ערבות צד ג' | שלום רוזנברג

אדם אחראי לא רק להתנהגותו כלפי האחר אלא גם על מה שנעשה לאחר בידי גורם שלישי. בעקבות לוינס

ברשימות האחרונות עסקנו במקצת בעקרונות הערבות והאחריות. כאן מבקש אני לדון במושג נוסף המוזכר בסוגיה התלמודית הדנה בענייננו (סוטה לז, ב): "עַרְבָא דְעַרְבָא", כלומר "הערב לערב". באחד משיעוריו התלמודיים ("הברית", בקובץ "מעבר לפסוק", 97) התייחס עמנואל לוינס למושג זה, ואני מבקש כאן להמשיך את דבריו, כפי שאני מבין אותם. אך קודם כול ננסה להבין: מיהו "הערב לערב"?

הצלה מן השבי

ערבות פירושה "אני אחראי לאחר". כדברי לוינס יש כאן קשר מופלא בין המושגים: נוכחותו של ה"אחר" קוראת אותי ל"אחריות". זאת ערבות מסדר ראשון. אך בכך לא די. דיברנו על שניים, אני והאחר. אולם בעולם יש אדם נוסף, אכנה אותו "השלישי". גם הוא אמור להיות אחראי לאחר.

וכאן המערכת המוסרית מסתבכת. נניח שהתנהגותי כלפי האחר שופעת חסד, השתתפות בסבל ועזרה ממשית. ולעומת זאת השלישי הוא פושע ללא רחמים, המתעלל באותו "אחר" בסדיזם בלתי נסבל. כאן מתעורר בי שלב חדש של הערבות, חובתי כערב לערב. זאת ערבות מסדר שני. אני ערב להתנהגותו המוסרית של השלישי, כך שלא ימומש הרוע שהוא זומם ויתוקן הרוע שעשה. הדוגמה הקלאסית של ערבות מסדר שני היא פדיון שבויים.

פדיון שבויים! בואו ונקרא על כך בהלכות הרמב"ם (מעין נספח להלכות מתנות עניים ח, י, על פי בבא בתרא ח, א): "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכְסותם; ואין לך מצוה רבה כמו פדיון שבויים". "רבה", כי השבי כולל רעות רבות: "שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים, ובכלל הערומים", ומעל לכול "ועומד בסכנת נפשות".

אחרי הקדמה כללית זאת, עובר הרמב"ם למנות את המצוות הכרוכות בפדיון, הלאווים – "והמעלים עיניו מפדיונו – הרי זה עובר על 'לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן' (דברים טו, ז), ועל 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ' (ויקרא יט, טז), ועל 'לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ' (ויקרא כה, נג)". ואחר כך ה"עשה": "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לו" (דברים טו, ח), "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כה, לו), "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). ועתה מתווספת לטקסט מצווה מפתיעה שאילו הרמב"ם לא היה מוסיף אותה היא הייתה נשכחת לחלוטין מתודעת הלומדים, כולל מחבר שורות אלו: "הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת".

שלוש מילים אלו שייכות לקטע מופלאאך קשה בספר משלֵי (כד, י־יב). אנסה לסכם כאן עבורכם את אחת ההבנות האפשריות של הטקסט, תוך משחק עם התחביר של הקטע. אנא, עיינו גם אתם בפסוקים בספר החכם הזה, ותציעו דרך אחרת (המילים המנוקדות לקוחות מהטקסט המקראי, השאר הוא פירוש): הִתְרַפִּיתָ, הגבת ברפיון ידיים, בְּיוֹם צָרָה שבאה על רעך, לעמוד מנגד, צַר, נחלש, כֹּחֶכָה. אני קורא לך: התגבר! הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת וּמָטִים לַהֶרֶג. אִם תַּחְשׂוֹךְ, אם תימנע מלהציל, אף כִּי תגן על עצמך ותֹאמַר הֵן לֹא יָדַעְנוּ זֶה, שהם בסכנה, עתידך נחתם לרעה. הֲלֹא תֹכֵן לִבּוֹת – המבדיל בין אמת ושקר – הוּא יָבִין, וְנֹצֵר נַפְשְׁךָ – הקב“ה – הוּא יֵדָע. וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ. אני קורא את הפסוקים האלה ולבי נחמץ בקרבי, בזכרי את מכתבי הרב מ“ד וייסמנדל מסלובקיה בשנות השואה, כאשר ביקש עזרה מאחיו שמעבר לגיהינום הנאצי, וקיבל מעט מדי, אם בכלל.

דרכו של אברהם

הרמב"ם חשב ששיאן של הטרגדיות הבין־אישיות שעלינו למנוע הוא השבי. שיאי השבי – מחנות הריכוז של הנאצים אז, ושבויי הטרור של ימינו, אצלנו וברחבי העולם. אכן, הארגונים הפלשתיניים על גוניהם הצליחו. הם הפכו מורי התורה הטמאה של הטרור לתנועות אינספור שזכו כמו אש"ף ללגיטימציה. חובתו של הערב לערב היא להציל את האחר מציפורניו של ה"שלישים" לגוניהם שהפכו לזאבים טורפים. זהו אידיאל קשה מנשוא, וניסח אותו יהודה היהודי האומר ליוסף (מד, לב) מילות בנות אלמוות: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִיו", אביו שבארץ ואביו שבשמים. מילים אלו מכפרות על מכירת יוסף האח, ומהוות תיקון מסתורי לרצח הראשון, רצח הבל.

בכך היה יהודה לממשיכו של אבי אבות ישראל, אברהם. כשאברהם קיבל את הזרים הרעבים והעייפים שעברו בסמוך לאוהלו, היה אברהם "ערב". כשהוא התגייס להציל את לוט והשבויים האחרים, הוא היה ערב לערב. ואכן, כך מעיד הקב"ה על דרכו של אברהם (בראשית יח, יט): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". "צדקה" היא ערבות מסדר ראשון. אך היא מתמזגת עם ה"משפט", ערבות מסדר שני, נכונותו של אברהם להילחם כדי להציל את לוט מהשבי: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו… וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם… וַיָּשֶׁב… אֵת לוֹט אָחִיו… אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם".

לשיאו מגיע אברהם כאשר בצעד אצילי הוא מתקן את אחת מתופעות הלוואי האיומות של המלחמה:メהֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה‘ אֵ־ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ…“, אבל על כך נחזור אי“ה במועד קרוב.

אגב, ראיתי ביוטיוב את הדיווחים הטלוויזיוניים באור כשדים של הימים ההם: “אברהם וחניכיו התנפלו על יחידת עזר של חיילי העיר גויים, שהגנו על שיירה של פליטי מלחמה“. ערב הערב! זה כנראה יהיה גם גורלך בעולמנו הצבוע.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ד, 18.7.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 ביולי 2014, ב-גיליון מטות תשע"ד - 884, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: