הגלות הפנימית | גיא פרל

ההתרחקות היא הכרח, הגלות היא חירות והגעגוע אינו רוצה להתממש. שירתו של יונתן ברג מבטאת את דחף היציאה למסע כאקט של שחרור קיומי

עטיפה-קדמית-שעות-ליד-עולם-215x292שעות ליד העולם

יונתן ברג

קשב לשירה, 2014

הָיִיתִי עָיֵף, בְּעֹמֶק הַמַּיִם,

וְאַרְצִי הָרְחוֹקָה פָּעֲמָה כְּמִגְדַּלּוֹר אָבוּד.

יונתן ברג כותב כאדם שיצא לגלות ומולדתו אבדה לו. רבים מן השירים מתארים התרחקות, פרֵדה, שבר ותלישה – מן הילדות, המולדת, אם ואב, בית, ומן הדרך האידיאולוגית של הציונות הדתית. גלותו של ברג אינה נכפית עליו, הוא גולה מרצון – "כְּמֵהָה תָּמִיד לַגָּדוֹת הָרֵיקוֹת שֶׁל הָעוֹלָם" (עמ' 65) – הוא מציית לדחף עז הפועל בו להתרחק, לשאול, לשבור, לצאת מן התבניות הקולקטיביות והדחוסות שהוגשו לו ולבני דורו.

שירתו של ברג ספוגה בגעגוע אל המקומות שעזב, אך אין בו רצון לשוב אליהם, משום שהוא מודע לגמרי למקור הצורך שיש לו ביציאה למסע הגלות. הגלות הכרחית עבור ברג – "הַסָּרְבָנוּת וְהָרָעָב, מַתָּנוֹת יְקָרוֹת!" (עמ' 76) – רק בה הוא מוצא את תחילת הדרך אל חירותו, משוחרר מעול התבניות שבתוכן חש כי הוא מאבד את עצמיותו – היציאה אל הגלות כרוכה בהתעוררות פנימית.

דוגמאות מעניינות לדחף העז לצאת למסע ניתן לראות בשירים שבהם הוא חוזר – בדמיונו או בממש – אל ביתו ואל היישוב שבו גדל. בשיר "מפה" (עמ' 15) למשל מתוארת הנסיעה אל היישוב ובתוכו. כך נפתח השיר – "הָרֶכֶב פּוֹנֶה בְּמַחְסוֹם חִיזְמֶה, הַכְּפָר, / מוֹכְרֵי כְּלֵי הַחֶרֶס וְאָז הַחוֹמָה הַמְפַלַּחַת / אֶת תְּנוּעַת הַגְּבָעוֹת, גֶּדֶר תַּיִל וַעֲצֵי זַיִת / בַּמָּחוֹל הֶעָגוּם שֶׁל יַלְדוּתִי. / וּמַדּוּעַ לֹא בְּעֶצֶם?". תיאור חיי היום יום ביישוב נמשך, ורק מן השאלה – "מַדּוּעַ לֹא בְּעֶצֶם?", השבה ומופיעה גם בהמשך השיר, ניתן ללמוד על הקושי להשתייך לתמונת החיים הניבטת מבעד לחלון הרכב. בשורת השיר האחרונה מופיעה תשובה לשאלה – "בּוּרְגָנוּת, אַחֲרֵי הַכֹּל, לֹא שׁוֹנָה בִּמְאוּם מֵאַחְיוֹתֶיהָ, / עֲסוּקָה בַּסָּלוֹן בְּעוֹד מִתַּחְתֶּיהָ הַיְלָדִים וְחָבִיּוֹת הַדֶּלֶק".

גם השיר הארוך "מרחק" (עמ' 18) שכותרת המשנה שלו היא "הליכה ביישוב אחרי שנים" מתחיל באופן דומה – ברג מהלך ביישובו וזיכרונות ילדותו ונעוריו עולים אל מול עיניו. מרתק להבחין כיצד בתיאור כולו שזור חוט היציאה אל הנדודים. מקריאת השיר מתקבלת התחושה שניצני הבקע, ניצוצות של גלות, ליוו את ברג מילדותו ונעוריו, ושנים מאוחר יותר הוא מימש את תנועת הנפש שהייתה צבורה בו כל העת. לדוגמה: "עָמַדְתִּי מוּל הַחַלּוֹן, מְדוּרָה בָּעֲרָה, קוֹלוֹת חֲתֻנָּה: / הַאִם יֵשׁ רֶגַע שֶׁבּוֹ הַנְּדוּדִים מַתְחִילִים?" […] "לְיַד הַמִּטָּה נָחוּ רוֹמַן גָארִי, פִּנְחָס שָׂדֶה, אַבְרָהָם חַלְפִי: / אַחֲרֵי שֶׁזָּרְקוּ אוֹתִי מֵהַיְשִׁיבָה הִתְחִילָה הַסִּפְרוּת". במקום אחר בשיר מופיע רמז לא רק לדחף לצאת אל המסע, אלא לתכליתו העמוקה: "מִישֶׁהוּ יוֹצֵא מִבַּיִת בְּדַרְכּוֹ לִתְפִלַּת מִנְחָה, / הַאִם אַתָּה זוֹכֵר אֶת הַשַּׁבָּתוֹת שֶׁחָזַרְתָּ מֵהַיְשִׁיבָה / וּבֵין מִנְחָה לְעַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת קָרָאתָ אֶת הָרַב קוּק? / "סוֹף כָּל סוֹף צָרִיךְ הָאָדָם לִגְאֹל אֶת חֶלְקֵי / נִשְׁמָתוֹ מִגָּלֻיּוֹתֵיהֶם", הָרָצוֹן לְטָהֳרָה, לְהִתְרַחֲקוּת".

מותיר מאחור את האדמה והתפילה ובוחר בערפל ובריקות  צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

מותיר מאחור את האדמה והתפילה ובוחר בערפל ובריקות
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

הריקות אחות לתפילה

ברג עוזב מקום מלא וגדוש, מלא וגדוש מדי עבורו, ולפיכך, מרכיב מרכזי במסעו יש לתחושת הריקוּת – הריקוּת המתפשטת אחרי יציאה ממרחב דחוס מדי. אחד ממפגשיו הראשונים עם הריקות מופיע בשיר "בן שבע עשרה, פעם ראשונה בחו"ל" (עמ' 28). חוויות ריקוּת מופיעות לאורך תיאור מסעותיו במזרח ובדרום אמריקה ונוכחות גם בפרק חייו הנוכחי. לדוגמה, בשיר "תפילת ערב חג" הוא קורא אל ה' – "וְהַצֵּל אוֹתִי מִתֵּל־אָבִיב, מִמַּרְתְּפֵי הָעֹנֶג סְלַח לִי שֶׁיּוֹתֵר מִדַּי שָׁחַטְתִּי זְמַן מוּל מַעֲשֶׂיךָ הַכַּבִּירִים, וְהִפְקַרְתִּי שָׁעוֹת לִבְהִיָּה רֵיקָה" (עמ' 114).

כדי להבין לעומקה את חווית הריקות אבקש להתמקד באחד השירים שעוסקים בה במובהק – "על מזרח ומערב" (עמ' 67). השיר נפתח בתיאור תחת השפעת אופיום ברחובות קטמנדו והתחושה המתקבלת היא של טשטוש והתרוקנות תודעתית.

בהמשך השיר מטלפן ברג לאמו – "תְּפִלָּה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה פֹּה אֶתְמוֹל, / לֹא הָיִיתִי בָּהּ מֵעוֹלָם, הַתְּחוּשָׁה שֶׁל גְּאֻלָּה, / שֶׁל מַשְׁבֵּר וּבְתוֹכוֹ גְּאֻלָּה. / אִמִּי הָיְתָה בְּגוּשׁ קָטִיף, מִתְגּוֹרֶרֶת / לְרֶגַע, אוֹרַחַת לַיָּמִים הָאֲרֻכִּים שֶׁל בְּכִי הַנְּעָרוֹת. / הִתְעַצְבַּנְתִּי, צָעַקְתִּי עָלֶיהָ. / לָמָּה רַק שָׁם מִתְרוֹמֶמֶת תְּשׁוּקַת הֶהָרִים הָרְחוֹקִים / שֶׁלָּכֶם? / מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתְּ אִתִּי עַל תְּפִלָּה קֹדֶם, אָמַרְתִּי לָהּ / בְּקֹר הַבֵּן וְהַנַּוָּד: צֶמֶד דְּמֻיּוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן רַחֲמִים. / אַתָּה רָחוֹק, אָמְרָה לִי, רָחוֹק וְלֹא מֵבִין". ברג מטלפן לאמו ממקום גלותו, בעיצומה של התרחקות מן העולם שאותו היא מייצגת, בעיצומה של התרוקנות – ומוצא אותה מלאה. נוצר בין השניים פער מכאיב, הוא כועס ומתייחס בספקנות למלאות שהציגה בפניו.

בתגובה לשיחה עם אמו, בהמשכו של אותו יום, מעמיק ברג את תהליך ההתרוקנות – דומה כי באותם רגעים הוא מותיר מאחור את האדמה והתפילה שאותן מייצגת אמו, ובוחר בערפל ובריקות, שהיא גם המילה האחרונה בשיר – "הַכַּעַס בְּתוֹכִי הָיָה מַפְתִּיעַ, / וְכָמוֹהוּ תְּחוּשַׁת הַתְּבוּסָה. / הָיִיתִי עָיֵף, בְּעֹמֶק הַמַּיִם, / וְאַרְצִי הָרְחוֹקָה פָּעֲמָה כְּמִגְדַּלּוֹר אָבוּד. / הָעֲרָפֶל יָרַד מֵהֶהָרִים וְרָחַץ אֶת רְחוֹבוֹת הָעִיר, / בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אוּלַי אִמִּי נִגְרְרָה הַרְחֵק / מִבָּתֵּי הַקֶּבַע שֶׁל הִתְנַחֲלוּת, אוֹ שֶׁכְּבָר הַדַּחְפּוֹרִים / גָּרְרוּ עַל הָאֲדָמָה אֶת קִירוֹת הָאֶבֶן, / הִתְיַשַּׁבְתִּי מוּל אַחַד הַמִּקְדָּשִׁים, / לוֹמֵד בְּאִטִּיּוּת אֶת תּוֹלְדוֹת הַסִּכְסוּךְ: / הָאֲדָמָה וְהָעֲרָפֶל, אוֹ הַתְּפִלָּה וַאֲחוֹתָהּ הַחֲדָשָׁה, רֵיקוּת".

פעמים רבות מאוד ברג מתאר עצמו יושב, או מתיישב. לתחושתי, הישיבה מהווה ניסיון לעצור את תנועת הגלות הפנימית – ברג מבקש לעצור, להתבונן ולהרהר. אל מול תיאורי הישיבה המרובים של ברג הגולה, לא יכולתי שלא להיזכר בשירתם הקדומה של גולי בבל –" עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת־צִיּוֹן“ (תהילים קל“ז). על מנת להתאבל עוצרים הגולים על יד תנועתו המתמשכת של הנהר. מחבר התהילים עושה שימוש באנלוגיה ניגודית נפלאה, ונוצר מתח בין שתי תנועות. כמוהם, גם ברג מבקש לעצור, לשבת “שעות מול העולם“, להתבונן, להתאבל.

מעניין להבחין כי ברוב הדוגמאות שהבאתי, ברג, בדומה לגולי בבל, מתיישב אל מול תנועה או דימוי המעוררים אסוציאציה לתנועה, זרימה וחיות – בערת הקיץ, התכה, רוח, סוס, זמן, נהר. גולי בבל עוצרים ליד נהר, וזרימת האבלות ממשיכה להתקיים בבכיים. גם ברג עוצר, ודומה כי הזרימה מתקיימת בשירתו הרחבה בעלת הניגון המתמשך. שירתו פרוסה ממנו כאצבעות אל העולם, אצבעות שבהן הוא מבקש לשוב ולגעת בלב הדברים.

הנני ממרחק

ברג אינו ממהר להציע נחמה או בית, לעצמו או לקוראיו, וגלותו נמשכת. בשיר "מרחקים" (עמ' 109), לדוגמה, הוא מונה את המרחקים שאליהם יצא ועודם מתקיימים בתוכו – "מִכֵּיוָן שֶׁצָּעַדְתִּי אֶת יְרוּשָׁלַיִם כֻּלָּהּ / מִכֵּיוָן שֶׁהֵבַסְתִּי אוֹתָהּ פַּעַם אַחַת יוֹתֵר מִדַּי, / מִכֵּיוָן שֶׁהַמֶּרְחָק נוֹגֵעַ בִּי דַּקָּה אַחַר דַּקָּה, מֶרְחַק הוֹרַי / מֶרְחַק הַצְּבָאִים, מֶרְחַק הַלִּוְיָתָן, מֶרְחַק הַסְּנֶה / מֶרְחַק הַפְּסַנְתֵּר, מֶרְחַק הָרַכָּבוֹת וְהֶעָשָׁן / מֶרְחַק בִּנְיָמִין מֶרְחַק הַכֶּלֶב הָאֶחָד שֶׁנּוֹבֵחַ דַּרְכִּי אֶל הַבְּרוּאִים כֻּלָּם". יש להבחין בכך שחלק מן המרחקים שהוא נושא בתוכו אינם עשויים מחומרי התנסותו האישית, כי אם מחוויות הנדודים והשבר הקולקטיבית של העם היהודי, ובהם גם יציאת מצרים והשואה.

כאמור, ברג אינו מציע נחמה, אך בחלק מן השירים הוא נושא עיניו אל השבור השלם, אל האפשרות לאמונה, והאפשרות לבית. אביא שתי דוגמאות לדבר. בשיר "התגלות" (עמ' 60) הוא שב ומתאר קושי וקיום הכרוך במאמץ מתמיד. אך בסיומו של השיר מופיע דימוי מנחם ורב עוצמה למולדת חדשה, ולאל המכיל בתוכו את הריקות, השברים וההיעדר – "הַיּוֹם כְּבָר דָּחוּס כֻּלּוֹ בָּעֵשֶׂב, יוֹרֵד עַל בִּרְכָּיו מֵרֹב אוֹר. אֵי־שָׁם מְצוּיָה מוֹלֶדֶת מִסְתּוֹרִית שֶׁל רִיק, אֵין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מוּצָף בִּשְׁמוֹ, הוּא שֶׁלְּעוֹלָם אֵינֶנּוּ".

דוגמאות נוספות, מרגשות עד דמעות, ניתן למצוא בשיר "תפילת ערב חג" (עמ' 114). בתפילתו פונה ברג אל אלוהיו ומפרט בפניו את המקומות שמהם ואליהם הרחיק בנדודיו. טון הדברים רך, מפויס, רווי בהכרת היש שהיה, היש שמצא בחיפושיו, ולאורך התפילה כולה מבקש ברג מגע מחודש עם המחובר והשלם. בסופו של השיר פונה ברג אל ה' בכינוי – "אֲדֹנָי מֶרְחַקִּים שֶׁל הִנְנִי". דומה כי בצירוף "מרחקים של הנני" ניתן לראות תמצית לספר כולו. במסורת היהודית המילה "הנני" מסמלת את התייצבותו המלאה של אדם אל מול אלוהיו –  “וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה‘ מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.“ (בראשית כב יא). תשובתו של אברהם מושווית אל הסתתרותו של אדם הראשון מן האל, שלא נענה לקריאתו – אַיֶּכָּה.

אל ההיענות, החזרה, ההתייצבות בקרבת האל – מצמיד ברג את המרחק. דומה כי הוא פונה אֶל אֵל המכיל בתוכו את המרחק והשברים, אֵל שבו המרחקים מובילים אל השלם ומהווים חלק בלתי נפרד משלמותו. כך מסתיימת התפילה, והספר כולו – " אוּלַי אֲדֹנָי מֶרְחַקִּים שֶׁל הִנְנִי וְכָל עֲצֵי הַגָּן בְּהַלֵּל הַפְּרִיחָה / וְלֹא עוֹד זַיִת עָקוּר, נְשָׁמָה עֲנִיָּה / עֶרֶב חַג אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ".

גיא פרל הוא פסיכותרפיסט יונגיאני ומלמד באוניברסיטה העברית. ספרו "יש נקודה מעל הראש שלך" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ד, 18.7.2014

פורסמה ב-21 ביולי 2014, ב-גיליון מטות תשע"ד - 884, שירה ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: