ברכבת העולה אל ירושלים | צבי צמרת

עיון בכתביו של הרצל מוכיח כי מעולם לא איבד את הזיקה למסורת ואת החיבה לירושלים. שאיפתו הייתה להלביש את העיר העתיקה בלבוש מודרני ובינלאומי

הביקורת הציונית על הרצל, שראשיתה באחד־העם, וההתייחסות ההיסטוריוגרפית המאוחרת אליו, בעיקר אצל בעלי השקפת עולם מסוגו של עמוס איילון, הדגישו את ביתו המתבולל, את התנכרותו למסורת היהודית ואת ריחוקו מדת ישראל. היום ישנם חוקרים שפוסקים אחרת. ביום השנה ה־110 לפטירתו כדאי להזכיר כי דמותו של הרצל הייתה מורכבת יותר מהדרך שבה הוצגה משך שנים. הוא חיפש תמיד את המקף המחבר בין אוניברסליות ליהדות. אם תרצו, זו לא לגמרי אגדה שהיה דמוקרט־יהודי.

חוקרים חשובים כשלמה אבינרי, רחל אלבוים־דרור, יצחק וייס, שלמה הרמתי ואחרים הבליטו בשנים האחרונות אלמנטים יהודיים משמעותיים בתולדות חייו. כתבו על סבו שומר המצוות שהשפיע עליו; סיפרו על כך שאחי־הסב התיישב בירושלים בסוף המאה ה־19; הדגישו שגדל באזור היהודי־דתי של בודפשט וכי ביתו היה ממש מול בית הכנסת המפואר של העיר; דיווחו שכשהיה ילד שני הוריו נהגו ללכת עמו בשבתות ובחגים לבית הכנסת; עמדו על כך שכאשר היה בגיל בית הספר היסודי נשלח ללמוד בבית ספר יהודי ולא בבית ספר ציבורי־כללי, בית ספר ששיעוריו כללו, בין היתר, שיעורי עברית ושיעורי דת; פירטו את פרטי התעודה שניתנה לו בבית הספר, שממנה עולה כי ציוניו במקצועות היהדות היו מצוינים וכי ציוניו במקצועות העברית היו טובים; בדקו ומצאו שאביו היה דתי־מסורתי והניח תפילין גם אחרי שהתחתן עם אשתו שהשקפותיה היו אחרות; הדגישו שזיקתו ליהדות בבגרותו התגבשה לאו דווקא אחרי משפט דרייפוס; ועוד.

באשר לפרט האחרון, שכל כך נחרת אצל רבים, יש לציין שהיום ברור שכשלמד באוניברסיטת וינה והיה באגודת הסטודנטים "אלביה" החליט להתפטר מן האגודה לאחר שזו ארגנה ב־5 במארס 1883 ערב זיכרון לריכרד וגנר שנפתח בדברים אנטישמיים. זאת ועוד: ב־1884 הוא כתב את מחזהו הנודע "הגטו החדש", העוסק בשאלת הזהות היהודית ובכישלון האמנציפציה באירופה. הוא סיים את כתיבתו ב־8 בנובמבר, כמה שבועות לפני מאסרו של דרייפוס שהתרחש ב־22 בנובמבר 1894.

ראה בה אבן־חן שזוהרה טושטש. הרצל בשכונת ממילא בירושלים, 1898

ראה בה אבן־חן שזוהרה טושטש. הרצל בשכונת ממילא בירושלים, 1898

זיקה מסורתית

הספר המפורסם "מדינת היהודים", שפורסם בפברואר 1886, סייע להרצל בגיבוש התנועה הציונית. באותה יצירה אין הכרעה ברורה היכן תקום מדינת היהודים, בארגנטינה או בפלשתינה. יש נימוקים לכאן ולכאן, אולם ברור כי נטיית לבו של הרצל הייתה לארץ־ישראל. הוא קבע בספר: "ארץ ישראל היא מולדתנו ההיסטורית שלא תישכח. השם הזה יהיה לעמנו בבחינת קול קורא אדיר".

להיסטוריונים היום ברור כי החינוך היהודי המסורתי שקיבל השפיע עליו כשיזם וארגן את התנועה הציונית. הוא עצמו העיד על כך. כאשר בית הכנסת שלו בבודפשט התנער ממנו בשל ציוניותו העיר באירוניה:

את העונש הראשון שלי קיבלתי בבית הספר היהודי משום שלא זכרתי את הפרטים על יציאת מצרים. כעת אני נענש על ידם משום שאני זוכר אותם יותר מדי טוב.

ב־2 ביוני 1897, כשלושה חודשים לפני הקונגרס הציוני הראשון, ראה אור כתב העת של התנועה הציונית "די וולט". מעניין להזכיר כי עיתון זה היה מעוטר במגן דוד המקיף גלובוס, כשארץ ישראל במרכזו. להרצל היה כנראה חלק בקביעה שהעיתון יעוטר כך. ב־29 באוגוסט 1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבזל. בנוסח העברי של ההזמנה לקונגרס, שהרצל עצמו חתום עליה, מודגש: "באספה אפשר יהיה לדבר עברית. בבאזל יש מסעדה כשרה". על גבי ההזמנה לקונגרס – שנעשתה על דעתו, כיוון שתכנן ו"ביים" כל פרט הקשור לקונגרס – נראה איכר זורע תלמי שדה המתמשכים אל הכותל בירושלים. כידוע, אחד המשפטים החשובים בנאומו בקונגרס הראשון היה: "שבנו הביתה. הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה לארץ היהודים".

במקביל לכך שהתחנכנו לזלזל בפן המסורתי של הרצל, לא ירדנו לעומק זיקתו לירושלים ולא הבנו את סוד יחסו המיוחד אליה. מיומניו, משיחותיו עם אישים שונים ומספרו האוטופי "אלטנוילנד" ניתן ללמוד כי הכיוון העקרוני שלו בנושא ירושלים הוא אמנם נורמליזציה (אירופית) של עיר הקודש, אך במקביל הדגשת ייעודה היהודי של העיר. להשקפתו, מירושלים יצא "תיקון העולם" היהודי ו"תיקון העולם" האוניברסלי.

ב־29 באוקטובר 1898 הוא מספר ביומנו על ביקורו היחיד בציון:

בגלל האיחור ביציאת הרכבת [מיפו] התקדמנו לתוך השבת. לאור הירח המלא הגענו לירושלים. הייתי מעדיף לעשות בנסיעה את מחצית השעה מן התחנה לבית המלון, אבל האדונים עיוו פנים דאוגות, ועל כן נאלצתי להחליט לצעוד העירה עייף וקודח. התנודדתי כהוגן על מקל ההליכה שלי, ואת זרועי האחרת השענתי לסירוגין על זרועותיהם של וולפסון ושל שוב.

אם כן הרצל מדווח כי שמר את קדושת השבת בהיותו בירושלים, אך מודה שעשה זאת בלחץ סביבתו. כידוע, בחיי השגרה שלו הוא לא הקפיד על שמירת מצוות, אך הוא התאמץ לכבד את המסורת הדתית היהודית בעיר הקודש. כנראה שעשה כן לא רק מטעמים תועלתניים. בביקורו בירושלים הוא לא העלה על דעתו לבקר בכנסיית הקבר או לעלות למסגד אל־אקצה או לכיפת הסלע (דווקא אחד־העם ביקר בהם). באשר להר־הבית, הרצל הדגיש ביומנו כי אם מבקרים בהר הבית "מפרים חרם רבני".

עדים מביקורו בירושלים העידו שהיה אחוז התרגשות בעת ביקורו בכותל וכי "בכה ושני אגלי דמעות ירדו עד לזקנו". סיפרו כי ביקר בכמה מבתי הכנסת הגדולים והלך לראות את בית הכנסת "החורבה". הוא סר גם ל"אוצר הספרים לבית מדרש אברבנאל", לבית החולים "ביקור חולים" ולבית הדפוס העברי של שמואל צוקרמן. חיים מיכל מיכלין טען כי הרצל התנצל בפניו שעדיין איננו יכול לדבר עברית, אך אמר לו כי "אם יזכהו ה' לבקר כאן שנית, אז כבר תהא השפה העברית שגורה בפיו" (ראו: אהרן ורדי, מסע בציון, פרשת מסע הרצל בארץ ישראל וזכרונות עדי ראיה, תל אביב, תרצ"א).

לקראת דרך חדשה

הרצל אמנם כתב ביומנו בכאב על התרשמותו הקשה מירושלים:

אם אזכרך בעתיד ירושלים, לא בהנאה אזכרך. המשקעים המעופשים של אלפיים שנות אכזריות, חוסר סובלנות וזוהמה רובצים ברחובות המצחינים. אותו איש, ההוזה החביב מנצרת, שנכח כאן כל הזמן הזה, רק תרם להרבות את השנאה.

אבל הוא גם כתב ביומנו באותו יום:

אחר הצהרים היינו על הר הזיתים. מראות גדולים. מה שאפשר לעשות מן הנוף הזה. עיר כמו רומא, ומהר הזיתים יהיה מראה כמו מן הג'אניקולו. את העיר העתיקה על שרידיה הקדושים הייתי אוצר כבתוך כמוסה. הייתי מוציא מתוכה את כל הסחר־מכר של חולין, ורק בתי תפילה ומוסדות של חסד וצדקה ייוותרו בין החומות העתיקות פנימה. ועל מורדות הגבעות סביב סביב, שיוריקו בעקבות עמלנו, תשכון לה ירושלים חדשה מפוארת. בדרך אל הר הזיתים יטיילו נוסעים הדורים מכל קצות תבל. על ידי טיפוח אפשר להפוך את ירושלים לאבן חן. כל הקדוש יישמר בין החומות, כל החדש ייפרס סביב סביב.

ירושלים העתיקה הייתה יקרה לו ולהשקפתו היא לא יועדה לנטישה או להריסה. הוא ראה בה אבן־חן שזוהרה טושטש והתעמעם משך הדורות ורצה להפוך את חלקיה הקדושים למעין "איים" שבהם ירוכזו התפילה, החסד והצדקה.

הרצל חתר למהפך משמעותי בירושלים ובמכתב לממשלת קושטא במאי 1902 הציע לממשלה העות'מאנית להתיר ליהודים מוסד של חינוך גבוה למופת "שיאחד את כל היתרונות של אוניברסיטה, פוליטכניון ובית ספר לכלכלה חקלאית".

בספרו "אלטנוילנד", שפורסם ב־5 באוקטובר 1902, הוא ביקש לשמר את ערכיה הדתיים וההיסטוריים של העיר, אך גם להוליך אותה לדרך חדשה. הוא מקנה לה מעמד מקביל לזה שהיה לרומא, כלומר: מרכז תרבותי עולמי. שני גיבורי האוטופיה – פרידריך לוונברג, יהודי מווינה, בן דמותו של הרצל, וקינגסקורט, מיליונר אמריקני ממוצא פרוסי – מבקרים בירושלים פעמיים: פעם ראשונה בשנת 1902 ופעם שנייה ב־1923.

בעת הביקור הראשון היא "עיר אבלה וירודה… עיר מתה". "צעקות, סירחון, שלל צבעים בערבוביה". בביקור השני היא קמה לתחייה והיא "עיר מחודשת במרץ ופאר" – "גוף עצום האומר חיות", "צצו פרברים חדשים, שרכבות חשמל פילסו להן דרך בתוכם; רחובות רחבים נטועי אילנות, סבך בניינים, שנפסק על ידי בוסתנים מוריקים, שדרות וגני טיול, מוסדות חינוך, בתי ממכר, בתי פאר ובתי שעשועים". זו עיר מודרנית, מתוכננת היטב, עם איכות חיים אירופית. העיר העתיקה ואזור המקדש משתלבים באוטופיה המודרנית המערבית של הרצל.

ככל שהרצל העמיק להכיר את עם ישראל ואת ההיסטוריה שלו, הוא היה משוכנע כי אין מקום אחר למדינת היהודים אלא בארץ ציון וירושלים. הצעתו אמנם דיברה על בניית מרכז בינלאומי בירושלים העתיקה, אך בלי לוותר על הריבונות בה. ממש כמו שהקמת מרכז האו"ם בניו־יורק התרחשה מבלי שארצות הברית ויתרה על טריטוריה כלשהי בעיר המרכזית שלה.

סמל של סובלנות

ב"אלטנוילנד" לירושלים יש שני פנים: היא עיר פלורליסטית, אך גם עיר יהודית במובהק. היא עיר אוניברסלית שבמרכזה שוכן "בית מידות מפואר, מבהיק וחדש כולו", הוא היכל השלום העולמי. "בניין ענק ומפואר, שהלבין והזהיב מרחוק; על עמודי שיש רבץ גגו; כן, יער עמודים עם כותרות זהב". הכוונה למרכז בינלאומי – אסתטי ומרשים בחיצוניותו – המטפל בפורענויות המתרחשות על פני כל הגלובוס: "אם שואה באה על איזה מקום שבעולם – שרפות, שיטפונות, רעב, מגפות – מיד מודיעים טלגרפית להיכל השלום. כאן שמור תמיד הון עזר במזומנים, משום שכאן מרוכזות הנדבות, כשם שמתרכזות כאן גם הבקשות. מועצה מתמדת גדולה, שחבריה נבחרים על ידי העמים השונים, משגיחה על חלוקה צודקת ועל השוואת המתנות. ואולם גם ממציאים, אמנים, מלומדים פונים הנה בבקשת תמיכה לעבודתם".

אבל ירושלים היא גם עיר יהודית במובהק:

בליל התקדש השבת… כבאורח פתאומי ומוזר, התחילה התנועה… נפסקת ומשתתקת. מספר העגלות הנוסעות נתמעט מאוד, והחנויות ננעלו לאורך כל הרחובות. שבת קודש ירדה לאטה על העיר ההומייה, והמונים המונים נהרו מתפללים אל בתי התפילה. שכן מלבד ההיכל נמצאו גם בעיר העתיקה וגם בעיר החדשה בתים רבים לא־ל מסתתר, שאת רוחו נשא ישראל על פני תבל כולה במשך אלפי שנים.

הרצל לא חשב לבטל את השבת או לאטום את בתי הכנסת. הוא מבליט את העובדה שהדת היא זו ששימרה את העם משך אלפי שנים.

הרצל ציפה כי "נשוב ונבנה את המקדש", אך התכוון לבית־מקדש ישן־חדש. הוא לא רצה מקדש בנוסח ההיסטורי, שיקריבו בו קרבנות ויישפך בו דם. הוא לא שאף לטקסים במקדש שיהיו מבוססים על מסכת תלמודית זו או אחרת, אלא על חוקה חדשה ומודרנית. הוא קיווה כי למקדש שייבנה ינהרו גויים רבים וכי הוא יהיה סמל של סובלנות בינלאומית.

הרצל היה משוכנע כי היהודים יביאו למזרח התיכון – וכן לירושלים – פיתוח, קדמה, טכנולוגיה ותרבות אירופית. הוא קיווה כי אלה יהיו תמריץ לשלום ולאחווה בין כל הדתות. רשיד ביי, הידיד הערבי ב"אלטנוילנד", הוא חבר שווה זכויות בחברה החדשה. הוא אומר בספר: "ארץ אבותינו המשותפת לנו ולכם". ד"ר גאייר (שפירוש שמו בגרמנית "עיט", עוף אוכל נבלות), נציג היהודים הגזענים בספר, מנסה להקים מפלגה החורתת על דגלה את הסיסמה כי ארץ ישראל שייכת אך ורק ליהודים, אך הוא מובס בבחירות דמוקרטיות. בסך הכול, הערבים ב"אלטנוילנד" של הרצל חיים בסובלנות וביחסי רעות עם שכניהם היהודים. הוא האמין שכך יקרה בארץ כולה, ובפרט בלִבה: ירושלים.

כידוע, הרצל נפטר לפתע בכ' בתמוז תרס"ד (1904). יום לפני פטירתו ביקש מידידו הכומר הכלר:

דרוש בשלום ארץ ישראל בשמי. נתתי את דם לבי למען עמי… הם אנשים טובים ונפלאים בני עמי… יבוא יום והם ייכנסו לארץ הבחירה.

וולפסון, ממשיך דרכו, אמר על קברו: "אנו נשבעים בעקבותיך: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ד, 18.7.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 ביולי 2014, ב-גיליון מטות תשע"ד - 884 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 24 תגובות.

  1. בס"ד כ"ד בתמוז ע"ד

    שתי הערות:

    א. מוצאה של משפחת הרצל מהעיר זמלין. אביו וסבו הכירו בודאי היטב את רב העיר, הרב יהודה חי אלקלעי, שהיה ממבשרי הציונות (ראו עליו במאמרו של פרופ' יצחק קראוס, 'החוזה הראשון', באתר זה). יעקב הרצל, אביו של ד"ר הרצל, היה מנוי על עיתונו של הרב יוסף נטונק, ממבשרי הציונות בהונגריה (כתב על כך ד"ר יקותיאל צבי זהבי, בספרו 'מהחת"ם סופר עד הרצל').

    ב. הרצל פרש מטקס לזכר וגנר משום שהושמעו בו דברים אנטישמיים, אך אהב את המוסיקה של וגנר. אחרי שמיעת האופרה 'טאנהויזר' של וגנר, אמר הרצל שבמדינה היהודית שתקום – צריך שיהיו בתי-אופרה מפוארים כמו באירופה.

    היה בהרצל שילוב של יניקה ממקורות יהודיים ומקורות אירופיים.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • חוזה מכונת הכתיבה הערבית!

      אחד מחידושיו המעניינים של הרצל היה: יצירת מכונת הכתיבה הערבית הראשונה!

      הרצל ניהל משא ומתן עם הסולטאן התורכי בשאיפה לקבל אישור להקמת אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. הוא חשב לרכוש את ליבו של הסולטאן במתנה מקורית: מכונת-כתיבה הכותבת באותיות ערביות. פנה הרצל לחברת 'הרמס' בניו-יורק שייצרה עבורו מכונת כתיבה ערבית שהוגשה אחר כבוד לסולטאן. הסולטאן קיבל את המתנה, אך סירב לתת את ה'פירמאן' המבוקש.

      • על חיבתו של הרצל ל'טאנהויזר' של וגנר – ראו בויקיפדיה ערך 'ריכרד וגנר', בפרק על 'הרצל ווגנר'.

        על מכונת הכתיבה הערבית – ראו במאמריו של ד"ר מרדכי נאור: 'מדינה תמורת מכונת כתיבה', באתר מט"ח; 'הרצל כיחצ"ן', בבלוג של ד"ר מרדכי נאור.

        • וגם קצת סוציאליזם

          על ערך העבודה לקיום העולם מדבר הרצל בסיפורו 'סולון בלודיה', בו הוא מתאר את חורבן החברה עקב המצאתו של 'אבקוסמוס' [= עולם טוב] לייצר תבואה בלי עמל, עד שהחכם סולון מציע למלך להרעיל את הממציא כדי להציל את העולם מחיי בטלה מנוונים.

          על דגל המדינה ביקש הרצל שיהיו, מלבד ה'מגן דוד', גם שבעה כוכבי זהב כנגד שבע שעות העבודה היומיות. מעניין, שבעוד שבעולם נחשב למהפכני הרעיון של צמצום יום העבודה לשמונה שעות – הרצל דיבר כבר על צמצום יום העבודה לשבע שעות!

    • להצלחה גדולה…..

      בקשה מבנות ונשים הצדקניות: נא תכבדי את עצמך – וגם הסביבה תכבד אותך יותר!!! איך אני יודעת שהצניעות צריך שיפור? בגלל כשאני הולכת ורואה את כל הפאות המסולסלות, ואת הבגדים הצמודים ביותר, והפרוצים ביותר, כל חלקי הגוף בולטים!! כן אני יכולה להעיד שאני רואה “כל” חלקי הגוף בולטות, אפילו מהרבה נשי החרדים! אז מה אם הגוף מכוסה.. אבל איפה הצניעות! איפה רבונו של עולם? איפה הלב שלנו? איפה ההרגש שלנו? איפה היראת שמים שלנו? איפה שרה באוהל? איפה הצניעות של יראת ד’? זה מזעזע איך השם יתברך יכול לראות ולסבול את זה ועוד מי דורש מהנשים להתלבש בפריצות?

      מי דורש? הנשים תמימות, שטוענות “אני עושה את זה בשביל בעלי” ועל זה ד’ מאוד כועס עכשיו, זה הבושה הכי גדולה לחרדים שהבעל לא שומר את העינים שלו ומסתכל ברחוב בנשים פרוצות, ורוצה שאשתו תתלבש יפה (שהיא התלבש כ-ז-ו-נ-ה כחלק מנשי חרדים, עם חצאיות מיני חולצות צמודות…) שמושכת העין של בחורי חמד ואברכים, בושה!!! אלף אלפי פעם!!! בגלל נשים הלובשות קצר וכו' הבנים נכשלים בהרהורים אסורים.. רואים הגוף שלכם ברחוב, בתמונות, והראש שלהם בענינים, בגללכם הם שופכים זרע לבטלה! פוגמים בברית שלהם אם אלוקים! מיי יתן על זה את הדין את חושבת? אלו הבנות ונשים היפות, שמושכים את העין בבגדים צרים וקצר! די לעשות מעצמיכם צוחק דיי הגוף שלך יקר אחותי! יש לך כבוד? יש לך ערך? אז תשמרי עליו! אם הגוף שלך יקר תכסי אותו בבגדים ארוכים ורחבים! דבר יקר דבר שיש לו ערך שומרים עליו!! מסתרים אותו!! בכספת!! סליחה על הביוטים אבל רק ככה מבינים. אני פשוט מזועזעת שהשם ישמור את כל עם ישראל וכולם יזכו לעשות תשובה שלמה באהבה ובשמחה.

      חז"ל אומרים שאלמלא נתנה תורה היינו לומדים צניעות מחתול, תראו איך הם בקושי נראים עושים צרכים, לעומת הכלב ההופכי לו, והם מכסים במדויק. נראה שד' נותן לנו כלי להשפיע, רק ננצל. אנא ד’ בזכות התשובה של הנשים צדקניות, שמהיום ילבשו רק מטפחת, אמור לכל צרותינו די.

      אנחנו בדור האחרון שלפני הגאולה- דור בו תנאים לא רצו להיות. ועכשיו המלחמה האחרונה היא המלחמה על קדושת ישראל. היצר הרע משתולל עכשיו, בהבינו שעוד רגע קרב סופו, והוא יודע "אלוקים של ישראל שונא זימה הוא" אז הוא מנסה להגיע לכל סוגי הציבור בישראל וגם לצערנו אצל החרדים..

      על כן בנות ישראל קדושות עלינו להתחזק ולהיות בעוז ותעצומות נפש בכדי לקיים והדר בלבושנו ואז יקוים בנו הפסוק ותשחק ליום אחרון. כי בזכות נשים צדקניות יבוא גואל! ובל נטעה יש לנו אחריות גדולה מאוד על שלום עם ישראל וכן זה מתבטא במלבושינו אנחנו לא לבד בעולם. על כל איבר ואיבר שברא ד' באישה ביקש ואמר "בתי היי צנועה" וגם לחרדיות יש מה לשפר, החצאית הקצרה כדאי שתחזור להיות ארוכה, הפאה המתנופפת כדאי שתהיה מתפחת. ובכלל אנחנו חיילים של המלך הבנים שלו ואנו לא חסים על כבוד השכינה הקדושה? בואו נתחזק ונביא יחד את הגואל!!!

      אפילו מלכת אנגליה שומרת על צניעות כמו חרדית ויודעת שכבודה של בת מלך פנימה כל שכן כשמדובר במלך העולם ולא בבשר ודם..

  2. אוסיף כאן עוד שהרצל היה מודע לפרטים חשובים במורשת היהודית של משפחתו

    כך למשל הוא היה מודע לייחוסו הישיר בן אחר בן לר' יוסף טאיטאצאק זצ"ל מגדולי ישראל בדור של גירוש ספרד שממנו גם הושפע בן דורו מרן הבית יוסף זצ"ל בפסיקותיו ורבים מגדולי אותו דור היו תלמידיו.

    לגבי וגנר-מדובר באדם בעייתי מאוד אך מרתק מאוד בניגודים הרבים שבאישיותו :

    מחד היה ידוע כבעל דעות פצפיסטיות ומאידך האופרות שלו היו אלימות מאוד והתבססו על לאומנות גרמנית מיליטאריסטית

    – הרב הנזיר זצ"ל שהיה בעל שמיעה מוזיקאלית חדה וידע להבחין בנקודות אופי של מלחיו מתוך שמיעת יצירותיו טען שמיצירותיו של וגנר אפשר להסיק שהייתה לו תאווה לשפיכות דמים-

    מחד הוא היה כידוע בכל דעות אנטישמיות בוטות במיוחד כפי שהתבטאו בספרו הידוע לשמצה "היהדות במוזיקה" ומאידך הקלישאה ודרך החיפוי הידועה של כל המואשם באנטישמיות "חבריי הטובים ביותר הם יהודים" הייתה אכן נכונה לגביו וכמה מחבריו ושותפיו הטובים ביותר היו יהודים

    אחד מחבריו הקרובים שהיה מנצח באופרות שלו היה הרמן לוי יהודי אורתודוקסי שאף ניצח על המוזיקה בהלוויתו אך לא רק הוא אלא גם יהודים אחרים היו חברים קרובים ושותפים לעבודה של וגנר

  3. הוזה והזויים בזויים אתם הכותבים בשבחו של הרשע הרצל שפנה , וביקש מהאפפיור לגייר את היהודים בתהלוכה גדולה!
    ומי שמנע זאת היה האפפיור עצמו שבעט מכל מדרגות הוותיקן את החלאה הרצל זה שבנו התנצר !
    וששום זכר לא נותר ממנו!

    • בויקיפדיה, ערך 'בנימין זאב הרצל', מסופר שהרצל בפגישתו עם האפיפיור ב1904 בה ניסה לשכנעו לתמוך בהקמת שלטון עצמי יהודי בארץ ישראל – נמנע מלנהוג כמקובל שהמבקרים כורעים ונושקים את ידו של האפיפיור. והרצל לא כרע ולא נשק…

      גם בצעירותו, כשהיה בכיוון של התערות בתרבות הגרמנית, דחה הרצל הצעה של עורך ספרותי שהציע לו לשנות את שם משפחתו היהודי המובהק לשם גרמני. והרצל דחה את ההצעה ונשאר בשמו היהודי.

      יכול להיות שבשלב כלשהו בצעירותו היתה לו 'הוה אמינא' לעזוב את היהדות ולהשתלב בחברה הגרמנית, כמו שעשו אלפים ורבבות מבני דורו שהתנצרו בהמוניהם כדי לקבל משרה טובה בעולם האקדמי או הכלכלי. היה זה דור שלם שחשב שהיהדות הגיעה לסוף הדרך.

      מעלתו של הרצל היתה שעמד בנסיון ונשאר ביהדותו, ויותר מזה: שעורר את אחיו להבין שההתבוללות אינה דרך לפתרון בעיית היהודים, שאין אפשרות לעזוב את היהדות, יהודי יישאר תמיד יהודי, ועדיף שיישא בגאון את יהדותו.

      ברוך ה' שאנחנו לא עומדים בנסיון כזה. אנחנו חיים בארץ ישראל ובתוך ציבור של לומדי תורה ושומרי מצוותיה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר.

      • איין בך ובדבריך שמץ של יושרה ואחריות כלפי הקוראים

        • al הנכבד

          אף אחד לא מרמה את הקוראים -הדברים שהזכרת לחובתו של הרצל ידועים גם ידועים ולא מדובר באיזה סוד כמוס שזכית לגלות לקוראים כאן

          מה שאני ודומני שגם ש.צ בתגובותינו כתבנו זה את הצדדים האחרים בדמותו של הרצל שאותם רבים לא מכירים

          יש כאן הנחת המבוקש לפחות מצידי שאומנם לא בדקתי אותה אך נראה לי סביר ביותר שהקוראים של "מוסף שבת מקור ראשון" באים עם ידע מוקדם לא רע על הרצל הכולל גם את עניין החשיבה להתנצרות וכו' וכו' וכו'

          לקוראים אלו אפשר וכדאי להביא מידע קצת פחות מוכר שגם בא על הדרך ללמד זכות[וכי מה רע בזה?]

          בקיצור תירגע

          • אגב, מאין המידע על מחשבת ההתנצרות של הרצל? היש לזה סימוכין במקורות?

            • העניין נזכר ביומן שכתב (כתבי הרצל, כרך ב, יומן א, עמ' 14. מובא בויקיפדיה, ערך 'בנימין זאב הרצל', ליד הערה 11). מהדברים שם נראה שמדובר ב'הוה אמינא' שחלפה במוחו ונדחתה בלי שהביאה לשום רושם מעשי.

              • ש. צ נעלמה מעייני התגובה שלך שציינת את המקור שהבאתי עמך הסליחה מצידי יהודה יכול למחוק את תגובתי

            • ש. צ, עיין על עניין מחשבת ההתנצרות בכתבי הרצל כרך ב' יומן א' עמ' 14

            • זו לא מחשבה כי אם עובדה כיצד התרפסהרשע הרצל , בפני האפפיור והתחנן לנצר את היהודים !

              • al, לפני שאתה זועם תסתכל על העובדות ההיסטוריות -הרצל חשב באופן תיאורטי על עניין ההתנצרות ולאחר מכן התחרט על כך אך הוא מעולם לא נפגש עם האפיפיור בפועל בשביל המטרה הזו!

                פגישתו עם האפיפיור פיוס העשירי הייתה בהקשר לעיסוקו בעניין ייסוד המדינה היהודית והצ'ארטר לכך

                הרצל דווקא לא התרפס בפניו בפגישה והוא אף כותב שהוא לא נישק את ידו כמקובל -עיין ביומני הרצל כרך ג' עמ' 258

                האפיפיור ענה לו שהוא לא יכול להפריע לעניין אך אין ביכולתו גם לעזור להרצל ביוזמתו זו ועיין במקור שהפניתי אותך אליו

                ובקשר לסגנון תגובותיך -יש אמרה מפורסמת "אתה כועס יופיטר משמע אתה לא צודק" זה שתביע זעם וכעס בתגובות שלך לא יהפוך אותן לצודקות יותר אם כתוב בהן טעויות היסטוריות גמורות

                אם יש לך ביקורת על הרצל מצויין תביע אותה באופן מנומק ומוכח היסטורית

                אם לא עשה טובה גדולה ותחסוך מקוראי האתר את התגובות הזועמות-הן מיותרות ואף אחד לא באמת יתייחס אליהן ברצינות

                עצה טובה קמ"ל

                • al תערב פרשיות!

                  הסיפור על מחשבתו של הרצל לפתור את בעיית היהודים ע"י התנצרות אירע בשנות התשעים המוקדמות של המאה ה-19.

                  פגישתו של הרצל עם האפיפיור בה סירב לנשק את ידיו היתה ב1904! הרצל רצה שהאפיפיור יתמוך בשלטון עצמי ליהודים, ואף על פי כן לא החניף לו ולא נשק את ידיו.

                  אחד הדברים שפקחו את עיניו של הרצל להבין שהתבוללות לא תעזור, היתה פרשת דרייפוס, פטריוט צרפתי נלהב, שנאמנותו למולדתו המאומצת לא הועילה לו, מכאן למד הרצל שיהודי יישאר תמיד בעיני הגויים 'יהודון' מקולל, ואין מה לחפש אצלם.

                  • הרצל אכן התפכח כהוגן בעקבות העניין

                    דומני שבשמו של "בית הלוי" אומרים שבהבדלה שאומרים את כל ההבדלות בין אור לחושך ה' עושה את ההבדל בין יום השביעי לששת ימי המעשה ה' עושה את ההבדל אך בין ישראל לעמים העמים מופקדים על ההבדל וכל אימת שהיהודים ינסו להתבולל הגויים הם אלו שידאגו להפריד ביניהם

                    דוגמא בוטה במיוחד לזה באה מתוך הדברים שאמר הפילוסוף הגרמני האנטישמי הנס בליהר ש"היהודים הסתפחו אל גופה החי של גרמניה עד שלא יוכר עוד מקום ההצטלקות אוהבים הם את גרמניה אהבה אומללה"

                    [ציטוט מהזיכרון מופיע בערך "אנטישמיות" באינציקלופדיה העברית אפשר לעיין שם -ציטטתי מהזיכרון היא לא תחת ידי כעת]

                    היהודים בגרמניה ואפילו האורתודוקסים שבהם השתלבו עד כלות בגרמניה ותרבותה התגייסו בהתלהבות פטריוטית לצבאה במלחמת העולם הראשונה ולמרות זאת כולנו יודעים מה קרה משנת 1933 למניינם ו12 שנים משם

                    זה נשמע לנו היום כה אבסורדי אך בדיחה משנות ה30 וה40 למניינם מארה"ב אומרת ששואלים מהגר גרמני בניו יורק האם הוא מתגעגע לגרמניה אז הוא עונה "מה פתאום! אני לא יהודי"

                    על הסיפור הטראגי של יהדות גרמניה הנבגדת כדאי לקרוא את "רקוויאם גרמני" של עמוס איילון [יש לי כמה וכמה הסתייגויות מהספר אך למרות זאת הוא מתאר באופן מעניין את הנושא]

                    ואת "גרמנים נגד גרמנים" של משה צימרמן

                    • פטריוטיות עם גאוה יהודית

                      סקירה על ספרו של משה צימרמן: חבצלת פרבר, 'בגרמניה לא היה גטו', באתר זה.

                      על הפטריוטיות של יהודי גרמניה ומרכז אירופה, שלא עמדה בסתירה לגאוה יהודית – ראו בתגובותיי שם, וכן בתגובותיי למאמרו של יהודה הרטמן, 'נרדמו בלב הסערה', אף הוא באתר זה.

                      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • אכן היו בציונות החילונית חוגים שמשכו את הציונות לכיוון אנטי-דתי, וסברו שהתנועה הציונית צריכה לעסוק בפעילות חינוכית ותרבותית שתיצור 'אדם יהודי חדש' ה'משוחרר מכבלי הדת'. כאלה היו תלמידי 'אחד העם', אנשי 'הפראקציה הדמוקרטית' ומפלגות הפועלים.

        הרצל עצמו לא היה בראש הזה. הוא סבר שהציונות צריכה להתמקד אך ורק בהשגת רשיון להקים שלטון עצמי שיהווה מקלט ליהודים הנרדפים, ולא לעסוק בפעילות תרבותית. בדיעה זו היה הרצל שותף לרבני ה'מזרחי', שאף הם התנגדו לעיסוק של התנועה בענייני תרבות, שהיה ברור שיגלשו לפסים אנטי-דתיים..

        בחייו של הרצל, אכן נמנעה התנועה הציונית מפעילות תרבות..אחרי מותו גבר כוחם של החוגים האנטי-דתיים. והתנועה הציונית החלה לתמוך גם בפעילות תרבותית, דבר שגביר את רתיעתם של שלומי אמוני ישראל ממנה.

  4. אוסיף גם אני שלמרות נכונות הדבר שהרצל אכן חשב בתחילה שהפיתרון לסבלות היהודים יהיה התנצרות ושהוא לא היה בדיוק סמל מופת לרוח ישראל סבא בלשון המעטה בכל זאת הכל הולך אחר החיתום והעובדה היא שהרצל התפכח מכך והשקיע את מחשבתו ומרצו לרעיון הקמת המדינה היהודית היא שגורמת לכך שיהיה זכור לטוב ולתהילת עולם

    אם הסריס של אחשוורוש חרבונא מידי שנה בפורים נזכר בכל בית כנסת בעולם "וגם חרבונא זכור לטוב" על כך שהציע לתלות את הן בעץ שהכין למרדכי לא תהא כוהנת כפונדקאית ולא ישכח פועלו הגדול של הרצל שהניע מהלכים שהובילו לקום המדינה

    זה לא אומר כלל שצריכים לייפות את דמותו של הרצל ולסלף את ההיסטוריה כאילו מדובר היה בגדול תלמידי החכמים והצדיקים של דורו

    צריך לזכור גם את החלקים הבעיתיים אצל הרצל ומשנתו וגם את החלקים החיוביים מאוד שהשפיעו על הקמת המדינה ולא גרע מעומרי מלך ישראל שמתואר כמלך שעשה הרע בעני ה' אך חז"ל אמרו שזכה שארבעה דורות אחריו ימלכו בישראל על שהוסיף עיר בישראל בבנייתו את העיר שומרון.

    לכן אומר למגיב al שהחיים הם לא "שחור לבן" אלא מורכבים יותר וכשמודעים להסתכלות מורכבת אפשר לאכול את התוך ולזרוק את הקליפה

    ובקשר ל"בנו התנצר" זה אכן נכון אבל לא אמור להיות קשר לביקורת על הרצל עצמו באשר לכך

    צריך לזכור שהנס הרצל היה אדם לא יציב בעליל שהחליף אמונות ודעות על ימין ועל שמאל עד שלא מצא מרגוע לנפשו והתאבד וחוץ מזה לדאבונינו היו רבנים גדולים מאוד שלא זכו ובניהם המירו את דתם או סתם יצאו לתרבות רעה ולא אכנס כאן לדוגמאות ויש כמה וכמה דוגמאות מפורסמות

    כדאי מאוד שביקורת תהיה עניינית ולא שפיכת זעם בעלמא "במקל בסרגל מה שבא ליד"

    לתשומת ליבו של המגיב al

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: