עיון בכתביו של הרצל מוכיח כי מעולם לא איבד את הזיקה למסורת ואת החיבה לירושלים. שאיפתו הייתה להלביש את העיר העתיקה בלבוש מודרני ובינלאומי

הביקורת הציונית על הרצל, שראשיתה באחד־העם, וההתייחסות ההיסטוריוגרפית המאוחרת אליו, בעיקר אצל בעלי השקפת עולם מסוגו של עמוס איילון, הדגישו את ביתו המתבולל, את התנכרותו למסורת היהודית ואת ריחוקו מדת ישראל. היום ישנם חוקרים שפוסקים אחרת. ביום השנה ה־110 לפטירתו כדאי להזכיר כי דמותו של הרצל הייתה מורכבת יותר מהדרך שבה הוצגה משך שנים. הוא חיפש תמיד את המקף המחבר בין אוניברסליות ליהדות. אם תרצו, זו לא לגמרי אגדה שהיה דמוקרט־יהודי.

חוקרים חשובים כשלמה אבינרי, רחל אלבוים־דרור, יצחק וייס, שלמה הרמתי ואחרים הבליטו בשנים האחרונות אלמנטים יהודיים משמעותיים בתולדות חייו. כתבו על סבו שומר המצוות שהשפיע עליו; סיפרו על כך שאחי־הסב התיישב בירושלים בסוף המאה ה־19; הדגישו שגדל באזור היהודי־דתי של בודפשט וכי ביתו היה ממש מול בית הכנסת המפואר של העיר; דיווחו שכשהיה ילד שני הוריו נהגו ללכת עמו בשבתות ובחגים לבית הכנסת; עמדו על כך שכאשר היה בגיל בית הספר היסודי נשלח ללמוד בבית ספר יהודי ולא בבית ספר ציבורי־כללי, בית ספר ששיעוריו כללו, בין היתר, שיעורי עברית ושיעורי דת; פירטו את פרטי התעודה שניתנה לו בבית הספר, שממנה עולה כי ציוניו במקצועות היהדות היו מצוינים וכי ציוניו במקצועות העברית היו טובים; בדקו ומצאו שאביו היה דתי־מסורתי והניח תפילין גם אחרי שהתחתן עם אשתו שהשקפותיה היו אחרות; הדגישו שזיקתו ליהדות בבגרותו התגבשה לאו דווקא אחרי משפט דרייפוס; ועוד.

באשר לפרט האחרון, שכל כך נחרת אצל רבים, יש לציין שהיום ברור שכשלמד באוניברסיטת וינה והיה באגודת הסטודנטים "אלביה" החליט להתפטר מן האגודה לאחר שזו ארגנה ב־5 במארס 1883 ערב זיכרון לריכרד וגנר שנפתח בדברים אנטישמיים. זאת ועוד: ב־1884 הוא כתב את מחזהו הנודע "הגטו החדש", העוסק בשאלת הזהות היהודית ובכישלון האמנציפציה באירופה. הוא סיים את כתיבתו ב־8 בנובמבר, כמה שבועות לפני מאסרו של דרייפוס שהתרחש ב־22 בנובמבר 1894.

ראה בה אבן־חן שזוהרה טושטש. הרצל בשכונת ממילא בירושלים, 1898

זיקה מסורתית

הספר המפורסם "מדינת היהודים", שפורסם בפברואר 1886, סייע להרצל בגיבוש התנועה הציונית. באותה יצירה אין הכרעה ברורה היכן תקום מדינת היהודים, בארגנטינה או בפלשתינה. יש נימוקים לכאן ולכאן, אולם ברור כי נטיית לבו של הרצל הייתה לארץ־ישראל. הוא קבע בספר: "ארץ ישראל היא מולדתנו ההיסטורית שלא תישכח. השם הזה יהיה לעמנו בבחינת קול קורא אדיר".

להיסטוריונים היום ברור כי החינוך היהודי המסורתי שקיבל השפיע עליו כשיזם וארגן את התנועה הציונית. הוא עצמו העיד על כך. כאשר בית הכנסת שלו בבודפשט התנער ממנו בשל ציוניותו העיר באירוניה:

את העונש הראשון שלי קיבלתי בבית הספר היהודי משום שלא זכרתי את הפרטים על יציאת מצרים. כעת אני נענש על ידם משום שאני זוכר אותם יותר מדי טוב.

ב־2 ביוני 1897, כשלושה חודשים לפני הקונגרס הציוני הראשון, ראה אור כתב העת של התנועה הציונית "די וולט". מעניין להזכיר כי עיתון זה היה מעוטר במגן דוד המקיף גלובוס, כשארץ ישראל במרכזו. להרצל היה כנראה חלק בקביעה שהעיתון יעוטר כך. ב־29 באוגוסט 1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבזל. בנוסח העברי של ההזמנה לקונגרס, שהרצל עצמו חתום עליה, מודגש: "באספה אפשר יהיה לדבר עברית. בבאזל יש מסעדה כשרה". על גבי ההזמנה לקונגרס – שנעשתה על דעתו, כיוון שתכנן ו"ביים" כל פרט הקשור לקונגרס – נראה איכר זורע תלמי שדה המתמשכים אל הכותל בירושלים. כידוע, אחד המשפטים החשובים בנאומו בקונגרס הראשון היה: "שבנו הביתה. הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה לארץ היהודים".

במקביל לכך שהתחנכנו לזלזל בפן המסורתי של הרצל, לא ירדנו לעומק זיקתו לירושלים ולא הבנו את סוד יחסו המיוחד אליה. מיומניו, משיחותיו עם אישים שונים ומספרו האוטופי "אלטנוילנד" ניתן ללמוד כי הכיוון העקרוני שלו בנושא ירושלים הוא אמנם נורמליזציה (אירופית) של עיר הקודש, אך במקביל הדגשת ייעודה היהודי של העיר. להשקפתו, מירושלים יצא "תיקון העולם" היהודי ו"תיקון העולם" האוניברסלי.

ב־29 באוקטובר 1898 הוא מספר ביומנו על ביקורו היחיד בציון:

בגלל האיחור ביציאת הרכבת [מיפו] התקדמנו לתוך השבת. לאור הירח המלא הגענו לירושלים. הייתי מעדיף לעשות בנסיעה את מחצית השעה מן התחנה לבית המלון, אבל האדונים עיוו פנים דאוגות, ועל כן נאלצתי להחליט לצעוד העירה עייף וקודח. התנודדתי כהוגן על מקל ההליכה שלי, ואת זרועי האחרת השענתי לסירוגין על זרועותיהם של וולפסון ושל שוב.

אם כן הרצל מדווח כי שמר את קדושת השבת בהיותו בירושלים, אך מודה שעשה זאת בלחץ סביבתו. כידוע, בחיי השגרה שלו הוא לא הקפיד על שמירת מצוות, אך הוא התאמץ לכבד את המסורת הדתית היהודית בעיר הקודש. כנראה שעשה כן לא רק מטעמים תועלתניים. בביקורו בירושלים הוא לא העלה על דעתו לבקר בכנסיית הקבר או לעלות למסגד אל־אקצה או לכיפת הסלע (דווקא אחד־העם ביקר בהם). באשר להר־הבית, הרצל הדגיש ביומנו כי אם מבקרים בהר הבית "מפרים חרם רבני".

עדים מביקורו בירושלים העידו שהיה אחוז התרגשות בעת ביקורו בכותל וכי "בכה ושני אגלי דמעות ירדו עד לזקנו". סיפרו כי ביקר בכמה מבתי הכנסת הגדולים והלך לראות את בית הכנסת "החורבה". הוא סר גם ל"אוצר הספרים לבית מדרש אברבנאל", לבית החולים "ביקור חולים" ולבית הדפוס העברי של שמואל צוקרמן. חיים מיכל מיכלין טען כי הרצל התנצל בפניו שעדיין איננו יכול לדבר עברית, אך אמר לו כי "אם יזכהו ה' לבקר כאן שנית, אז כבר תהא השפה העברית שגורה בפיו" (ראו: אהרן ורדי, מסע בציון, פרשת מסע הרצל בארץ ישראל וזכרונות עדי ראיה, תל אביב, תרצ"א).

לקראת דרך חדשה

הרצל אמנם כתב ביומנו בכאב על התרשמותו הקשה מירושלים:

אם אזכרך בעתיד ירושלים, לא בהנאה אזכרך. המשקעים המעופשים של אלפיים שנות אכזריות, חוסר סובלנות וזוהמה רובצים ברחובות המצחינים. אותו איש, ההוזה החביב מנצרת, שנכח כאן כל הזמן הזה, רק תרם להרבות את השנאה.

אבל הוא גם כתב ביומנו באותו יום:

אחר הצהרים היינו על הר הזיתים. מראות גדולים. מה שאפשר לעשות מן הנוף הזה. עיר כמו רומא, ומהר הזיתים יהיה מראה כמו מן הג'אניקולו. את העיר העתיקה על שרידיה הקדושים הייתי אוצר כבתוך כמוסה. הייתי מוציא מתוכה את כל הסחר־מכר של חולין, ורק בתי תפילה ומוסדות של חסד וצדקה ייוותרו בין החומות העתיקות פנימה. ועל מורדות הגבעות סביב סביב, שיוריקו בעקבות עמלנו, תשכון לה ירושלים חדשה מפוארת. בדרך אל הר הזיתים יטיילו נוסעים הדורים מכל קצות תבל. על ידי טיפוח אפשר להפוך את ירושלים לאבן חן. כל הקדוש יישמר בין החומות, כל החדש ייפרס סביב סביב.

ירושלים העתיקה הייתה יקרה לו ולהשקפתו היא לא יועדה לנטישה או להריסה. הוא ראה בה אבן־חן שזוהרה טושטש והתעמעם משך הדורות ורצה להפוך את חלקיה הקדושים למעין "איים" שבהם ירוכזו התפילה, החסד והצדקה.

הרצל חתר למהפך משמעותי בירושלים ובמכתב לממשלת קושטא במאי 1902 הציע לממשלה העות'מאנית להתיר ליהודים מוסד של חינוך גבוה למופת "שיאחד את כל היתרונות של אוניברסיטה, פוליטכניון ובית ספר לכלכלה חקלאית".

בספרו "אלטנוילנד", שפורסם ב־5 באוקטובר 1902, הוא ביקש לשמר את ערכיה הדתיים וההיסטוריים של העיר, אך גם להוליך אותה לדרך חדשה. הוא מקנה לה מעמד מקביל לזה שהיה לרומא, כלומר: מרכז תרבותי עולמי. שני גיבורי האוטופיה – פרידריך לוונברג, יהודי מווינה, בן דמותו של הרצל, וקינגסקורט, מיליונר אמריקני ממוצא פרוסי – מבקרים בירושלים פעמיים: פעם ראשונה בשנת 1902 ופעם שנייה ב־1923.

בעת הביקור הראשון היא "עיר אבלה וירודה… עיר מתה". "צעקות, סירחון, שלל צבעים בערבוביה". בביקור השני היא קמה לתחייה והיא "עיר מחודשת במרץ ופאר" – "גוף עצום האומר חיות", "צצו פרברים חדשים, שרכבות חשמל פילסו להן דרך בתוכם; רחובות רחבים נטועי אילנות, סבך בניינים, שנפסק על ידי בוסתנים מוריקים, שדרות וגני טיול, מוסדות חינוך, בתי ממכר, בתי פאר ובתי שעשועים". זו עיר מודרנית, מתוכננת היטב, עם איכות חיים אירופית. העיר העתיקה ואזור המקדש משתלבים באוטופיה המודרנית המערבית של הרצל.

ככל שהרצל העמיק להכיר את עם ישראל ואת ההיסטוריה שלו, הוא היה משוכנע כי אין מקום אחר למדינת היהודים אלא בארץ ציון וירושלים. הצעתו אמנם דיברה על בניית מרכז בינלאומי בירושלים העתיקה, אך בלי לוותר על הריבונות בה. ממש כמו שהקמת מרכז האו"ם בניו־יורק התרחשה מבלי שארצות הברית ויתרה על טריטוריה כלשהי בעיר המרכזית שלה.

סמל של סובלנות

ב"אלטנוילנד" לירושלים יש שני פנים: היא עיר פלורליסטית, אך גם עיר יהודית במובהק. היא עיר אוניברסלית שבמרכזה שוכן "בית מידות מפואר, מבהיק וחדש כולו", הוא היכל השלום העולמי. "בניין ענק ומפואר, שהלבין והזהיב מרחוק; על עמודי שיש רבץ גגו; כן, יער עמודים עם כותרות זהב". הכוונה למרכז בינלאומי – אסתטי ומרשים בחיצוניותו – המטפל בפורענויות המתרחשות על פני כל הגלובוס: "אם שואה באה על איזה מקום שבעולם – שרפות, שיטפונות, רעב, מגפות – מיד מודיעים טלגרפית להיכל השלום. כאן שמור תמיד הון עזר במזומנים, משום שכאן מרוכזות הנדבות, כשם שמתרכזות כאן גם הבקשות. מועצה מתמדת גדולה, שחבריה נבחרים על ידי העמים השונים, משגיחה על חלוקה צודקת ועל השוואת המתנות. ואולם גם ממציאים, אמנים, מלומדים פונים הנה בבקשת תמיכה לעבודתם".

אבל ירושלים היא גם עיר יהודית במובהק:

בליל התקדש השבת… כבאורח פתאומי ומוזר, התחילה התנועה… נפסקת ומשתתקת. מספר העגלות הנוסעות נתמעט מאוד, והחנויות ננעלו לאורך כל הרחובות. שבת קודש ירדה לאטה על העיר ההומייה, והמונים המונים נהרו מתפללים אל בתי התפילה. שכן מלבד ההיכל נמצאו גם בעיר העתיקה וגם בעיר החדשה בתים רבים לא־ל מסתתר, שאת רוחו נשא ישראל על פני תבל כולה במשך אלפי שנים.

הרצל לא חשב לבטל את השבת או לאטום את בתי הכנסת. הוא מבליט את העובדה שהדת היא זו ששימרה את העם משך אלפי שנים.

הרצל ציפה כי "נשוב ונבנה את המקדש", אך התכוון לבית־מקדש ישן־חדש. הוא לא רצה מקדש בנוסח ההיסטורי, שיקריבו בו קרבנות ויישפך בו דם. הוא לא שאף לטקסים במקדש שיהיו מבוססים על מסכת תלמודית זו או אחרת, אלא על חוקה חדשה ומודרנית. הוא קיווה כי למקדש שייבנה ינהרו גויים רבים וכי הוא יהיה סמל של סובלנות בינלאומית.

הרצל היה משוכנע כי היהודים יביאו למזרח התיכון – וכן לירושלים – פיתוח, קדמה, טכנולוגיה ותרבות אירופית. הוא קיווה כי אלה יהיו תמריץ לשלום ולאחווה בין כל הדתות. רשיד ביי, הידיד הערבי ב"אלטנוילנד", הוא חבר שווה זכויות בחברה החדשה. הוא אומר בספר: "ארץ אבותינו המשותפת לנו ולכם". ד"ר גאייר (שפירוש שמו בגרמנית "עיט", עוף אוכל נבלות), נציג היהודים הגזענים בספר, מנסה להקים מפלגה החורתת על דגלה את הסיסמה כי ארץ ישראל שייכת אך ורק ליהודים, אך הוא מובס בבחירות דמוקרטיות. בסך הכול, הערבים ב"אלטנוילנד" של הרצל חיים בסובלנות וביחסי רעות עם שכניהם היהודים. הוא האמין שכך יקרה בארץ כולה, ובפרט בלִבה: ירושלים.

כידוע, הרצל נפטר לפתע בכ' בתמוז תרס"ד (1904). יום לפני פטירתו ביקש מידידו הכומר הכלר:

דרוש בשלום ארץ ישראל בשמי. נתתי את דם לבי למען עמי… הם אנשים טובים ונפלאים בני עמי… יבוא יום והם ייכנסו לארץ הבחירה.

וולפסון, ממשיך דרכו, אמר על קברו: "אנו נשבעים בעקבותיך: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ד, 18.7.2014