סקירת כתבי עת מן העולם

נפלאות התבונה

ממצאים ראשונים של מחקר חדשני חושפים קשר מוכח בין יצירתיות והפרעות נפשיות.
האשמה המרכזית: הגנטיקה

האם קיים קשר בין יצירתיות לאי־שפיות? ננסי אנדרסון, נוירולוגית אמריקנית ממוצא סקנדינבי, ביצעה מחקר בנושא ואת התוצאות הראשוניות פרסמה בכתבה נרחבת בירחון Atlantic.

ובכן, הקשר בין יצירתיות להפרעות נפשיות אינו טיעון חדש. כבר אריסטו טען ש“כל המצטיינים בתחומי הפילוסופיה, הפוליטיקה, השירה והאמנויות הם בעלי נטייה למלנכוליה (דיכאון)g. מאות שנים אחריו, פרנסיס גלטון, בן דודו של דרווין, היה הראשון לחקור את הצד התורשתי של הכישרון היצירתי. הממצאים שהעלה – כעשרים מוסיקאים מוכשרים במשפחת באך, שלושה סופרים במשפחת ברונטה ועוד – הובילו אותו לחשוב שקיים מרכיב גנטי חזק בתכונת היצירתיות.

מאז תחילת עבודתה האקדמית אנדרסן התעניינה בנושא וכך הגיעה לסדנת סופרים יוקרתית באוניברסיטת איובה, שם הכירה אנשי יצירה רבים מהשורה הראשונה. אחד מהם היה הסופר קורט וונגוט המנוח. ניתן להשתמש באישיותו ובהיסטוריה המשפחתית שלו כאילוסטרציה לשתי הטענות של אנדרסן – מרכיב גנטי משמעותי בהצטיינות היצירתית וקשר בינה לבין הפרעות נפשיות. נראה כי במשפחת וונגוט היצירתיות ומחלות הנפש חיזרו אחר אכסניה שלהן במשך שלושה דורות. אביו של וונגוט היה ארכיטקט דגול, אחיו הבכור ברנרד היה כימאי שרשם 28 פטנטים, בנו היה סופר ופסיכיאטר ושתי בנותיו אמניות. וונגוט עצמו סבל מדיכאון, אמו סבלה מדיכאון ובסופו של דבר שלחה יד בנפשה, ובנו הנזכר סבל מהפרעה דו קוטבית (מאניה דפרסיה) ואף כתב עליה את אחד הספרים המפורסמים בתחום, עדן אקספרס“. ובנוסף, כפי שהודה וונגוט עצמו, היו לנו במשפחה הפרעות אכילה, הפרעות נפשיות, התמכרויות לסמים ולאלכוהול, בעיות במערכות יחסים ועבודה ועוד“.

יצירתיות ומחלות הנפש. קורט וונגוט
צילום: EPA

נחזור לניסוי של אנדרסון. אנדרסון ערכה בתחילה ראיון היכרות מקיף עם משתתפי סדנת כתיבה, ראיון שכלל פרטים רבים על תולדות משפחותיהם ועל מצבם הרגשי. התגלה שכשמונים אחוזים (!) מהם סבלו מדיכאון או מהפרעה דו קוטבית. בתחילה אנדרסון התקשתה להבין מדוע סופרים מוכנים להשקיע מזמנם עבור מחקר של פסיכולוגית צעירה ובלתי ידועה, אך לאחר ההיכרות עִמם היא הבינה שהם פשוט שמחו להזדמנות לשוחח עם פסיכיאטר. ממצא זה תאם ממצאים אחרים על אודות בריאותם הנפשית של אמנים חשובים ברחבי העולם.

הבנו, אם כן, שגם יצירתיות וגם שיגעון הם דברים שרצים במשפחות מסוימות. אך כיצד זה עובר? גנטיקה פשוטה? מה גורם למה? כדי להשיב לשאלות אלו אנדרסון ערכה למושאי המחקר שלה סריקות מוח מקיפות בעזרת אמצעי הדמיה עכשוויים. המחקר עדיין נערך והממצאים עדיין נאספים, אך כבר ניתן לציין תופעה אחת בולטת. אנשים יצירתיים מצטיינים ביכולת יוצאת מן הכלל לחבר את הפעילות בין חלקיו השונים של המוח, ולהביט בדברים שגרתיים בצורה בלתי שגרתית, באופן שונה מהמבט הנפוץ. שתי תכונות בולטות נוספות של אנשים יצירתיים הן אוטודידקטיות ורב תחומיות. אוטודידקטיות היא ביטוי לחשדנות כלפי מערכות הוראה רשמיות ורצון לספוג את הידע לא דרך מסננת ממוסדת, ורב תחומיות היא עוד דוגמה לשאיפה לחבר בין תחומים שונים.

אגב, הדברים נכונים בנוגע לאנשי מחקר ופיתוח טכנולוגי באותה מידה שהם נכונים ביחס לאמנים וסופרים. אין זה מקרה, לדעתה של אנדרסון, ששלושת החדשנים הגדולים בתחום הווירטואלי – סטיב ג‘ובס, ביל גייטס ומרק צוקרברג – הודחו מהמכללה שבה למדו. בנוסף, רבים מהחדשנים באו מבתים שעודדו אותם להשקיע ולעבוד קשה על מנת להשיג את מטרתם (אז לא הכול גנטיקה!).

ייתכן כי דווקא אותה חדשנות מובילה לבעיות רגשיות של גאונים יצירתיים. לא פעם החברה לא מבינה את המבט שלהם. מה שבשבילם מובן מאליו לא מוכר לחברה, וכך אותם גאונים מפתחים תגובות נגד חברתיות ודיכאון בעקבות אי הקבלה החברתית שלהם. וכאן גם אורבת סכנה שנייה. היכולת לראות קשרים יצירתיים ויוצאי דופן לפעמים גורמת לראיית קשרים שלא קיימים. המתמטיקאי הדגול ג‘ון נאש, שסבל מסכיזופרניה (ותועד בספר ובסרט “נפלאות התבונה“), נשאל פעם כיצד אדם אינטליגנטי כמוהו יכול להאמין בתקשורת עם חוצנים. הוא השיב שהחלק במוחו שאחראי לתגליות המתמטיות הגאוניות שלו הוא גם החלק שמאמין בחוצנים. בסופו של דבר, מסתבר שהשאלה למי נקרא גאון ולמי מטורף תישאר תלויה במידה רבה במבחן התוצאה.

———————

בחזרה אל האימפריה הסובייטית

במצב הנוכחי לא נראה שיש מי שיכול לחסום את פוטין במסע הכיבושים שלו באוקראינה. פולין עלולה להיות הבאה בתור

מערכת היחסים המורכבת בין רוסיה, אוקראינה והמערב ממשיכה להעסיק את הפרשנים ברחבי העולם. רשימתו של חוקר המדיניות הפולני, סלאבומיר סירקובסקי, ברבעון הסוציאל־דמוקרטי Dissent, דנה שוב בנושא.

הכותב פותח בהצגת רקע כללי לניסיונותיה של המחשבה המערבית “להבין“ את רוסיה, לפני מלחמת העולם השנייה ובעיקר לאחריה. פעמים רבות היה נראה כאילו מודלים מוכרים של התפתחות מדינית, חברתית וכלכלית, המקובלים במערב, מפסיקים לעבוד ברגע שהם מגיעים לרוסיה. ניתנו לכך מספר הסברים, שניתן לחלק אותם באופן גס לשתי קטגוריות: תרבותי ואידיאולוגי. ההסבר התרבותי מדבר על קליטה של ענף נצרות מזרחי (פרובוסלבי) שסוחב איתו עומס גדול של מוטיבים פגאניים ושנים ארוכות של שלטון רודני ביזנטי ומונגולי; אך יש מי שתולה את ההיסטוריה הרוסית באידיאולוגיה המרקסיסטית שחדרה אליה, בהיעדר מסורת ליברלית מבוססת.

כך או כך, כבר תקופה ארוכה נראה שרוסיה תחת פוטין שוב מכריעה שלא לטובת הדמוקרטיה, כשלאחרונה היא אף פותחת במסע ל“איסוף חוזר“ של רסיסי האימפריה הסובייטית. הכותב מציין את התמיכה הגורפת שלה זכה פוטין ברוסיה בעקבות פלישתו לקרים, ואת הבוז כלפי קומץ אינטלקטואלים רוסים שניסו להסתייג מהפלישה. כעת נראה שפוטין מרגיש בטוח לגמרי ואין אף גורם משמעותי שיעצור בעדו. תוצאות משאל העם בקרים (98% בעד הסיפוח לרוסיה) היו, לדעתו של הכותב, מזויפות, ואף על פי כן כמעט ולא נשמעה ביקורת על כך ברחבי העולם.

ההתעלמות הבינלאומית ממעשיו של פוטין נובעת לדברי הכותב מאינטרסים שונים. 80% מהרווחים של הכלכלה הרוסית הם ממכירת מקורות אנרגיה, כשהאיחוד האירופי צורך יותר ממחצית מהם. מלבד התחום האנרגטי, הכלכלה הרוסית מזכירה מדינה נחשלת מהעולם השלישי. וישנם אינטרסים נוספים: אוליגרכים רוסים רבים מושקעים באנגליה, הספרדים מעוניינים בתיירים הרוסים ובקפריסין קיימות השקעות רוסיות רבות מהסוג שהשתיקה יפה להן. מדינות מזרח אירופה, כמו הונגריה, סלובקיה ובולגריה, תלויות לגמרי בחסדי הרוסים וארה“ב עסוקה מדי בדברים אחרים.

התעלמות בינלאומית ממעשיו. פוטין בחצי האי קרים, 2014                                             צילום: EPA

במצב כזה, אומר סירקובסקי, כל תומכי עצמאותה של אוקראינה צריכים להתאחד. כשהבית בסכנה, אין זה הזמן לחשב חשבונות של שמאל מול ימין. חבריו מהשמאל הפולני הביעו רתיעה מהסיסמה הלאומנית “תהילה לאוקראינה“, שהפכה לסמל של המחאה האחרונה שבה הודח הנשיא המושחת ינוקוביץ‘. אנשי הימין הלאומני שיתפו פעולה יחד עם כל הארגונים האחרים במחאה האוקראינית ועשו זאת בגבורה. כתוצאה מכך גם אין מקום כעת לדיון על שטחים הנתונים במחלוקת בין אוקראינה לפולין. נראה שהכותב מדגיש את העניין כי הוא נוטה לשער שאם כתוצאה מתאוות הסיפוח הרוסית אוקראינה תיקרע לכמה מדינות, פולין עלולה להיות הבאה בתור. לכן, ריבונותן של אוקראינה ושל פולין כרוכות יחד.

סימן מעודד לראייה כזו ניתן לראות בעובדה שכשהמנהיג החצי מטורף של הלאומנים הרוסים, ולדימיר ז‘ירינובסקי, פנה לפרלמנט הפולני בהצעה לחלק את אוקראינה בין רוסיה לפולין, עמיתיו הפולנים הפנו אותו לפסיכיאטר.

—————————-

הסוכנות שגילתה את "דוקטור ז'יוואגו"

סיפור הוצאתה לאור של הקלאסיקה הספרותית משלב בין האישיות הייחודית של היוצר הרוסי ובין האינטרסים של סוכנות המודיעין האמריקנית

ועוד קצת על היצירתיות והשלכותיה הבלתי צפויות. רשימתו של מייקל סקאמל ב־New York Review of Books מוקדשת להיסטוריה של אחד הספרים המיוחדים ביותר במאה העשרים – “דוקטור ז‘יוואגו“ מאת בוריס פסטרנק. ספר זה, למי שאינו יודע, הוא הספר היחיד שנמצא במוזיאון של הסי־איי־איי בווירג‘יניה, מוזיאון שלרוב איננו פתוח לקהל הרחב. ברשימתו, סקאמל סוקר שני ספרים חדשים שיצאו לאחרונה העוסקים בקורות הפרסום של הספר וגם בחלקו של הסי־איי־איי בנדון.

בוריס פסטרנק נחשב למשורר רוסי גאון בתקופה הסובייטית המוקדמת. על אף הכרתו כמשורר הוא חלם לכתוב רומן גדול ורחב יריעה, בדומה ל“מלחמה ושלום“ הנערץ עליו. הוא התחיל לכתוב את הרומן בשנות ה־30, אך השמיד את כתב היד כשהתחילה התקופה של הטיהורים הגדולים. בשלב מסוים הוא עצמו נכלל ברשימה של האנשים שהיו אמורים להיעצר, ורק אמירתו של סטלין “תשאירו את הרחפן הזה בשקט“ הצילה את חייו. לפסטרנק אכן יצא שם של אינטלקטואל שקצת יצא מהעולם הזה.

ב־1946 התחיל פסטרנק לכתוב את הרומן בשנית, כשהוא מעודד ממה שהיה נראה לו כתקופה קצרה של ליברליות אחרי המלחמה. אך הוא טעה. אולגה איבינסקיה, עורכת ספריו שהייתה גם למאהבת שלו, נעצרה ב־1949 ושוחררה לאחר מותו של סטלין ב־1953. פסטרנק סיים את הספר שנה לאחר מכן. בעלילה: סיפור חייו של רופא רוסי בשם יורי ז‘יוואגו, שמתרחש על רקע המהפכה הבולשביקית ומלחמת האזרחים. פסטרנק שלח את כתב היד לכתב העת הליברלי ביותר שהיה אז, ולאחר תקופה קיבל חוות דעת מפורטת משישה חברי מערכת מדוע ספרו הוא בגדר כתב פלסתר ארסי אנטי־סובייטי, ולכן דינו שלא להתפרסם.

חלם לכתוב רומן כמו "מלחמה ושלום". בוריס פסטרנק
ציור: יורי פיסטב, 1967

כאן הסיפור עלול היה להסתיים, אך פסטרנק החליט אחרת ובצעד יוצא דופן נענה לבקשתו של עיתונאי איטלקי קומוניסטי לפרסם את הרומן מחוץ לברית המועצות. פסטרנק נטל את הסיכון באופן מודע לגמרי, מתוך ידיעה שאחד מעמיתיו הסופרים הוצא להורג בדיוק על מעשה כזה בשנות ה־30. המפלגה הקומוניסטית האיטלקית הפעילה עליו לחץ כדי שיוציא לאור את הספר דרכה, אך פסטרנק היה נחוש לפרסם את הספר דווקא במערב. עותק אחד הוא הבריח למערב בעזרתו של ישעיהו ברלין ועוד כמה עותקים הפיץ בין מכרים מהגרים. הספר תורגם בתחילה לאיטלקית ולאחר מכן לשפות אחרות, כולל אנגלית. כמחצית שנה הוא כיכב ברשימת רבי המכר של “הניו יורק טיימס“ והיה ללהיט בינלאומי. זאת למרות שכמה מהסופרים הרוסים החשובים, ביניהם המשוררת הדגולה אחמטובה, לא התרשמו ממנו. אחמטובה קראה לספר “כישלונו של הגאון“.

אפילו פסטרנק עצמו הודה בליקויים גדולים באיכות הכתיבה של הרומן. אך כל זה נסוג בפני צו השעה – ספר שנאסר לפרסום בברית המועצות מתפרסם במערב. הייתה זו פרצה גדולה ראשונה במסך הברזל. בנקודה הזו בדיוק הגיעה ההתעניינות מצד הסי־איי־איי. אנשיו ביקשו לסייע בהפצתו של הספר לאחר שראו בו כלי רב ערך בתעמולה האנטי־סובייטית. הם מצאו מו“ל באירופה (כדי למלא את בקשתו של פסטרנק שהספר לא יתפרסם בארה“ב), סגרו איתו עסקה על הדפסה גדולה והבריחו את העותקים לברית המועצות בעזרתם של ימאים ומבקרים בתערוכות בינלאומיות.

ב־1958 זכה פסטרנק בפרס נובל לספרות, אך הוא ויתר עליו מהפחד שיגורש מברית המועצות. כעבור שנה נפטר. בשנת 1965 הפיק דיוויד לין סרט על פי הספר בכיכובו של עומר שריף.

כיום אנו יכולים להרשות לעצמנו לדון את “דוקטור ז‘יוואגו“ בהתאם לאיכותו הספרותית בלבד, אך בזמנו היה זה ספר שטלטל את אמות הסיפים, לאו דווקא בזכות איכותו הספרותית אלא בעיקר בזכות צירוף ייחודי בין אישיותו של המחבר ובין מערך הכוחות הבינלאומי. וכפי שפונקציונר אחד באיגוד הסופרים הסובייטי אמר בזמנו שהוא מגנה את הספר למרות שלא קרא אותו, היום אנו יכולים להעריך את הספר ואת אישיותו של הכותב גם אם לא התחברנו לקריאה עצמה.

————–

בחירה בין רע לרע

במי על יהודי אוקראינה לתמוך: בימין הקיצוני האנטישמי או ברוסיה הסובייטית? ניסיונם של יהודי פולין מלמד שעדיף להצטרף לאלו שתומכים בדמוקרטיה

ועוד קצת על אוקראינה, בהקשר יהודי. רשימתו ב־Jewish Review of Books של קונסטנטי גברט, מי שהיה פעיל שמאל בפולין הקומוניסטית וגם פעיל יהודי, עוסקת בכמה שאלות שמתגלגלות לפתחם של יהודים תושבי אוקראינה כיום.

היהודים באוקראינה שאינם מעוניינים לעלות לישראל עומדים בפני דילמה לא קלה. במי עליהם לתמוך – באוקראינה או ברוסיה? מצד אחד, תמיכה בסיפוח הרוסי עלולה לצבוע אותם בגוון נצחי של נאמנות כפולה ואף לעורר שנאה כלפיהם. הלא גם כך יש מי שתולה את שיתוף הפעולה של האוקראינים בזמן השואה בהשמדת היהודים בכך שרבים מהיהודים היו מעורבים במנגנון הקומוניסטי, שעשה שמות בעם האוקראיני בתקופת ההלאמה. האפשרות השנייה היא להזדהות עם הרוב האוקראיני, אך הבעיה היא שחלקו מזוהה עם הימין הקיצוני והאנטישמי. לא לחינם אוקראינה מוצגת בהסברה הרוסית כמדינה שבה עלתה לשלטון ממשלה פשיסטית ואנטישמית.

מעדיפים לחיות בארץ הדומה לפולין או לבלרוס? ילדים יהודים באוקראינה
צילום: EPA

אז כיצד על יהודי אוקראינה לנהוג? בתור פעיל אופוזיציה אנטי קומוניסטית בשנות ה־80 בפולין, הכותב מספר כי הוא וחבריו היהודים עמדו בפני בעיה דומה. מצד אחד הם הזדהו עם המסר האנטי־קומוניסטי של תנועת האופוזיציה “סולידריות“. מצד שני, הגוון הקתולי־לאומני של התנועה טרד את מנוחתם. בסופו של דבר רובם החליטו לתמוך באופוזיציה והיום ניתן לראות את התוצאה. השנה פולין מציינת 25 שנה לשחרור מעול הקומוניזם. זו מדינה עם משטר דמוקרטי פרלמנטרי יציב, צמיחה כלכלית והשתלבות בוטחת במערב. יש אמנם גם מיעוט אנטישמי, אבל הוא תמיד היה ותמיד יהיה.

חלופה למצב הזה ניתן לראות בשכנתה המזרחית של פולין, הלא היא בלרוס. בלרוס נשלטת מזה עשרים שנה על ידי רודן חצי מטורף, המנהל דיקטטורה בסגנון סובייטי שבה פעילי אופוזיציה ועיתונאים נעלמים ואנשים עלולים להישלח לכלא בגלל השתתפות בהפגנה, גם אם היא “אילמת“ לגמרי. זוהי אם כן הבחירה האמיתית שעומדת בפני יהודי אוקראינה – האם הם מעדיפים לחיות בארץ הדומה יותר לפולין או לבלרוס?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ד, 25.7.2014