גבורת החיילים מתגלה כחסד, וחסד האזרחים כגבורה 

כבר חודש וחצי, יום אחר יום ולילה אחר לילה, שכולנו דמויות בפרק נוסף מתוך עלילה כבירה, נוראה. עלילה בת עוצמות תנ"כיות שעדיין אין בכוחנו להעריך את משכה והדה.

חטיפת שלושת הנערים, החיפושים אחריהם משך ח"י ימים ולילות בתפילה אדירה, שהביאה לאחדות של כאב וליופייה הכואב של אחדות, והנורא מכול עת התחוור כי הם מוטלים בשדה, רצוחים ביד נעדרי־צלם. הרצח המחריד של הנער משועפאט, שרוצחיו נמצאו וימוצה איתם הדין וייזכרו לדיראון עולם לבער הדם הנקי מקרבנו. ואחר כל זאת מתקפת רקטות בלתי פוסקת על כל הארץ, שכולה הפכה חזית, וניסי מיעוט פגיעתה ונס כיפת המגן החופה מעלינו. והמשך העלילה בכניסת כוחותינו לתוך עזה ופשעיה, תוך נחישות למגר את כל המבקשים רעתנו.

איננו רוצים בכך. טוב היה לנו לשוב לארץ אבותינו אחר אלפיים שנות גלות של רציחות ופוגרומים ולמצוא בה סוף סוף מנוח לכף רגלנו הפצועה. היינו רוצים שאחר כל הסכינים והגרזנים והרכבות והעשן תגיע עלילתנו לפרקים של שלווה וביטחון. הרי אחרי כל כך הרבה פרקי אימה מותר לגיבורים לנוח קצת, ללגום לרוויה תחת הגפן והתאנה ולהגיע בהשקט ובבטחה לעמודים רגועים יותר. אבל בעלילתו של נורא עלילה כנראה נכתב אחרת ויש לקרוא אותה מבלי להתכחש למה שרואות עינינו.

בעלילה שלנו אנחנו נדרשים להתאזר בגבורה. לפני הכול גבורה של אמון עצמי בהיותנו צודקים, לא מתבלבלים לרגע, נלחמים ברֶשע ויכולים לו. גבורת הנשימה הארוכה שלא להישבר, שלא להניח, להמשיך על אף הכאב המפלח על כל חייל, מפקד וקצין שמוסר את נפשו בגבורת לחימתו כצוק איתן. גבורה שלא לשקוט עד שמפגעי ישראל יקבלו את גמולם ויפטרו אותנו מעונשם.

הלווית ניסים שון כרמלי הי"ד
צילום: עופר וייס

אבל מעבר לגבורת חיילינו בפעולה הצבאית, גם גבורה שהיא התבגרות בהבנת האויב. התבגרות מן המחשבה כי זהו סכסוך שכנים מקומי על שטח ומים, גיאוגרפיה ומשאבי טבע, ואפילו דגל והגדרה עצמית, שניתן בחומות וגדרות לפתור אותו, אלא הבנה כי מדובר באידאולוגיה שלמה ומקיפה שנלחמת בנו.

ומולה יש לדבר בשם הקדושה והמוסר על כך שאידאולוגיית הרצח אינה דתיות ודיבור בשם אללה, אלא כפירה. כפירה בא־ל שנתן את האדמה לבני האדם השונים בדעותיהם ובדתיהם; כפירה בא־להים שברא את עולמו בדיבור, ומבקש שאף בני האדם יבנו את עולמם־עולמו בדיבור, בשפה ובמבט ולא רק בגזל, חמס ואלימות.

והגבורה של חיילינו היא גבורה שכולה חסד. חסד עם היושבים בבית, מוגנים ועטופים בחגורת מגן של החגורים לקרב, הנחלצים לעזרת ישראל מיד צר. חתן מחדרו וכלה מחופתה. חסד עם זכותנו לחיות. כאן.

והחסד של היושבים בבית, המתנדבים בעם, הנחלצים מהמקלטים במקום אחד כדי לסייע במקלטים במקום אחר, אמנים ובדרנים ורבנים וסטודנטים ותלמידים בחופשה ואזרחים טובי לב, מתגלה בעצמו כגבורה עמוקה.

הנה, היזכרו בצדיק דרור חנין הי"ד, שעזב את ביתו שבבית אריה, התגבר כארי כדי להיטיב ולשמח את החיילים שבחזית ושילם על כך בחייו. והנה, מתוך הידיעות שוברות הלב על חיילינו, עשרות אלפים מאיתנו נחלצים חושים, מתמלאים בחסד־של־אמת למען חייל אחד בודד, נסים שון כרמלי הי"ד, שגדל בטקסס, ובגבורת מופת עזב את ביתו הנוח כדי לגמול חסד עִם עם ישראל. וישראל, בתשובת המשקל, עוזבים את בתיהם ומקלטיהם ומלווים אותו ברבבותיהם בדרכו האחרונה בחיפה; אלפים שלא הכירו ולא יכירו – מלבד הכרת תודה, תודת הלב העמוקה.

ובתוך הרקטות והשמועות הרעות ובשורות האיוב שנוחתות מכל עבר, ריבואות נושאים תפילה לשלום כל גיבור וחסיד, כל הנאבק על חייו, ועל חיינו, ממלאים פיהם בכי ותחינה שיתקיים בנו הפשוט והטריוויאלי מכול: "וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".

ובתוך כל התנועה המורכבת הזאת, שבה מתרוצצות בתוכנו גבורה שבחסד וחסד שבגבורה, כחלק מעלילה אחת נוראה, קדמונית ושואפת גאולה, אנו ממשיכים את התפילה שכתב אורי צבי גרינברג:

הַרְכִּינֵנוּ אִם רְצוֹנְךָ בְּכָךְ, כַּאֲשֶׁר תָּכֹף אִילָנוֹת
בְּכֹבֶד הַבְּרָכָה הַמְּתוּקָה מִתַּמּוּז וְעַד תִּשְׁרֵי,
כִּי גַּם אָנוּ עֵצֶיךָ עִם יְבוּל הַיְּגוֹנִים הַכָּבֵד;
אַךְ אַל נָא תַּעַקְרֵנוּ מִשֹּׁרֶשׁ זוֹ הָאֲדָמָה,
כִּי בָּחַרְנוּ לִהְיוֹת בָּהּ כְּמוֹ שֶׁשָּׁתַלְתָּ אוֹתָנוּ
בְּעִגּוּל הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת.

אִם גְּזָר הוּא מִפִּיךָ: בַּל יִגַּע מִצְחֵנוּ בַּגַּבְהוּת
וְלֹא נַעְפִּיל עַל שְׁלַבִּים בְּסֻלַּם הַזָּהָב בֶּחָזוֹן
תְּנֵנוּ וְנִכְרֶה בְּרִית עִם אַדְמָתְךָ הַחַיָּה
בְּעֵמֶק הָאָדָם הַיָּפֶה,
וּבְלוּחַ חַיֵּינוּ מְחֵה שָׁלוֹשׁ אוֹתִיּוֹת מ ו ת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ד, 25.7.2014