חותני, ידידיה כהן, מחלוצי ההנהגה התורנית בציונות הדתית, היה חבר קיבוץ סעד, מזכ"ל בני עקיבא ודוקטור למשפט עברי שקיים משא ומתן הלכתי עם גדולי הדור. שלושים שנה לפטירתו

הדברים נכתבים בימים הראשונים לכניסה הרגלית של צה"ל לרצועת עזה. הלב מלא תפילה לשלום החיילים ולהשבת שלום לישראל

 ידידיה כהן ז"ל היה ממנהיגי דור ההנהגה החלוצית־תורנית של הציונות הדתית. חבר הגרעין המפורסם "איתנים" שהוציא מתוכו את שדרת הפיקוד הרוחנית הראשונה של בני עקיבא (בהדרכת הרב חיים דרוקמן): הרב בנימין הרלינג הי"ד וייבדלו לחיים הרבנים צפניה דרורי, זלמן מלמד, יעקב פילבר ועוד. החבורה הזו עברה תקופות מופלאות בישיבת כנסת חזקיהו (אז בזכרון יעקב ולימים בכפר חסידים) ומשם עברו לישיבת כרם ביבנה. שם התפצלו הדרכים. רוב החבורה עברה לישיבת "מרכז הרב" וידידיה החליט שהגיעה עת ההגשמה ועם רעייתו רחל תיבדל לחיים הלך לקיבוץ כפר דרום ומשם לקיבוץ סעד.

הוא האמין שחיי השיתוף בקיבוץ הם לא רק דרך הגשמה חברתית־אישית אלא דרך המלך במימוש רצון ה' בעולם. היותו איש תורה ועבודה הקנה לו מעמד של מנהיג רוחני. בעיני כל הציבור הדתי היה ידידיה (כך קראו לו, לא "הרב" ולא כל כינוי אחר) הדמות השלמה של "איש תורה ועבודה". תלמיד חכם מן השורה הראשונה ואיש חזון ומעשה בתחומי החברה של הציונות הדתית בכלל והקיבוץ הדתי בפרט. הספיק בחייו הקצרים להיות מורה למתמטיקה ולגמרא ומחנך בתיכון של הקיבוץ הדתי, מזכ"ל בני עקיבא, מייסד ישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים וראשהּ, דוקטור למשפט עברי ולתלמוד ונושא ונותן בהלכה עם גדולי התורה בדור הקודם.

הוא נפטר בדמי ימיו, בכ"ו בתמוז תשמ"ד. לאחר פטירתו ניתן השם ידידיה לשבט בבני עקיבא.

ידידיה השאיר אלפי דפים כתובים של מאמרים בתחומי ההלכה, החברה, החינוך והציבוריות. מעט מדפים אלו כונסו על ידי המשפחה והקיבוץ הדתי לקובץ בשם "כרם היה לידידי". היום, במלאות שלשים שנה להסתלקותו, אני מבקש להתכתב איתו מתוך עיון בחלק מכתביו. הדו"ח הזה יתרכז בעיקר בפרופיל של החברה הדתית־לאומית, שאותה טיפח ובה האמין.

מכל תפוצות הגולה

לפני כמעט ארבעים שנה פרסם ידידיה מאמר הנושא את הכותרת "תפקידים לזמן וחלוציות של אמת" (פורסם בכתב העת "בעצם" תשל"ה). במאמר הוא משרטט את תפקידו של איש התורה בחיי המעשה ומתאר את היעדרם של בני הציונות הדתית במרחבי הציבוריות בישראל. "אין קצינים דתיים מעל לרמה מסוימת, ואם יש אחד – הריהו יוצא דופן"…

בהמשך הוא מראה את היעדרם של אנשי תורה בתחומים אחרים: משפט, כלכלה, תעשייה ועוד. לאחר סקירת המצב שואל ידידיה את השאלה הגדולה. האם מעבר לשנת שירות או לגיוס נקודתי מחונכים בני הנוער למושג כמו "קדש חייך" – "מסור נפשך למען הכלל, למען הציבור, למען המדינה"?

איזו גאווה הייתה ממלאת אותו למראה עשרות הגרעינים התורניים שבחרו לחיות ברחבי ישראל, בעיירות ובערים. איזו שמחה הייתה מציפה אותו כשהיה רואה את בוגרי המכינות הקדם צבאיות נושאים תפקידים בכירים בכל שרשרת הפיקוד. איזו עוצמה היה חש למראה עשרות פקידים בכירים ובעלי תפקידים ממלכתיים בוגרי המערכת של הציונות הדתית.

לפני חודש גזר עלינו הקב"ה לפגוש שלוש משפחות באופן אכזרי ומקרי. משפחות שללא חטיפת ילדיהן לא היינו יודעים על קיומן. האומה עמדה כולה קרועת לב אך נדהמת מעוצמת האמונה שקרנה מכל ההורים גם יחד. עוצמה כזו אינה נובעת יש מאין. היא יונקת כוח ועוצמה משנים של חינוך והליכה בדרך סלולה. מול חברה העוסקת בהפרדה על בסיס עדתי במערכת החינוך, מצאנו עצמנו מחובקים יחד, עם שלוש משפחות שמוצאן מכל תפוצות הגולה ללא שום פער בין עדה לעדה. כנגד כל הלשונות הרעות על הליכה לדרכי קצה, התנתקות מהוויה הישראלית, התבצרות במבצרים דתיים ועוד דיבורים שכאלה, נגלו לעיני כול אנשים נורמטיביים העוסקים בישרות ופשטות בהגשמת חזון תורה ועבודה.

מאז שכתב ידידיה את דבריו (אמצע שנות השבעים) חל מפנה דרמטי בעומק החיים הדתיים שלנו. תחושת הנחיתות אל מול המחנה החרדי ששלט בכיפה (תרתי משמע) התחלפה בתחושת עוצמה של דרך ברורה עם אחריות להגשמתה. תחושת הנחיתות מול המחנה הליברלי השולט במדינה התחלפה בתחושת שותפות ואחריות מלאה. לא עוד "משגיחי כשרות" ברכבת הציונית אלא אוחזים בהגה שבקטר.

הקפדה הלכתית ביום־יום

המהפכה שחוללו חברי גרעין "איתנים" הייתה ראשית הדרך להעצמת החיים התורניים בציונות הדתית. ידידיה מצא עצמו בראשית שנות השישים בקיבוץ סעד כחריג בנוף. זקן עבות, ציציות מתנפנפות בגאווה. איש שכולו תורה והלכה המבקש להשתלב בלב החיים הקיבוציים. חברי הקיבוץ הוותיקים קיבלו אותו בתחילה בחשדנות אך מהר מאוד הבינו שביניהם מסתובב איש מעלה.

יש בידי הרבה מאוד התכתבויות של ידידיה עם חברי הקיבוץ הדתי, שבהן הוא מבקר באופן חריף ותקיף את נורמות החיים בקיבוץ. הברֵכה המעורבת, נורמות הלבוש, התנהגות בימי בין המצרים, עבודת חול המועד, סדרי תפילה ועוד נושאים רבים ומגוונים. הוא קיים בעצמו את הצו התורני של "לא תגורו מפני איש". באחד המכתבים (משנת תשל"ב) הוא כותב:

דברים שכתבתי לפני שנים, פעם ופעמיים: ערערתי על הלבוש חסר השרוולים המקובל אצל חלק ניכר מחברותינו וטענתי כי הוא לא רק חסר צניעות אלא מנוגד להלכה. הטענה שכנגד הייתה ש"כך הולכים כולם"… היום הדברים מעוררים גיחוך ממש: איך, איך נגררנו "אחרי כולם"…

עד כאן הצד האחד. ומן הצד השני היה ידידיה הלוחם (בה"א הידיעה) כנגד הניסיונות של הפרדת המינים בבני עקיבא (שהחלו משנות השבעים המאוחרות).

תנועת ההפרדה הזו הייתה חלק מתנועה כוללת יותר של מעבר מהנהגת התנועה על ידי הקיבוץ הדתי להנהגה של חבריו, בוגרי ישיבת "מרכז הרב" (תלמידי הרצי"ה קוק). כשהוציא הרב שמואל כ"ץ את החוברת "קדושים תהיו" (על הפרדה בין המינים בבני עקיבא) בשנת תשל"ז היה ידידיה מראשי ההנהגה של בני עקיבא (לאחר תפקיד המזכ"ל). זו הייתה הפעם הראשונה שבה נכתב חומר הלכתי ומחשבתי הדורש להפריד את התנועה. הרב שמואל כ"ץ (אז אברך בישיבת "מרכז הרב") נסמך בעיקר על הוראותיו והדרכותיו של הרב מרדכי אליהו, שהיה אז חבר בית הדין הגדול בירושלים. ידידיה, כאיש תורה ועבודה, התנגד למהלך הזה מעיקרו. וכך הוא כותב באחד ממכתביו:

האין כל החברה בכל מקום ובכל זמן מעורבת? האין אורחים מסובים לשולחן בכל שבת ומועד – במעורב? האם אין ברחוב (אפילו במאה שערים) "מעורב"? האם אסורה האישה לעסוק בחנות או בתעשייה ולבוא בקשרים בכל התחומים עם הגברים? מהי קביעה משונה זו של "חברה מעורבת"? ההלכה איננה אוסרת על קשרים של דיבור ועסק והתייחסות בין גברים ונשים. מה שההלכה אוסרת הוא כל מה שריח עריות נודף ממנו אבל מה לך ולהחמיר במה שלא אסרה תורה.

מבט של כמעט ארבעים שנה מאז כתיבת שורות אלו מעורר מחשבות. בבני עקיבא של היום יש "משיכת חבל" לכאן ולכאן. מצד אחד יש ניסיונות של סניפים בישובים "תורניים" לקיים הפרדה מוחלטת בין המינים בכל פעילות התנועה ללא שום הבדל. מצד שני יש פעילות עצומה שנעשית בכל הארץ ובה פועלים בנים ובנות במשותף – כבימים ימימה. המגמה המקצינה משמיעה את קולה בדרך כלל ברמה. כך אנו שומעים על חרמות בכל מקום שיש בו שירת נשים או על סירוב להופיע במקומות שבהם יושבים ביחד גברים ונשים. מאידך, בשטח עצמו, החיים זורמים במקום ממוצע יותר. ידידיה הלך לבית עולמו בתחילת התהליך הזה וחבריו מהגרעין, שהובילו את הקו התורני המחמיר יותר, משכו את ההנהגה למקומות רחוקים משלו.

לחם כנגד הניסיונות להפרדה בבני עקיבא. ידידיה כהן

הרבנים בהנהגת הציבור

בשנת תשל"ה פגש ידידיה ז"ל, אז מזכ"ל בני עקיבא, חבורת חניכי חבריא ב' משבט ישורון ששבתו לשבת עיון בישיבת "אור עציון". דבריו עוררו אותם לפולמוס גדול וחלקם (ביניהם אבי גיסר, היום רבה של עפרה ויו"ר החמ"ד) כתבו לו מכתבי בקשה להבהרה והעמקה.

הנושא העיקרי בשאלותיהם היה על הכרעות אישיות מול קבלת סמכות רבנית בענייני השקפה. כל מי שהכיר את ידידיה ירגיש בשורות אלו את הדיאלקטיקה שבה הוא חי, בין הנאמנות והמחויבות להלכה לבין התביעה לשימוש בחירות התבונית של האדם. וכך הוא כותב:

לאדם ניתנה תבונה ובחירה על ידי הבורא, ומוסכם שעליו לעשות באלה שימוש. בתחום ההלכה פירושה של הבחירה פשוט, והתבונה תפקידה לסייע בהבנת ההלכה וידיעתה. במקרה שאין בכוח תבונתי שלי לפתור, עלי להתייעץ בפוסק מוסמך שקיבלתי על עצמי… לעומת זאת, בענייני השקפה ומחשבה אין כללי הכרעה. אם נחלקו ביניהם הרמב"ם והרמב"ן בעניין זה או אחר, או אם נחלקים ביניהם הרב דסלר והרב קוק בעניין אחר, לא נוכל לקבוע את ההכרעה כאחד מהם, ואם נקבע – לא מכוח כללים קבועים, אלא מכוח הבנתנו בלבד.

ידידיה חתר לחינוך לעצמאות מחשבתית ולהכרעה אישית בכל הקשור לאמונות ודעות. איש ההלכה שבו ואיש המדע שלו חיו בשלום וביושר זה עם זה. מכתביו עולה מתח כנגד צייתנות עיוורת שמקורה, לטענתו, ברפיון ועצלות:

אם לא חשבת ולא התאמצת אתה סתם עצלן ובטלן והסתמכותך על החכם והגדול אין בה ערך. רק אם אתה מתלבט ואינך יכול להכריע והדעות שקולות בעיניך לאחר מאמץ רציני, אז מצא מוצא "סמכותי", אם אמנם יועיל לך הדבר – וחוששני שלא יועיל, ומוטב להמשיך ולהתלבט.

מאז עברו כמעט ארבעים שנה. המגמה לצייתנות עיוורת פשטה מאוד בקרב צעירים, בעיקר בהתגברות העצלות. מצד אחר גם התערערה מאוד הסמכות, עם עליית התקשורת האלקטרונית הפותחת את כל הדעות בפני כל מי שחפץ, ללא שום עמל. שתי המגמות הללו שלכאורה סותרות זו את זו גם מזינות זו את זו. רבנים יודעים היטב עד כמה עמוקה השחיקה במעמד הסמכותי שלהם. את עמדת הרב הפוקד ומורה תופס היום המנהיג המלווה ומקשיב, מנווט ומעודד. השפה השתנתה משפת הסמכות לשפת הידידות. ידידיה לא יכול היה לשער את המהפך הזה (שכולל בתוכו גם מעבר לעולם חסידי שמביע את עבודת הלב, בניגוד לעולם הלמדנות שמביע יותר את עבודת השכל).

נשים בהנהגת הציבור

יש נושאים שהתעוררו רק בעשורים האחרונים והבולט שבהם הוא שאלת מקומה של האישה בחיים התורניים, בבתי המדרש ובבתי הכנסת. כמעט לא מצאנו דברים כתובים בתחום זה בין אלפי דפיו של ידידיה. ובכל זאת, מכתב אחד רומז על שעתיד להתרחש. בשנת תש“ך (לפני חמישים וארבע שנים) שלח ידידיה שאלה לאחד מהרבנים המזוהים עם הציונות, הרב נתן צבי פרידמן (רב שיכון ה‘ בבני ברק). במכתבו שואל ידידיה לגבי דין הנשים בתפילה. מתוך השאלה מסתבר שהייתה לידידיה כוונה להקים מוסד חינוכי לבנות והוא מבקש הדרכה הלכתית.

כתלמיד חכם הוא פורס בשאלתו את הדיון על כל צדדיו: gהחייבות נשים לזמן לעצמן כשהן לחוד? ולהתפלל בציבור קדיש קדושה וברכו ולקרוא בתורה ולעבור לפני התיבה כשהן לחוד?g. שאלות אלו צצו בעולמו של ידידיה בעקבות החשיפה למערכת החינוך בקיבוץ הדתי שבה זכו הבנות לחינוך תורני שווה ומשותף לבנים, כולל לימוד גמרא עד לבגרות של חמש יחידות. ידידיה ששאף לגדל דור של אנשי הלכה המקפידים על חיי חברה קיבוצית מלאים יחד עם חיי הלכה מלאים העסיק עצמו בשאלות חובת האישה ומקומה בחיים הדתיים.

בתשובתו מבקש הרב פרידמן להוריד את ידידיה מהנושא ולבטל את השאלה מעיקרה:

כשאנו באים לחיים יום יומיים של ציבור שומרי תורה ומצוה שבמשך מאות שנים קבעו להם את הנוהג המקובל זהו הדין וההלכה שאין לזוז ממנה. הנהוג שהיה מקובל בין שומרי התורה הוא הוא הדין וההלכה.

כידוע בעולם הדעות, מרגע ששאלה ירדה לאוויר העולם כבר יש לה ממשות. חמישים שנה אחרי אותה התכתבות נמצאת השאלה הזו במקום אחר. זכה ידידיה, ובתו נועה (אשתי) משמשת מרכזת תוכנית יועצות ההלכה במדרשת "נשמת". רבות הן הנשים הפועלות לקידום מקומה של האישה בחיים הדתיים לא במרד אלא כחלק מעבודת ה'. אין ספק בלִבי שלבו של ידידיה היה גואה משמחה לנוכח המהלך הרוחני הזה, שנכלל בכלל המהלך של עילוי העולם ותיקונו.

חקיקה דתית ושלום בית

גם בתחומי החקיקה הדתית והאחריות לשלום כלל ישראל היה ידידיה חלוץ לפני המחנה. בתקופה שבה היו הכול שבויים בשאיפה להגדלת החקיקה הדתית והרחבתה, הבין ידידיה את הסכנה הכרוכה בה.

בהיותו איש משפט, לצד עוצמתו התורנית, ביקש לפלס דרך של שביל זהב בתוך החברה הדמוקרטית בישראל. בכל הנושאים שאנו עסוקים היום מצאנו עמדות שלו שבהן הוא מאזן בין הקפדה חמורה על זכויות הפרט (הליברלי והחופשי) לבין הקפדה חמורה לא פחות על דמותה התורנית והרוחנית של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. אדגים זאת בדוגמה אחת מני רבות. בחודש מרחשון תשל“ג (1972) הקדיש ידידיה מאמר “לפתרון ענייני נישואין וגירושין“. במאמרו הוא פורס את מצוקת הציבור החילוני המבקש להשתחרר מעולה של הרבנות ומאידך מציג את העמדה הדתית החוששת שכל סטייה מהחוק הדתי תביא לפילוג העם. במהלך הצגת הדברים קובע ידידיה ש“הציבור הדתי אינו תופס עד כמה עמוקה ההתנגדות החילונית לחוק… בתסכולו הוא פונה לשנאה לכל מה שמייצגת ההלכה“.

הוא פורס את ההצעות שעלו על ידי קודמיו ועמיתיו ואז מציג את ההצעה שלו, שמבוססת על שיעור ששמע ממורו ורבו, הרב אלימלך בר שאול, רבה של רחובות. הרעיון פשוט: כל התקשרות של בני זוג שלא על פי ההלכה לא תיקרא gנישואיןg ולא gקידושיןg. אין קדושה בהתקשרות שאינה על פי התורה. לא ייתכן לגזול מונח יהודי לצורכי מעמד משפטי. לכן מציע ידידיה לקרוא להתקשרות האזרחית במונח gקישוריןg. אין אלה נישואין וממילא אינם צריכים גירושין.

הם יהיו חוזה בין שני אדם שבהם יובהרו הסדרי יחסי הממון שביניהם ואחריותם זה לזה ולילדיהם. מי שקורא את ההצעה הזו מבין שזוהי, כמעט במדויק, ההצעה שמציעים בחוק gברית הזוגיותg. המגמה שלו להציע את ההצעה הייתה מתוך תחושת אחריות עצומה לאחדות העם: gאחדות העם אינה סיסמה ריקה. היא לא תושג בכפייה, לא מצידם של הדתיים ועוד פחות מצידם של החילוניםg.

*

אני מקליד את דבריו של ידידיה שנכתבו לפני למעלה משנות דור ומרגיש בשורשי אצבעותיי את המושג “מקדים את דורו“.

ידידיה הסתלק מן העולם בגיל צעיר והשאיר חלל עצום אחריו. במהלך שלושים שנות הסתלקותו עברנו תהליכים רבים. הקיבוץ, שבו כה האמין כמימוש עבודת ה‘, עבר תהליך עומק של הפרטה ושינוי כמעט לבלי הכר. החברה הדתית־לאומית עברה שינויים מפליגים, החברה הישראלית (מאז מלחמת לבנון הראשונה ועד המלחמה הנוכחית – צוק איתן) עוברת תהליך קשה של התבגרות וחיפוש זהות. עם כל השינויים האלה אני חש שידידיה מביט על דורנו לא בלי ביקורת אך עם הרבה שמחה ותקווה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ד, 25.7.2014