להט השורש המתהפך | רבקה מרים

התקיפות, כשהיא מדויקת, הינה היפוכה של התוקפנות והיא המאפשרת ללחימה להתקיים בד בבד עם החלימה, החמלה והמחילה

חיים גורי, ששיריו הנכתבים משתבחים והולכים, וזקנתו מפארת את ילדותו, כתב לפני שנים את המילים המוכרות לכל ילד שגדל פעם בארץ:

הָבֵא ברכה לנערים, כי באה עת… ברך יוצאי למלחמה, ברך נשקם לבל יחטיא, ברך ביתם, ברך את זה העם, את נעריו ולוחמיו, עד קרב ייתם.

מלחמה. אחת המילים הקשות והמפחידות ביותר. ייתכן שבעולם רומנטי אבוד, דון קישוטי, או אצל נערים מתבגרים שדמם חסר מנוחה וחף, יכול להתלוות למילה הזאת צליל מפואר, מרומם, נכסף. אבל אצל כל מי שחווה מלחמה, בין אם כלוחם ובין אם כעד, הגו מצטמרר מעצם צלצול המילה.

ועם זאת, המלחמה היא אחת התנועות הבסיסיות בכל קיום באשר הוא.

א. בין קרבה וקרב

אי־אז, כאשר גורשו האדם והחוה מגן העדן, הם שמעו מאחור את הד הטריקה, עת מפתח להט החרב המתהפכת מסתובב ונועל מאחורי גוום את השער.

ואני, לעתים, חושבת שמאז הגירוש מגן העדן ונעילת השער מאחור, להט החרב המתהפכת בא לידי ביטוי באותו שורש עברי המתהפך לו אנה ואנה בשלוש אותיותיו וכולל את חיי האנוש באשר הוא – חָלַם, לָחַם, חָמַל, מָחַל, לֶחֶם ומֶלַח (ויש שיוסיפו כאן אף חֶלֶם…). הנה שוב מגלה כאן השפה העברית הפלאית והנוראה שהיא ההתגלות המתמדת שאין בה הסתר פנים – את החיץ והדבק שבין דבר להיפוכו, כמו גם החיץ והדבק, למשל, שבין קִרְבָה לִקְרָב, שבין נֶשֶׁק לנשיקה, שבין מלחמה להלחמה ולהחלמה.

מפני שלמרות שקהלת אומר בפשטות גמורה "עת להרוג ועת לרפוא, עת לחבק ועת לרחוק מחבק, עת מלחמה ועת שלום", הרי שלא תמיד פשוטה וברורה החלוקה הזאת שבין עת לעת – ולמתבונן מהצד יכולים התגוששות ומאבק להיראות גם כסערת אהבים, ולהיפך. לפעמים מתקיימים איים של זה בתוככי זה, וכך גם קוטבי והפכפך הקשר שבין החלמה למלחמה. נדמה לי שהעמל הגדול של כל אחד מאיתנו במהלך חייו הוא למצוא את גבולי אותן עתים, בין ה"עת ל… ועת ל…" המשולבות ונבללות זו בזו, ובמקביל למצוא את הדיבוק הגדול ביניהן – שהרי גם בלוחם יכול וצריך להתקיים החומל, כמו גם החולם והמוחל, ובחומל צריך להתקיים גם איש המלחמה.

זה לא פשוט. מאוד לא פשוט. ובימים המטלטלים העוברים עלינו שוב, אני שבה ותוהה על המפתח שבשורש הזה, המתהפך בכל עת שמנסים להביאו בכפות המנעול.

איור: שאול יצחק לוין

איור: שאול יצחק לוין

ב. תחזיר לו בעיטה?

אחד הלימודים הקשים ביותר שהיה על היהודי השב לארצו ללמוד היה הלחימה. היהודי, שהיטיב אמנם ללחום באוהלה של תורה ("יערוף כמטר לקחי" נאמר, ואין עריפה אלא הריגה – וכך תלמידי חכמים עורפים זה את ראשו של זה בהלכה), חש, בלשון המעטה, מבוכה ואי־נוחות בבואו להחיל את המלחמה גם בשדה הגוף הפיסי.

בשנת 1936, כמה שנים לפני השואה, היה פוגרום במינסק מזובייצק שבפולין, עיר הולדתם של הוריי. כבר ימים אחדים לפני כן היה ברור שהפולנים עומדים להתנפל על היהודים ולטבוח בהם. סבא שלי, אבי אמא, ר' מרדכי פינקלשטיין, אסף את בני ביתו בבית, כשהוא עורם לפני הדלת והחלונות רהיטים כבדים, למנוע מהפורעים לפרוץ הביתה. חיים, אחי אמא הצעיר, שהיה אז בן ארבע עשרה, תהה מול אביו למה לא יקומו גם צעירי היהודים לעמוד על נפשם. סבא הביט בו בתמיהה. "ואם סוס יבעט בך", אמר, "תחזיר לו בעיטה?"

הסיפור הזה סופר תמיד בביתנו. חיים, אותו אח צעיר של אמא, מצא את מותו שש שנים מאוחר יותר, לאחר שקפץ מהרכבת לטרבלינקה.

"אמר לו רבי זריקא לרב ספרא, בוא וראה את ההבדל בין תקיפי ארץ ישראל לחסידי בבל" – כחלק מהשיבה לארץ היה על היהודי לגלות מחדש את נקודת התוקף שבגופו, שהייתה נסתרת. באמנויות הלחימה של המזרח קיימת נקודת מוקד עלומה ששמה צ'י, ובעברית ניתן אולי לתרגמה לנקודת הח"י שבגוף, מוקד החיים, או, אם נרצה, אפשר לקרוא לה גם בשם נקודת התוקף. במפתיע, אותה נקודת תוקף פנימית היא נקודה שקטה מאוד, כעין השקט שבמרכז הסערה.

התקיפות, כשהיא מדויקת, הינה היפוכה של תוקפנות – והיא המאפשרת ללחימה להתקיים בד בבד עם החלימה, החמלה והמחילה. באמנויות לחימה של המזרח, אדם היודע את נקודת המוקד החשאית שבו, שנעה ונדה בגוף ומקומה אינו קבוע, יכול להתמודד נכונה ולגבור על העומד מולו. עם זאת, זו אינה נקודה שמאפשרת רק ללחום, היא מאפשרת גם את הריקוד.

ג. שם מתוך הפצע

"ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום". התוקף הוא אחד הסודות הגדולים שבקיום. מאותו שורש באה גם המילה "תקופה" – "לתקופת השנה".

נהוג לומר לגבי מסמך, או חפץ, שפג תוקפם – אבל נדמה שגם תוקפו של אדם יכול לפוג. אדם יכול לאבד את הקשר עם נקודת התוקף שלו. היהודי בשנות גלותו הורגל להפריד בין עולם הרוח לעולם הגוף, ולפיכך הכיר, אם וכאשר הכיר, רק את נקודת התוקף הנשמתית שבו, זו שאינה אחוזה בגוף. שיבת ציון חייבה את היהודי להיאחז בַּממש בכל המובנים, להיאחז באדמה, בגוף, ובתוך כך לגלות מחדש גם את צידה הפיסי של נקודת התוקף הנעלמה. שיבת ציון חייבה את היהודי ללמד שוב את ידיו לקרב ואת אצבעותיו למלחמה, ובכך לגלות מחדש פָּן עלום של הצירוף המורכב, באותו להט שורש מתהפך – היהודי למד לדעת מלחמה, פָּן שהיה עבורו לא מובן מאליו, ונדמה כזר לו, כמנוגד לטבעו.

והמלחמה פנים רבות לה, כשזו שונה מזו, ועל היהודי ללמוד את שפע פניה, את הקרב ואת המאבק, את המערכה ואת ההתגוששות, את המפלה ואת ההתקוממות והתקומה. והנאבק לעולם אינו יכול לצאת נקי – כי לא רק באבק הוא מתכסה, בדרך זו או אחרת יֵצא תמיד כשהוא צולע ופגוע בגיד הנשה.

כשמתוך הפצע שבו מפציע גם שמו החדש.

והנה כשנדמה היה שהיהודי עומד למצוא את נקודת התוקף שבו, נמצא שעדיין התיקון לא פשוט כל כך וקרוב. היהודי לימד אמנם, בדרך כמו ניסית, את אצבעותיו למלחמה, אבל החולם, הלוחם, המוחל והחומל הינם מעשה צורף, מעשה מרכבה, פלחים, חלקים, של שלמות אחת – כשאותה שלמות שברעיון, הגם שהיא אמיתית ומדויקת, קשה לצרפה במציאות. למעלה מזה – ביטוייו השונים והמשלימים של אותו שורש מתהפך, המכיל את חיי האנוש באשר הוא, נמצאים בדרך כלל במאבק עיקש זה עם זה.

וכאן, אולי, בסוגריים: אפשר לראות את אותה תופעה גם בזכר ובנקבה, בהורים ובנים, במורים ותלמידיהם וכו', בכל אותם כוחות המשכיות ראשוניים ועזים שמשיכה ודחייה מתקיימות בהם בה בעת ובעונה אחת. דווקא לְפֶתַח חלקי התצרף המבקשים לצייר רצף או לחבור לשלם אורב הפיצול. מיד כשהגיעה המלכות לשלמה המלך, שהיה ביטוי השלמות הן בשמו והן במפעליו – נתפצלה הממלכה.

ד. השורש העברי נאבק

בימים האלה, כשאנחנו ניצבים שוב, בסיפור החוזר על עצמו שוב ושוב במהלך הדורות, בכל פעם מזווית אחרת, לפני שערי עזה – ולאו דווקא במובנה הגיאוגרפי של המילה – אנחנו יכולים לראות בתוכנו איך השורש העברי הזה נאבק בעצמו.

לו יכול היה הלוחם להישען על התקיפות שבו, לא היה מניח למיומנותו לסנוור את עיניו, הוא לא היה מתפתה אז לתוקפנות, ויכול היה להבחין אז בין המלחמות הנכונות לאלה המוטעות – בין עת שנכון לצאת בה לקרב ובין עת שיש בה לחשות. בין העת שאין בה מקום לחמלה ובין העת למחילה.

אבל נקודת התוקף, כאמור, חמקמקת כל כך.

החברה הישראלית מקוטבת ומפולגת, כשם שמקוטבת ומפולגת נפשו של כל יחיד.

ואם להתייחס לאותן שלוש אותיות מכילות כול, הרי שבעוד אצל היחיד מסתופפים כל אלה בגוף אחד – נדמה שכשמדובר בציבור, נוטל, לפחות על פניו, כל חלק בחברה שלנו, בעיני עצמו או בעיני זולתו, אחריות על אחד מביטויי השורש. קיימים, לכאורה, אלה הלוחמים, קיימים אחרים החומלים ומוחלים, קיימים החולמים, קיימים האופים את הלחם, וקיימים אחרים הנותנים בו את המלח.

עם השנים, יותר ויותר, אני מבינה לפני ולפנים את אִמנו מני אז, ששמי קורא כשמה, שכשהרתה ללדת והבנים התרוצצו בקרבה, שאלה "אם כן, למה זה אנוכי". מתוך אהבתה היא הרתה, והנה נתרקמו והלכו בתוכה שני לאומים נפרדים, איש השדה ויושב האוהלים, שהתרוצצו בה ורוצצו אותה.

והנה אני, במרחק שנים ודורות, אבל דומה שבדיוק באותו מקום עצמו, מלחשת ומבקשת שתימצא בנו אותה נקודת תוקף חמקמקה ועלומה, שבה הווים בנו לאחדים אנשי השדה ויושבי האוהל, הלוחמים והחולמים, המוחלים והחומלים. ואני מלחשת את מילות תפילתו של חיים גורי "הָבֵא ברכה לנערים, כי באה עת… ברך יוצאי למלחמה, ברך נשקם לבל יחטיא, ברך ביתם, ברך את זה העם, את נעריו ולוחמיו, עד קרב ייתם". וכשאני אומרת "ברך נשקם לבל יחטיא" אני מכוונת לכפל המשמעות שב"יחטיא". וכשאני אומרת "עד קרב ייתם" אני מבקשת לא רק את נקודת הסיום של הקרב, כי אם גם את נקודת התמימות שבו, את אותה נקודת תוקף חמקמקה, המועדת כל כך להיפגע ולהימוג.

והרי התפילה קיימת דווקא מתוך הידיעה הפשוטה שהלא ייאמן אפשרי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ד, 18.7.2014

פורסמה ב-21 ביולי 2014, ב-גיליון מטות תשע"ד - 884 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: