כשמצבו המוסרי של עם ישראל איננו גבוה וכשהמוסלמים מחזיקים בהר הבית, אין להפנות את האנרגיות לעיסוק המעשי בבניין בית המקדש. בואו נתחיל עם אהבת חינם

אנחנו מתקרבים בצעדים מהירים לתשעה באב, יום החורבן על בית המקדש. בשנים האחרונות מתגברת והולכת הקריאה לאפשר ליהודים להתפלל בהר הבית, דרישה שנראית הגיונית והוגנת. אולם, במקביל, לא מעט מדברים גם על סילוק המוסלמים מהר הבית ועל כמיהה מעשית לבניין בית המקדש. השינוי התודעתי העצום שחל בעשרים השנים האחרונות סביב נושא זה מחייב דיון מעמיק ביותר. האם האנרגיות הרוחניות המושקעות סביב הכנה מעשית לבניין בית המקדש הינן חיוביות? האם עלינו לפעול כדי להשיב את עבודת בית המקדש למקומה?

תקדים הנביאים

ברצוני לחזור לדברי הנביא ירמיהו, הנביא המנבא את חורבן בית המקדש הראשון. אחד הוויכוחים המרכזיים בין הנביא לבין הממסד הכוהני והפוליטי שבזמנו הוא מהו מקור הקדושה והעוצמה הרוחנית של בית המקדש. הטענה של הממסד הדתי והפוליטי המושחת היא ש“היכל ה‘ היכל ה‘ היכל ה‘ המה“ (ירמיהו פרק ז). הכוהנים טוענים שעצם הבניין הפיזי של בית המקדש והקרבת הקרבנות מהווים הגנה רוחנית מפני האויבים. לדעתם, הקב“ה לא יחריב את ביתו.

כנגדם, הנביא מנסה להסביר שהבניין עצמו והקרבת הקרבנות אינם מהווים יתרון רוחני ובוודאי שהם לא יגנו עליהם מפני האויבים. האמונה שעצם הבניין והקרבת הקרבנות הם המגִנים כמוה כאמונה בכוחות מאגיים והיא אינה שונה מאמונות תפלות אחרות של עובדי עבודה זרה. הנביא מוכיח אותם ואומר להם שמעשיהם הטובים או הרעים הם שיכריעו את המערכה הצבאית עם הבבלים. המוסר הוא החשוב ולא הריטואל. “כי אם היטיב תיטיבו את דרכיכם ואת מעלליכם אם עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו, גר יתום ואלמנה לא תעשוקו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה ואחרי אלוהים אחרים לא תלכו לרע לכם. ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם למן עולם ועד עולם“ (שם).

הנביא אף מוסיף וטוען טענה מרחיקת לכת. הקב“ה מעולם לא רצה שנקריב קרבנות בבית המקדש: “כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח“. דברים אלה מתכתבים עם הגישה המסתייגת של הרמב“ם כלפי הקרבנות, כפי שזו באה לידי ביטוי בספרו מורה הנבוכים, וכן עם דבריו של הרב קוק בעולת ראי“ה: “אבל לעתיד לבוא שפע הדעת יתפשט ויחדר אפילו בבעלי חיים, ‘לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה‘‘, וההקרבה שתהיה אז של מנחה מהצומח תערב לה‘ כימי עולם וכשנים קדמוניות“. כל אלה מקִלים קצת על השואפים לצמחונות כאידיאל אנושי.

דבריו של הנביא ישעיהו, אשר הקדים את ירמיהו וניבא בזמן מלכות אשור, מהדהדים בדברי ירמיהו. הנביא ישעיהו מזלזל במביאי הקרבנות. “למה לי רוב זבחיכם יאמר ה‘… כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי“. מנגד הוא תובע מצוינות מוסרית. “למדו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה“ (ישעיהו פרק א).

הנביא ירמיהו גם אומר למלכי יהודה שראוי להם להיכנע לפני מלך בבל. במקום לנסות ולנהל מהלכים גיאו־פוליטיים וליצור ברית עם מצרים כנגד בבל, ראוי לקבל בהכנעה את ההגמוניה הצבאית של מלך בבל. ובכלל, נראה שהנביא ירמיהו אומר לעם ישראל שעיקר תפקידם הוא לשמור את מצוותיו של הקב“ה, להציב לעולם מודל חלופי לעבודה זרה ולא להתעסק עם השאלות הגיאו־פוליטיות, בוודאי לא באופן גאוותני הסומך על “כוחי ועוצם ידי“: “והיה הגוי והממלכה אשר לא יעבדו את נבוכדנאצר מלך בבל ואת אשר לא יתן את צוארו בעול מלך בבל, בחרב וברעב ובדבר אפקוד על הגוי ההוא נאם ה‘ עד תומי אותם בידו. ואתם אל תשמעו אל נביאיכם ואל קוסמיכם ואל חלומותיכם ואל עונניכם ואל כשפיכם אשר הם אומרים אליכם לאמר לא תעבדו את מלך בבל“.

השראת שכינה או אש שתאכל את כולנו? טקס זכר לקרבן הפסח, ירושלים תשע"ג
צילום: פלאש 90

מקום של כלל ישראל

אם מתבוננים היום על הרצון לבנות את בית המקדש אנחנו ניצבים בפני שתי בעיות. האם בעת שנשיא לשעבר יושב בכלא על עברת אינוס וראש ממשלה יֵשב בכלא על עברת שוחד ראוי לעסוק בבניין בית המקדש? האם בזמן שבו מדינת ישראל לא מצליחה לעצור את תופעת הסחר בנשים ראוי לאנשים דתיים יראי ה' לעסוק בסוגיית הקרבת קרבנות? האם ראוי לבנות בית שאין מאחוריו תשתית רוחנית ראויה על מנת שיישאר רק "היכל ה'"? מהי השפה הדתית המרכזית שאותה אנחנו מנסים לפתח? שפה דתית המתמקדת בעזרה לגר, ליתום ולאלמנה או שפה דתית המדברת על נושא הרחוק מלבותיהם של רוב רובם של אזרחי המדינה?

בית המקדש מהווה מעצם הגדרתו מקום עבודה של כלל ישראל. זאת הסיבה שירושלים לא נתחלקה לשבטים. קרבנות הציבור שייכים לכלל עם ישראל ולכן באים ממחצית השקל שתורם כל יהודי ויהודי. ואולם איזה בית מקדש נקיים כשכלל ישראל לא מעוניין בו? לעתים נדמה שהציבור הדתי מרגיש שהוא יכול לנכס לעצמו מדינה שלמה, כאשר רוב התושבים במדינה מעוניינים לשמור על צביון חילוני או מסורתי בלבד. עדיין לא הצלחנו לשכנע מדינה שלמה בחשיבות של שמירת שבת וכבר אנחנו חושבים שאנחנו יכולים להקריב קרבנות? מדוע צריכים להתמקד במהלכים דתיים שיעוררו מחלוקות חריפות במקום להתמקד במהלכים רוחניים שיש עליהם קונסנזוס רחב?

ועדיין לא דיברנו על הבעיה שקיימת עם המוסלמים. הדיונים הפנימיים בינינו מתנהלים כאילו אין אלפי מוסלמים המתפללים בהר הבית. מהו מחיר הדמים שאנחנו מוכנים לשלם על מנת להחזיר את השליטה היהודית להר הבית? האם מתפקידם של מנהיגים דתיים לחשוב גם על שפיכות דמים של בני ברית ושאינם בני ברית, או שמא מנהיגים דתיים תפקידם רק ללבות אש של שנאה בין דתית שהצד השני מלבה בלאו הכי? האם אנחנו צריכים לתת נשק לשונאי ישראל בעולם? הרי כולנו יודעים שיש השלכות מרחיקות לכת לעמדה של אומות העולם כלפינו. ובכלל, מפרספקטיבה רוחנית היסטורית ולא הלכתית, האם ייתכן שיש לאברהם אבינו נחת מהעובדה שבני ישמעאל מייחדים את שמו של הקב"ה בהר המוריה?

אינני יודע מה היה אומר הרב קוק על המצב בהר הבית היום, אולם בספר חדש שכתב פרופ' יהודה מירסקי (התפרסם לאחרונה באנגלית) הוא טוען שהרב קוק לא רצה לפתור את בעיית הר הבית באלימות. בראיון שהתפרסם עם הרב קוק במוצאי תשעה באב תרפ"ט התגאה הרב קוק בהפגנה יהודית שהתקיימה בכותל המערבי. "בסוף דבריו הביע שוב הרב קוק את תודתו לנוער הלאומי על 'עמידתו הנאה והראויה למופת, בייחוד על הנימוס היפה ואי הפגיעה בשום איש ובשום מעשה שהתבלט בתהלוכת הנוער המורה על המצב המוסרי היפה שלו'". הרב קוק השתוקק להשבת המקומות הקדושים ואמר באותו ריאיון שלמטרה הזאת נגיע בעזרת ה' "על ידי המשפט והצדק שהוא על צדנו, ושהוא מוכרח להיגלות למרות כל אלה המשתדלים להעלים אותו".

אני בטוח שגם הרמב"ם וגם הרב קוק שצוטטו לעיל השתוקקו להחזרת סדר העבודה לתיקונו. הרי הרמב"ם הקדיש חלק גדול מספרו משנה תורה לתיאור פרטי הקרבנות. חלק גדול מחיינו הדתיים וההלכתיים הוא ניסיון לגשר בין מה שהיינו אולי רוצים לבין מה שאפשרי. די להזכיר את אי היישום של מצוות "בן סורר ומורה" ואת המחלוקות בעניין יישום שנת השמיטה הממשמשת ובאה.

על כן, אולי טוב הוא הדבר שיש קבוצות העוסקות בהכנות מעשיות לבניין בית המקדש. ראוי שקבוצות אלו יבינו שהן מהוות רק חלק מפסיפס דתי, רוחני ותרבותי מורכב ביותר ועליהן לבחון בעצמן את השאלה האם החזרת סדר העבודה היום תגרום להשראת שכינה בעם ישראל, או שמא תגרום לאש שתאכל את כולנו.

ראוי שבתקופת בין המצרים נחשוב יותר כיצד מונעים שנאת חינם, כיצד מפרים את מערכת היחסים ההדוקה שנוצרה בין הון לשלטון, במקום לחשוב כיצד מייצרים מהלך שירחיק את רוב היהודים היושבים בציון מדת ישראל וילבה אש נוראית של מחלוקת בתוך העם היהודי ובינינו לאומות העולם. כמו כן ראוי להבדיל בין שתי השאלות העקרוניות: תפילה ומקדש. נקווה שהרשויות ימצאו דרך לאפשר ליהודים להתפלל בהר הבית "על ידי המשפט והצדק". אך בכל מקרה, יש למתן את הרטוריקה המסוכנת על בניין בית המקדש.

הרב ירמי סטביצקי הוא מנהל תיכון הימלפרב בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ד, 18.7.2014