קדושה של איפוק | יוסף יצחק ליפשיץ

העלייה להר הבית פסולה לא רק בשל מניעים הלכתיים, אלא גם בגלל הרצון לגעת באופן מוחשי בקדושה. הרב קוק קרא לכך גסות הלב

אחר מלחמת ששת הימים יצאו הרבנים הראשיים דאז, הרב איסר יהודה אונטרמן והרב יצחק ניסים, יחד עם עוד למעלה מחמישים רבנים (ביניהם הרב אברמסקי, הרב אוירבך, הרב אלישיב והרב צבי יהודה קוק), באזהרה "לבל יכנס אדם להר הבית כולו". הנימוק המצוטט הוא בעיקרו הלכתי: אין אנו יודעים מהו התחום המקודש; אך כפי שסיפר לי הרב משה סולובייצ'יק שהתלווה אז לאביו, הרב אהרן סולובייצ'יק, בביקור אצל הרב אונטרמן, הלה אמר לו שהחשש הנוסף הוא שאף אם תלמידי חכמים ייזהרו לשמור על הלכות טהרה ויישמרו מכניסה למקומות האסורים, רבים אחרים ייכנסו להר הבית בטומאה. כל המכיר את מצב הדברים בהר יודע שחששם לא היה לשווא.

דיון הלכתי מעין זה ממשיך להיות נדון בין אנשי הלכה אף בימינו, אולם הוא מסיט את הדיון מן הנימוק ההגותי, שאותו טען הראי"ה קוק. בעניין הגותי זה אתמקד בדבריי הבאים, ובאמצעותו אבקש להסביר את עמידתם מן הצד של תלמידי חכמים רבים כיום לנוכח הפולמוס סביב נושא העלייה להר.

העמידה מרחוק היא המעשה הראוי.  אילן ברוך, "אורן בארמון הנציב", 2009

העמידה מרחוק היא המעשה הראוי.
אילן ברוך, "אורן בארמון הנציב", 2009

גסות במקום הקודש

כבר בזמנו של הרב קוק החלה לפעם התחושה שציפייה פסיבית לגאולה היא מספיחי הרוע של הגולה. התגבשה הדעה שהערגה לגאולת ישראל צריכה להתממש במאבק פיזי־אקטיבי. גאולת הארץ שהחלה לקרום עור וגידים נטעה בלבבות את המחשבה שבניית בית המקדש איננה שונה. גאולת ישראל איננה עוד בידי צור ישראל אלא בידי בשר ודם. בדומה למאבק על ארץ ישראל עצמה שאפו לא מעט להקריב קרבנות ולדון בבניין הבית, ולפחות לעלות להר הבית ולקבוע בו מקום תפילה. נגד השקפה מעין זו יצא הרב קוק בספרו משפט כהן, שבו הוא קובע שהאיפוק מלעלות להר חשוב לאין ערוך מן המעשה. הוא משווה את ההימנעות מן העלייה להר להימנעות מהגיית השם המפורש. את הניסיון לבטא את הערגה למקום הקדוש בקרבה פיזית הוא מכנה גסות הלב:

וא"כ כל יסוד המורא משתרש בלבבנו דוקא ע"י ההתרחקות ואי־ההזכרה, שזה מורה לנו שאין אנו מוכשרים למעלה עליונה זו של הזכרת השם הקדוש, והכי נמי ע"י מה שאנו נזהרים מלהתקרב בהיותנו טמאים אל המקום הקדוש הרינו מקיימים מצות מורא מקדש, והוא יותר יקר מאותה היראה הבאה בדרך קירוב בעת שאין אנו מוכשרים לו. ואם הוא דבר הגון ע"פ התורה, שלא נזכיר כלל את השם הנכבד, שם העצם ב"ה, כל ימי גלותנו, מפני חסרון המקדש, ודוקא ע"י זה אנו קונים את יראת השמים והיא חלה עלינו…

הכי נמי אין פלא אם תחת להתנהג עם המקום הקדוש בדרך גסות וכניסה של טומאה, שהי' בלא ספק מתנהג כך אם לא הי' איסור להכנס בו בטומאה כבזמן הזה, הרחיקו אותנו חז"ל מלהתקרב אליו, אפי' לשם רנה ותפלה, שאין הריוח הזה כלום לגבי ההפסד של גסות הלב במקום המקודש הזה, והננו עומדים ביראה מרחוק ומצפים לחסד ד' שישוב ירחמנו ויאר לנו באור גאולה שלמה, שנזכה על ידה לטהרה גמורה, באופן שנוכל להתקרב לבית תפארתנו בכל מדת הקדושה הראוי' לו (שו"ת משפט כהן, סימן צו).

הבלימה, ההימנעות, העמידה מרחוק, נתפסות בעיני הרב קוק כמעשה ראוי יותר מן הכניסה למקום הקדוש, שלה הוא קורא גסות הלב. דברי הרב קוק אומרים דורשני, בעיקר בדור שבו התחושה הדתית מתעמעמת ונעלמת. בזמן שבו החוויה הדתית איננה מובנת מאליה, בזמן שאפילו תפילה פשוטה לבורא עולם איננה מובנת מאליה אפילו עבור שומרי מצוות, בזמן שבמקום תפילה מבקשים רבים לשיר, לנסות ולהתחקות אחר רגש קלוש של חוויה דתית, בזמן שכזה קשה להבין מהי גסות הלב שאליה מתייחס הרב קוק.

קיטש בעבודת ה'

החוויה הדתית בת זמננו אכן שונה בתכלית מזו שהייתה עד העת החדשה. תחושת התלות של האדם בא־ל הייתה מוחלטת. האדם לא שלט במצבו והיה נתון לתנאי הטבע הרבה יותר. פנייתו לא־ל הייתה מסקנה מתבקשת. לא לחינם אמרו חכמים ש"הספנין רובן חסידים" (קידושין פב ע"א). למן העת החדשה, האדם שולט הרבה יותר במצבו. האמונה בא־ל קשורה הרבה פחות בתלות בתנאי הטבע והרבה יותר ברגישות פיוטית. הדת נעשתה עניינם של משוררים. האחרים אשר עדיין חשים דבר מה עורגים ערגה נוסטלגית לחוויות עבר, ומנסים לשחזר את החוויה הדתית במונומנטים היסטוריים. לכך קרא הרב קוק גסות הלב. חוסר היכולת לחוות את החוויה הדתית בלי לנגוע באופן מוחשי בחפץ או במקום שנקשרת אליו קדושה בעלת משקל, ואם אפשר להיכנס אל הקודש פנימה, מה טוב.

גסות הלב שבקודש, הצורך לנגוע, לחוש באופן פיזי את הקדושה, לבטא אותה באופן מלא וטוטלי, כל אלה נתפסו בעיני חז"ל כחילול השם. הגמרא מספרת על שליח ציבור שהתפלל בנוכחותו של רבי חנינא והכביר בשבחי הקב"ה: "אמר הא־ל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד". המתין לו רבי חנינא עד שסיים ואז שאל אותו: האם סיימת את כל שבחי אדונך? (ברכות לג, ב). חז"ל לא אהבו קיטש, גם לא בעבודת השם. ביטוי יתר, תפילת יתר, הרצון לכסות את מלוא החוויה הדתית, כל אלה אינם מעידים בהכרח על תחושה דתית עמוקה אלא על תחושה וולגרית שמנסה לשווא להתחקות אחר החוויה הדתית, אך לעולם לא תגיע אליה.

החוויה הדתית אשר אליה יש לשאוף היא דווקא זו אשר יודעת להתאפק. "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן… בשכר 'ויסתר משה פניו' זכה לקלסתר פנים… בשכר 'מהביט' זכה ל'ותמונת ה' יביט'" (ברכות ז, א). משה רבנו זכה לגילוי שכינה בגלל שידע להסתיר את פניו ולא להתבונן בשכינה. בדיוק כדברי הרב קוק, האיפוק שאנחנו מגלים בכך שאיננו מזכירים את השם המפורש הוא אותו איפוק שנדרש מאיתנו לראות את ההר מרחוק.

אומרים לי המצדדים בעלייה להר הבית – "האיפוק המלומד שלך גורם לכך שאם לא אנחנו נמצאים שם, שולט בו הוואקף. המחדל הגלותי שלך מפקיר את ההר לאסלאם". ואני אומר, הניחו לקב"ה לשמור על ביתו. הלוא הניסיון לעזור לקב"ה אף הוא איננו מעיד בהכרח על אמונה יתרה. למעפילים שניסו לעלות לארץ ישראל אחר חטא המרגלים אמר משה "אל תעלו כי אין ה' בקרבכם" והסוף ידוע. עוזה אשר ניסה לשמור על ארון הברית שנשמט מעגלת הבקר הוכה על ידי ה' ומת. האמונה בה' כרוכה בהכרח במחדל. לא רק במעשה.

לה' אין צורך בעוזרים, בשוטרים, אפילו לא באקטיביסטים המנסים להניע את גלגלי ההיסטוריה. מוטב לנו אם נלמד לשוב ולקיים את מצוות התורה היומיומיות. אם נדע לשוב ולהתפלל נהיה ראויים לבית תפילה לכל העמים. אם נדע לכונן חברה מאוחדת נהיה ראויים לבית שהשלום בו. אם נדע לכונן חברה צודקת נהיה ראויים לעיר הצדק קריה נאמנה.

הרב ד"ר יצחק ליפשיץ הוא ר"מ בישיבת ר' יצחק יחיאל וחבר סגל במרכז האקדמי שלם

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ד, 18.7.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 ביולי 2014, ב-גיליון מטות תשע"ד - 884 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. כל מה שתלמידי חכמים ואנשים מתונים נמנעים מלעסוק בו נשאר פרוץ לבורים ועמי הארצות ולקיצוניים, וכך הר הבית נראה היום. ענוותנותו של זכריה בן אבקולס וגו'.

  2. "לה' אין צורך בעוזרים, בשוטרים, אפילו לא באקטיביסטים המנסים להניע את גלגלי ההיסטוריה".
    ואיזה צורך יש לו בחברה צודקת?

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 885 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: עניין של תאורה | יהודה עציון | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

  3. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 886 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להגיב על רוני לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: