא מכסים אפילו את מחיר ההדפסה. המשבר של סטימצקי קצת עוזר לנו, כי הוא מעודד אנשים לקנות בחנויות העצמאיות. בסופו של דבר הוצאת הספר הייתה מהלך מאוד מסוכן. ידעתי באופן אישי שזו הזדמנות שלי לחזור לתרגום, ואם המהלך הזה ייכשל לא אחזור לתחום. הייתה לי החלטה פנימית שאם זה ייכשל, כנראה שאני לא במקצוע הנכון".

אתה מאמין שספר שלא נמכר ברשתות ובהוצאות הגדולות יכול להצליח?

"זה יהיה נורא קשה, אבל היום זה יכול לקרות. יש בחנויות העצמאיות משהו שלצערנו אבד, והוא החוויה הספרותית. אני עובד עכשיו עם החנויות העצמאיות, ואני רואה שכל בעל חנות הוא לא זבן, הוא איש ספר אמיתי. לגבי ההוצאות – יש חשיבות רבה להוצאות הגדולות, כי אנחנו צריכים את ג'ון גרישם ואת ג'ודי פיקו ואת נעמי רגן, אבל אנחנו צריכים גם את הוצאת 'זיקית', שמביאה ספרים שאף אחד לא היה נוגע בהם, ואנחנו צריכים את גילי בר הלל, ועוד אנשים שלוקחים ספר ומתאבדים עליו, כמו שהתאבדתי על 'תבונה ורגישות'. אני מתכוון להוציא ב'סנדיק ספרים' ספרים שהתאבדתי עליהם, שיש לי אחריות עליהם, שאני לא מוציא כדי שיהיו רבי מכר".

לצד התרגום שי סנדיק מלמד אנגלית במסגרת ייחודית – קורסים לשילוב חרדים במעגל התעסוקה, שמסובסדים על ידי משרד התעסוקה. פעמיים בשבוע, משבע עד עשר בלילה, מלמד סנדיק את יסודות השפה האנגלית לגברים חרדים, רובם מבוגרים ממנו, חלקם באים במדים ממקום שירותם הצבאי. שם, הוא אומר, מתרחשת המהפכה השקטה.

"אנשים באים לשם עם דרייב של 'לשמה' מטורף", אומר סנדיק. "יצא לי להכיר אנשים מדהימים, שלא רוצים לזרוק את החברה שבה הם חיים אבל רוצים להתפתח. הצורך להתפרנס מביא אותם לשם. נמאס להם מהעוני, אבל לא מהחרדיות. אני פוגש אנשים שמפלסים את דרכם, שלא רוצים שהבן שלהם יצטרך לבוא בגיל שלושים, כמוהם, וללמוד אנגלית. אבל הם רוצים להישאר חרדים, ונאמנים לקהילה.

"התהליך הזה קורה, לאט לאט, ואי אפשר להאיץ בו. אני ניגש לתלמידים שלי ביראת כבוד. אלו אנשים שבאים אחרי יום עבודה או יום ארוך בכולל ולומדים איתי את הא"ב באנגלית בשעות מאוחרות. אני מתרגש כשבא אליי תלמיד שעובד במאפייה של בני ברק, ומספר לי שהוא לא יכול לקרוא את הכפתורים על המכונה של החלות, ואחרי שנה בקורס הוא מספר לי שהוא לקח מילון וקרא לבדו את חוברת ההוראות של המכונה. זה מחמם את הלב. זו השליחות שלי. לעזור להם להשתלב, ולשחרר אותם מן הפחד המהותי הזה שישנו אותם. אני לא רוצה לשנות אותם".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ד, 25.7.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 ביולי 2014, ב-גיליון מסעי תשע"ד - 885 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: