תסתכלו לנו בעיניים | חנה קהת

האחריות וגם האשמה על ה"יצר הרע" של הגברים מושלכות שוב ושוב על ראשן של הנשים, וגובות מהן מחיר לא מוצדק. על החינוך לעיוורון מגדרי 

מעשה בקבוצת יהודים נרדפים שנשבו לבין הגויים, עברו התעללויות, חולצו משם בפדיון שבויים והובאו לכפר. אנשים טובים שרצו לגונן עליהם הביאום לביתו של ראש הכפר, ולמען ביטחונם שיכנו אותם בעליית הגג. מתוך חשש שגם ראש הכפר יעולל להם רע, סילקו את הסולם שמגיע לעליית הגג.

באמצע הלילה שמע אותם ראש הכפר, ויצרו גבר עליו. הוא חשק לתפוס אחד מהם ולהתעלל בו, זו הזדמנות חייו… הוא קם וגרר לבדו את הסולם הכבד והניחו למרגלות הפתח של חדר העלייה והתחיל לעלות עליו. ניתן לשער כיצד חשו אותם יהודים אומללים, כשהבינו ששוב עומדים להתעלל בהם. הם שמעו את צעדיו הכבדים של ראש הכפר על שלבי הסולם, את התנשמותו ואת רשפי שנאתו ולא היה להם לאן לברוח. רעדה אחזתם, נשמתם כמעט שפרחה, ולפתע נמלך ראש הכפר, הפסיק את טיפוסו וירד למטה. "ישועת ה' כהרף עין", לחשו היהודים המבוהלים עד מוות.

הסיפור הזה מסופר בתלמוד, בשינוי קל. לא מדובר שם ביהודים אלא בנשים, ולא בראש כפר גוי אלא ברב עמרם. הנה הוא לפניכם בתרגום:

אותן שבויות שהובאו לנהרדעא, העלו אותן לעליית הגג בבית רב עמרם החסיד. לקחו הסולם מלפניהן [כדי לנתקן משאר יושבי הבית]. כשחלפה אחת מהן על הפתח נפל זוהר בתוכו. הרים רב עמרם לבדו את הסולם, שעשרה אנשים יחד לא יכלו להרימו, העמידו והיה מטפס ועולה. כשהגיע לאמצע הסולם, התחזק וצעק: “אש בבית עמרם!”. באו החכמים, אמרו לו: “ביישתנו!”. אמר להם: מוטב תתביישו ממני בעולם הזה ולא תתביישו ממני לעולם הבא. השׁביעוֹ [רב עמרם את היצר הרע, שיֵצא ממנו]. יצא ממנו כעמוד של אש. אמר לו [רב עמרם]: ראה, שאני בשר ואתה אש, ואני עדיף ממך (קידושין פא, א).

הזהות הנשית נחווית כנחותה ומשרתת את הגברים. מאה שערים  צילום: מרים צחי

הזהות הנשית נחווית כנחותה ומשרתת את הגברים. מאה שערים
צילום: מרים צחיmbhgu,

פיתוי ליצר

בספר חינוכי נחמד, שקיבלתי לאחרונה לצורך כתיבת ביקורת, יש דיון רחב על ההתמודדות של רב עמרם עם היצר הרע שלו. נדונים שם היבטים פסיכולוגיים ורוחניים של המעשה. ואני בקוראי את הסיפור נפשי יצאה לשבויות האומללות, לרגעי האימה שלהן בשעה ששמעו את גרירת הסולם ואת צעדיו הכבדים של רב עמרם.

עיוורון מגדרי מלווה את הדיון בסיפורים כאלה, עיוורון שמעלים את הסבל, את הייאוש והרוע הנורא שממנו סובלות הנשים. כמו בעיוורון צבעים, הן פשוט מתמזגות ברקע. השיח הגברי הנרקיסיסטי עסוק בחיטוט נפשי מעודן בעוד הקרבנות שקופים, מימי חכמים עד ימינו. אכן, קשה לנו לעשות הזרה ולראות את מה שאנחנו כל כך רגילים אליו כעוול, אך נראה שזו הדרך היחידה לחשוף אותו במערומיו.

בספר מובא גם דיון חינוכי בזוועה אחרת המוכרת לנו, מעשה פילגש בגבעה. הדיון מנסה לגלות על מה ולמה שילח אותה בעלה מפניו, במה חטאה לו ובכך נגרמה כל הצרה שהתגלגלה על עם ישראל, מלחמת האחים, וזאת לאחר שעינו ורצחו אותה:

כתוב, " ותזנה עליו פילגשו”. רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה; רבי יונתן אמר: שערה מצא לה. ופגש רבי אביתר לאליהו, אמר לו: מאי עושה הקב”ה? אמר לו: עוסק בפילגש בגבעה. ומה הוא אומר? אמר לו: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר. אמר לו: חס וחלילה! האם יש ספק לפני הקב”ה? אמר לו: אלו ואלו דברי א-להים חיים הן: זבוב מצא ולא הקפיד, שערה מצא והקפיד. אמר רב יהודה: זבוב בקערה, ושערה באותו מקום [מקום הערווה]: זבוב – מאוס, ושערה – סכנה. יש אומרים: זה וזה בקערה: זבוב – אונס, ושערה – פשיעה. אמר רב חסדא: לעולם אל יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה – הטיל עליה בעלה אימה יתרה, והפילה כמה רבבות מישראל (גיטין ו, ב).

מדרש זה מחפש על מי להטיל את האחריות לשבר שנגרם בעם ישראל. אמנם בסופו מואשם הגבר שגרם ל"אימה יתרה", אימה שהבריחה את פילגשו מפניו. אולם בעקיפין ישנה גם האשמה של קרבן האונס והאלימות. שכן האמוראים חוקרים במה חטאה, מה הביא את בעלה להטיל עליה אימה. אחרי שהלך להחזירה אירע מה שאירע עם אנשי גבעה בבנימין, בעלה הפקירה לידי התוקפים, הללו אנסו אותה והתעללו בה כל הלילה, ובעלה ביתר את גופה לחלקים. בסופו של דבר אין ספק שהגברים, הבעל והתוקפים, עשו את הדבר הנורא הזה, ואחרי כל התיאור המזעזע הזה מחפשים חכמים את האשמה גם אצלה, הקרבן של כל ההתרחשות הזו, מתחילתה ועד סופה: זבוב בקערה, שערה בגופה, האשמות שווא שמרמזות אולי על פחדים גבריים עתיקי יומין. מה שחסר הוא מילה אחת של חמלה ואמפתיה לאומללה זו שנרצחה בלא עול בכפה.

זהו עיוורון מגדרי.

איבוד זהות

נמנעתי מלכתוב את הביקורת על הספר. השיפוט שלי על מה שאין בו גדול בהרבה מההערכה על מה שיש בו; היעדר ראייה של אלימות, אונס, ניצול ואפליה, עיוורון מוסרי קשה שמאפיל על כל דיון מחכים לצדו. כדי לסבר את האוזן אגיד שבדומה לכך אתקשה להתפעל מיפי היהלומים הנמכרים כיום, שהפקתם כרוכה בדם שנשפך. אתקשה לעסוק באסתטיקה של הצבא הגרמני, או בממצאים המדעיים של המחקרים של מנגלה, תוך התעלמות מן הרוע והזוועה שלצדם.

איך זה קורה? איך מגיעים לעיוורון שכזה? אין ספק שמספר תהליכים חברתיים מסייעים לכך: השלב הראשון הוא דה-הומניזציה, התעלמות מקיומו של הזולת כסובייקט, התייחסות ליהודים כפחת אדם ולנשים כאובייקט מיני. בשלב הבא מגיעה גם דמוניזציה שמאשימה את היהודים בכול. סליחה, את הנשים. משפחות מתפרקות כי נשים דורשות את זכויותיהן, יש מלחמה בין השבטים בישראל כי האישה חטאה לבעלה ונפל זבוב בקערתו, רבי עמרם הצדיק כמעט נכשל כי בעליית הגג שלו שוכנו כמה פדויות שבי אומללות.

בדורנו, שיח הצניעות שב ומטיל את האחריות למצבים הללו על הנשים. הן מודרות מ"כלל הציבור", היינו מהגברים, בגלל היותן סכנה מוסרית, פיתוי מיני. מחנכים אותנו – גם בנים וגם בנות – שללא דחיקת הבנות מאחורי מחיצה, רוחניות הגברים בסכנה. בכך גם האחריות וגם האשמה על ה"יצר הרע" של הגברים מושלכות שוב ושוב על ראשן של הנשים, וגובות מהן מחיר לא מוצדק. כך באופן עקיף שומרת הפטריארכיה על מעמדם העליון והמרכזי של הגברים גם בחיי הדת והרוח.

ויש גם מי שנפקחות עיניו והוא מתפכח מהעיוורון המגדרי. בשלהי אלול תשנ"ח (1998) הרב שמואל סיראט, רבה הראשי של צרפת לשעבר, יצא בקריאה לחבריו הרבנים לרכז את התשובה בשנה זו בבקשת סליחה ומחילה מהאִמהות, האחיות והבנות שלנו. הרב סיראט סיפר שבגילו המופלג לראשונה עלה לעזרת הנשים וניסה להתפלל משם, ונחרד לגלות עד כמה הדבר משפיל. עד כמה זה בלתי נתפס שהוא יושב עם עמיתות שלו, נשים בעלות תואר דוקטור ופרופסור באקדמיה ובעבודה, כשוות בין שווים, ודן איתן בנושאים שברומו של עולם בכבוד הדדי, וכשמגיעים לבית הכנסת הוא היה מוכן לדחוק אותן למקום המשפיל, שם הן בעצם "סוג ב'".

קבוצת סיכון

פרופ' חנה ספראי מספרת באחד ממאמריה על אירוע שאולי נראה משעשע, אך הוא מעציב ומעליב מאוד בעיניה. על מקרה שבו מתגלה כי העיוורון המגדרי מתפשט מעבר לגבולות האורתודוקסיה, כאשר מדובר בפרקטיקה דתית:

לאחרונה נזדמן לכותבת שורות אלו לשבת באחד הקיבוצים החילוניים בשבת בבוקר בבית הכנסת המקומי. כשהגיע זמן קריאת התורה התברר שבבית הכנסת יושבים שניים שלושה אורחים, כמה חברים קשישים מקומיים ושפחתכם, וכולם יחד הגיעו לכלל עשרה. אחד החברים נזקק לטלפון על מנת לשכנע חבר משק נוסף להצטרף ולהשלים מניין, והלה נענה לקריאה הטלפונית (ומקובל שטלפון אינו בר שימוש בשבת מחמת קדושתה), עלה על אופניו (אף אופניים אינם כלי שימוש ביום השבת), והזדרז לסייע ביד הגברים ולהוציא אותם ממבוכתם כ'קהל ישראל'.
אינני נזקקת לסוגיית ההרגשה שלי, כמרצה שבאה לאותו יישוב על מנת להורות פרק מפרשת השבוע, אלא דווקא לתחושת המחויבות לשוויון שנפגעה. כיצד לא חשו אותם חברי משקים המחויבים לשוויון כערך מכונן בחייהם, או אותם שופטים במדינת ישראל שהתארחו באותה השבת, כיצד לא חשו שהווייתם הדמוקרטית נפגמת? למה נזקק אותו יישוב למודלים אנטי שוויוניים, האם לא היה עדיף לו נקט מודלים אחרים הקיימים בציבוריות היהודית בכללה?

כפי שעולה מן הסיפור, החינוך לעיוורון מגדרי מחלחל גם אל מחוץ לקהילת הגברים האורתודוקסים. גם גברים חילונים לוקים בו, וחמור מכך, גם נשים מאמצות אותו ומטמיעות את המבט הזה. הן עוברות תהליך של הפנמת נקודת המבט הגברית על עצמן, שוללות לעתים בעצמן את זכויותיהן ומתנכרות לזהותן כנשים. מחקר מקיף שערכה פרופ' זהבית גרוס בקרב בוגרות דתיות של השירות הלאומי והצבאי גילה כי זהותן הנשית מחוקה, בניגוד לזהותן הדתית, היהודית, הציונית דתית והאזרחית. הנחקרות לא ראו כל ערך ייחודי וכל משמעות מהותית בעובדה שהן נשים; להיפך, הזהות הזו נחווית כנחותה ומשרתת את הגברים, המהווים עיקר.

אם הזהות היהודית שלנו הייתה זוכה ליחס מנוכר, מפלה, מדיר וחסר ערך, בוודאי היינו מתעצבים על כך. היינו מבכים את חוסר השלמות ואת החלל שנוצר בהיעדר זהות יהודית. ומה נענה כאשר מדובר בזהות הנשית? הפגיעה הקשה בזהות הנשית, ההתעלמות מן האישה כסובייקט, אינן רק עצובות אלא גם מסוכנות לביטחונה האישי. למרבה הצער, לא הפתיע אותנו הדו"ח הפנימי של המשרד לביטחון פנים שקבע שככל שנשים נמצאות בחברה דתית-שמרנית יותר כך הן נכנסות לקטגוריה של קבוצה בסיכון, קבוצה פגיעה, מנוכרת, מושתקת. אז זה לא פופולרי לקשור בין האלימות שנשים סופגות לבין הדרתן, במיוחד מן המקום השווה בתוך החברה הדתית, אבל העובדות מדברות בעד עצמן. העיוורון המגדרי מסכן אותן אפילו בביתו של רב עמרם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ד, 11.7.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 ביולי 2014, ב-גיליון פנחס תשע"ד - 883 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 24 תגובות.

  1. חכמים לימדו זכות

    בס"ד י"ט בתמוז ע"ד

    אדרבה, חכמים לימדו זכות על הפילגש. בעוד במקרא נאמר: 'ותזנה עליו פילגשו'. באו חכמים ולימדו עליה זכות שלא חטאה, והטילו את מלוא האחריות על הבעל שהקפיד על על דברים פעוטי-ערך, 'עשה מזבוב פיל', ובכך הביא על עם ישראל אסון נורא.

    רבי יונתן המלמד זכות על הפילגש, הוא גם המלמד זכות על דוד ועל בני שמואל ובני עלי שלא חטאו. אולי היתה זו מידתם של תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנקראו 'נעם', והשוו מידותיהם ללמד זכות, הן על מלכים וכהנים והן על פילגש אלמונית.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • הלויים המתקנים

      תיקון ללוי הקפדן, נעשה על ידי לוי אחר – אלקנה – הדואג להרעיף אהבה על אשתו הסובלת ולדבר עמה דברי ניחומים: 'למה תבכי ולמה לא תאכלי הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים'. אלקנה בהקפדתו לעלות לבית ה' ולמשוך איתו עוד ועוד עולים – מתקן בכך את אוירת הניכור, שהביאה למצב של שחיתות והפקרות.

      התיקון היסודי למצב בא על ידי פרי צדקתם של אלקנה וחנה, בנם שמואל, שאינו מסתפק בישיבה בבית ה', אלא יורד אל העם וסובב בכל המקומות כדי ללמד את העם דעת אלקים ואורחות מישרים. הוא שבסופו של דבר יביא להגשמת תפילתה של חנה : 'ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו'. שוב לא תהיה עדת ה' כצאן ללא רועה ש'איש הישר בעיניו יעשה', הוא שימשח את המלכים הצדיקים, שאול ודוד, שישאפו לעשות את עמם ל'ממלכת כהנים וגוי קדוש'.

  2. אוקיי הבנו, כל האנושות, כל התרבות האנושית, כל האנשים מימות עולם ועד למהפכה הפמיניסטית היו מנוולים ושווי ערך למנגלה ושאר חלאות בגלל העיוורון המגדרי. נו שוין.

  3. תודה חנה שאת אמיצה וחכמה כל כך ועקבית ונותנת לנו מילים לדברים שאנו חשות.
    וכן, גברים מגיבים יקרים. זה מערער את כל הבטחון כשההתקפה מכוונת גם אל רבי יונתן וחבריו החכמים, שהתרגלנו כל כך לקרוא אותם כמודלים להתנהגות אנושית. ההרגל לראות אותם כסמלי החוכמה והטוב מעוור את החלק הבעייתי בדרכם – גם הם חיו בתוך תרבות, וגם לתרבות שלהם היו חסרונות. אלא שהיו אנשים רבים – נשים רבות, חצי מהאוכלוסייה, ששילמו את מחיר החסרונות האלה בהשתקה תמידית. איפה הן חנה קהת ופרופ' ספראי ורבות אחרות של ימי התלמוד? אפילו את ברוריה החכמה והאמיצה שולח רש"י בסוף להתפתות על ידי בחור צעיר.
    אם מישירים מבט ורואים את האמת נכוחה, אפשר גם לצעוד לאט בדרך להיטיב את עצמנו. ולהיות מוסריות/ים יותר, כמו שרצו חכמי התלמוד גם הם.
    האם יש לכןם אומץ לכך?

  4. חנה קהת לא חידשה דבר במאמר הזה שנאמרו בו אותם טיעונים ממש כמו של המאמר של ורד נעם בדפים אלו "מעבר למחיצה הפנימית" שהכה גלים ותגובות

    ההבדל הוא שקהת כותבת את הדברים באופן נזעם וקולני ולא באופן סולידי יותר כמו במאמר של ורד נעם

    לגופם של דברים:

    הזעקה המושמעת מפיה על ה"השפלה" של עזרת הנשים היא כמובן ריקה מתוכן

    המציאות מראה שרוב מוחלט של נשות הציבור הדתי* לא מוטרדות מהעניין הזה ועולם כמנהגו נוהג ואילו הן היו מוטרדות מכך לא היה להן שום בעיה לעבור לקונסרבטיבים שם ברוב [אם לא בכל]בתי הכנסת בוטלה המחיצה ממזמן ואם אכן הייתה זעקה העולה השמימה מנשות הציבור הדתי על העניין היינו צופים בפריחה רבתי של בתי הכנסת הקונסרבטיבים בארצנו

    מה שאינו נראה כלל

    ואם לחנה קהת או לכל אחת/ד אחר/ת העניין מפריע הם מתכבדים לעבור לזרמים שם מקדמים את ביטול המחיצה ועוד כיו"ב הבדלים בין נשים לגברים בהלכה ובקיצור לעבור ל"מועדון" אחר שיותר הולם את דרכם ולא לשנות את כללי המשחק של "מועדון" שלא מתאים להם

    ככה כל אחד יהיה איפה שמתאים לו ושלום על ישראל

    • *ההערה מהתגובה הקודמת ששכחתי לציין

      הזכרתי בהקשר של דבריי את הציבור הדתי לאומי ולא את החרדי שמסיבות שונות דורש דיון בפני עצמו

      מכיוון שנדמה לי שמאמרה של קהת כוון לציבור הדתי לאומי ראיתי עניין להתייחס אליו ספציפית

    • העצמת עבודת ה' שבמרחב הביתי

      בס"ד י"ח באב תשע"ד

      לאמיר – שלום רב,

      מבלי להסכים עם חנה קהת – המועקה של נשים המרגישות שהן נמצאות בשוליים של בית הכנסת, היא מועקה, שצריך להתמודד איתה, ולפתרה מתוך ההלכה וברוחה.

      לענ"ד חלק גדול מהיווצרות הבעיה נובע מהתפיסה המערבית שהחיים העיקריים הם המתגלים במרחב הציבורי. ממילא מי שאין חלקו מובלט בחיי הציבור מרגיש מתוסכל.

      לא כן ביהדות. אצלנו דוקא עבודת הפנים היא החשובה. כשאהרן הכהן ראה את קרבנות הנשיאים הרבים חלשה דעתו, וה' משיבו: 'חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות' – עבודת פנים הנעשית באין רואים, ודוקא היא שמקרינה אור לכל העולם כולו.

      אף האישה היהודיה היא הכהנת הגדולה של הבית היהודי המדליקה ומטיבה בו את הנרות. בה תלויים עמודי הכשרות הטהרה, אוירת השבת. בה תלוי חינוכם של הילדים לאמונה, אהבת התורה ואהבת הבריות. היא שעושה את הבית היהודי למקום של אהבה וחסד.

      חשיבותו של הבית היהודי כמקדש – מתגלה בטקסי קבלת השבת. האישה היא המדליקה את נרות המנורה. והיא שמסדרת את חלות לחם הפנים על השולחן הדומה למזבח. מרכזיותה של האישה באה לידי ביטוי בעולם התפילה של קבלת השבת. בבית הנהיגה המסורת שהדלקת הנר מלווה בתפילות ותחינות אישיות של האישה בעת ההדלקה. בבית הכנסת מומשלים קשרי הקב"ה עם כנסת ישראל כיחסי חתן וכלה – החל בשיר השירים והמשך ב'לכה דודי לקראת כלה'. וכשחוזרים הביתה – בנשיקת ידי האם כהנהגת האר"י, בשירת 'אשת חיל' ובפיוט 'אזמר בשבחין', אף הוא של האר"י.

      מנהג נאה ראיתי באחד הבתים, שתיכף להדלקת הנרות על ידי האם, נאספים אליה בני הבית ואומרים בשירה 'מזמור שיר ליום השבת'. כך גם מתקיימת בהידור 'תוספת שבת' בטרם השקיעה. (מנחה הם מתפללים בצהריים, כדי שלא להיכנס לבעייה של תפילת מנחה אחרי שכבר קיבלו שבת).

      כללו של דבר: ככל שנעצים את עבודת ה' הנשית שבבית – תקטן המועקה על חלקן הקטן יותר בעבודת ה' שבציבור.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • נשיקת ידי האב והאם בליל שבת (הערה לפיסקה 5)

        בס"ד י"ט באב תשע"ד

        העדות הראשונה הידועה לנו על מנהג נשיקת ידי ההורים בליל שבת, היא מנהג האשכנזים בפאדובה במאה ה-15, המתואר על ידי רבי אליהו קפסאלי:

        '

        • נשיקת ידי האב והאם (המשך)

          'ובהיותי בישיבת פאדואה יוצק מים על יד רבותינו האשכנזים… ראיתי דבר חשוב ומנהג מעולה ביניהם: שבכל ערבי שבתות וימים טובים אחר תפילת ערבית הולכים הבנים אצל אבותיהם ומשתטחים לפניהם וכורעים על ברכיהם ונושקים כפות ידיהם, ואבותיהם משימים ידיהם על ראשי בניהם ומברכים אותם… וכשחזרתי לארצי נהגתי בעצמי כן ימים רבים, ואף אחר שנישאתי'

          (מאיר בניהו, רבי אליהו קפשאלי איש קנדיאה -רב, מנהיג והיסטוריון, תל אביב תשמ"ג, עמ' קסא)

          האר"י נהג לנשק ידי אמו בליל שבת. הפוסקים הבינו מדבריו שיש עניין לנשק הן את יד האב והן את יד האם. וכך כותב הגאון רבי עובדיה יוסף: 'אם נמצאים שם אביו ואמו – ינשק ידיהם 0שער הכוונות דף ע, סוף עמוד ב; בן איש חי, שנה שניה, פרשת בראשית, אות כט)' (חזון עובדיה, שבת ב', ירושלים תשס"ח, הלכות קדוש, סעיף ה, עמ' יז).

          אצל הספרדים נוהג עד היום המנהג לשק את ידי ההורים בליל שבת. אצל מרבית האשכנזים בטל בדורות האחרונים המנהג לנשק את ידי ההורים, ונשארה רק ברכת ההורים לילדיהם. אולם גם אצל חלק מהאשכנזים נשמר המנהג לנשק את ידי ההורים בליל שבת.

          על מנהג יהודי גאלאנטה שבהונגריה (כיום: סלובקיה) כותבת ד"ר ניצה אסתר קאליש:

          'גם בבתים היה האב מברך את הילדים בערב לפני הקידוש ב'ברכת הבנים'. כולם היו עומדים בתור, ניגשים לאבא בזה אחר זה, מקבלים ממנו ברכה ומנשקים את ידו'

          (משיב נפש – משפחת קאליש, גלנטה, ירושלים תשע"ד, עמ' 78)

          בברכה, ש.צ. לוינגר

          • על מנהג ברכת הבנים בערב יום הכיפורים, ראו במאמרה של ד"ר עינת רמון, 'ידיו החמות, ידיה החרדות', באתר זה

      • ש. צ. שלום רב

        מה שאתה אומר זה יפה מאוד ואני מסכים עם הדברים אך אתה משכנע את המשוכנעות

        הכותבת כאן ודומותיה כשהן קוראות הסברים כאלו הן מתעצבנות עוד יותר רואות בזה "אפולוגטיקה" ו" הסגברה" וכו' וכו'

        לכן לענ" ד שכנועים מאיין אלו לא יהוו מענה לדוגלות בפמיניזם

  5. http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/592/903.html

    והנה מאמר שכדאי לקרוא של פובלציסט דתי ליברל שנתן בתחילה במה לפמיניזם הדתי בבמה עליה היה מופקד וכאן הוא מתאר את ההתפכחות שלו מהפמיניזם ה"דתי" הרדיקאלי שכבר ממש אין הבדל כמעט בינו לבין הרפורמים והקונסרבטיבים ואת הטעות שהוא חשב שמדובר בקבוצה שמשחקת בכללי המשחק של ההלכה ומקיימיה

    כדאי לקרוא את ה"מודה ועוזב ירוחם" החשוב הזה

  6. זהות מחוקה?

    העובדה המוזכרת במחקר של ד"ר זהבית גרוס שנשים דתיות לאומיות אינן עושות עניין מיוחד מ'זהותן הנשית' – מצביעה דוקא על הרגשה של שוויון.

    אישה שמממשת את זהותה היהודית, הציונית-דתית והאזרחית. עושה חיל בלימודים, בעבודה, בחברה ובמשפחה – אינה סובלת מתסכולים ורגשי נחיתות ופטורה מהצורך להתמסר לכאב המענג של האומללות הקיומית.

    בברכה, ורתר הצעיר

    • מימוש הזהות החיי המשפחה

      הזהות הגברית או הנשית של האדם, באה לידי מיצוי אופטימלי בחיי המשפחה, בהם מעניקים איש ואישה אהבה ותמיכה רגשית זה לזה, ושניהם יחד ממשיכים את אותה אהבה לילדיהם. זו הקריירה הגדולה של איש ואישה בחייהם, וממנה יש נחת אמיתית.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • גם לאיש: משפחה קודמת לקריירה

        יש מצבים בהם יכולה אישה לעכב את קידומו המקצועי של בעלה, כשקידום זה פוגע בחיי המשפחה.

        וכך כותב השו"ע: 'יש לאשה לעכב על בעלה שלא ייצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה, ולא ייצא אלא ברשותה. וכן יש לה למונעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה למלאכה שעונתה רחוקה…' (אה"ע סי' עו,ה).

        הווה אומר: משפחה קודמת לקריירה!

  7. הכותבת הנכבדה יורה לעצמה ברגל. איך אפשר לבצע "קריאה חתרנית" בגמרא שבאה להלל ולהוקיר את גדלותו של רב עמרם על אותו מעשה? (אין כאן המקום להתפלמס אבל ברור שיש הסברים לכל שאלותיה של ד"ר חנה, אלא שהיא לא חיפשה תשובות אלא הזדמנות לשקץ את כל הגברים לרבות תלמידי החכמים הנערצים).
    ומה השלב הבא? להטיל שיקוצים ביעקב אבינו שנשא שתי אחיות? באברהם אבינו שהחזיק – רחמנא ליצלן – שפחה שאף הולידה לו בן? (אה, ולא לשכוח את גירושה של הגר, גם מזה אפשר לעשות מטעמים) ומה עם יוסף הצדיק? מדוע הופך התנ"ך את אשת פוטיפר לנימפומנית כשבסך הכל חיפשה ידיד לשפוך לפניו את ליבה על בעלה הסריס? ולא לשכוח את מרדכי הצדיק ששיגר את אסתר להיאנס על ידי המלך הגוי על מנת להשיג טובות הנאה לעצמו ולעמו על גבה של האשה נטולת הזכויות והמעמד. (ולא לשכוח מילה טובה לושתי הפמיניסטית שהמגילה לא נותנת לה את הכבוד הראוי).
    קדימה, ד"ר מתוסכלת, התורה כולה לרשותך להפוך אותה לקרדום לחפור בו את מאווייך הכמוסים ולהשיג סוף סוף מעמד שנמנע ממך.
    רק תפסיקי בבקשה להגדיר את עצמך כאשה דתיה. רפורמית כן, קונסרבטיבית אולי. אבל דתיה?
    מה קורה לנו שאנו פתוחים כל כך לשמוע דעות מקוריות, עד שקיבלנו את העונש הזה?

    יובל
    מורה בבית ספר דת"ל

    • שלום יובל

      הוא שכתבתי בתגובתי למעלה

      כמגיב ותיק כאן באתר באמת שלא הצלחתי להבין מדוע קונסרבטיבים בפועל מתעקשים להגדיר את עצמם כאורתודוקסים וברמייה ממש הם מנסים להשפיע על "כללי המשחק" כביכול מבפנים בעוד מה שהם מנסים לעשות זה לערער על "כללי המשחק" לחלוטין ובעצם להוביל לדרך הקונסרבטיבית

      לא הצלחתי להבין זאת לאחר קריאה והתכתבות עם הכותבים במאמרים ובתגובות כאן שעונים לתיאור שתיארתי שתמיד או כמעט תמיד מתחמקים מהשאלה הפשוטה "מדוע אתם לא חוברים לקונסרביטיבים"?

      זו באמת שאלה טובה ויישר כח שהעלית את הנקודה!

  8. יסולח לי אבל כוונתי לטובה ומה גם שהענין פורסם.
    27 מאי 2010 … סרוגים | ד"ר חנה קהת מייסדת 'קולך' חשפה בעיתון מעריב כי בילדותה חוותה הטרדה מינית על ידי שכן שהכירה.
    האם יתכן שמלחמתה הקשה של הד"ר קהת נגד העולם הגברי היא תוצאה של טראומה שעברה והיא משליכה אותה על כל הגברים?
    אסנת

  9. תודה אמיר.
    פשוט באמת לא מובן איך הציבור שותקים מול מאמר תוקפני כזה נגד מקורות היהדות עצמם, ועוד מפיה של אשה המציגה עצמה כדתית כביכול. זו עליבות מוזרה ומקוממת.
    אני רוצה לציין עוד כמה שאלות בעקבות המאמר המגמתי של הגברת קהת:
    שימו לב למילים ואני מצטט: "באמצע הלילה שמע אותם ראש הכפר … הוא חשק לתפוס אחד מהם ולהתעלל בו… הם שמעו את צעדיו הכבדים … ואת רשפי שנאתו".
    נו באמת, וכי רב עמרם (בנמשל) ביקש "להתעלל"? ומתוך שנאה?
    הרי כפי הסיפור מדובר על אשה יפת תואר ש"האירה את החדר".
    ברור שהיה כאן רק יצר מיני ולא רצון להתעללות (מרוב פמיניזם קיצוני הופכת הגברת את רבי עמרם לאדם סוטה בעל נטיות סדיסטיות וגזעניות משל היה מתנחל אכזר שאונס ערביות מתוך תאות שנאה גזענית)
    ומה בקשר לאונס? אה, כן, אולי אותה שבויה לא היתה רואה בזה התעללות? אולי הוא תיכנן בכלל לבקש את הסכמתה ולא לאנוס אותה (מה שכ"כ ברור לגברת קהת) ולכן חז"ל לא מביעים ביקורת על כך?
    ומה בקשר לשבח שהגמרא משבחת את רב עמרם על איפוקו?
    האם הגמרא לא הבינה את חוכמתה של הגברת קהת, ושיבחה את רב עמרם במקום לגנות אותו על עצם הרעיון?
    האם אותם תנאים שיכלו להחיות מתים, ותפילותיהם התקבלו, וגדלותם היתה למופת – הם פחות מוסריים מהגברת הפמיניסטית המתוסכלת שלנו?
    האם שכחנו שהגמרא והשולחן ערוך ושאר ספרי היסוד מכבירים בלי סוף נגד אנסים, אלימים, ושאר הפוגעים בנשים כבגברים?
    האם העולם הפמיניסטי מייצר יותר נשים מאושרות יותר מאמותינו המפורסמות?
    האם הגברת קהת היא דוגמה לנשיות של אושר או שמא לתיסכול ומירמור?
    אני לא מכיר גבר אחד שהיה שמח לזוגיות עם פמיניסטית ברמה כזו שמחפשת תמיד את הפגיעה המגדרית ומן הסתם מכנה את בעלה בתואר "בן זוגי" וכמובן אינה מחליפה חלילה את שם משפחתה (כך שבנותיה בבוא העת ישאו שלוש שמות משפחה, ונכדותיה ישאו ארבעה, וכן הלאה), וכמובן גם מתנגדת להלכה השמרנית שלפיה הגבר "מקדש" ו"קונה" את אשתו אלא מחליפה טבעת.
    אולי הגיע הזמן שפמיניסטיות מתוסכלות כאלו ששונאות את עצמן ואת יהדותן יעזבו אותנו סוף סוף בשקט ויפסיקו לחרחר ריבים אינסופיים בין נשים וגברים ולהרוס שלום בית יהודי. יש מספיק מקום במדיה החילונית וחבל שהיא מוצגת כדוברת דתית כי על פי היכרותי אין רב או רבנית אחת בעולם (אורטודוקסית) שתסכים לסגנון התוקפני והבוטה הזה נגד כל עולם היהדות התורנית.
    אולי הגברת הנכבדה צריכה טיפול כנגד הגברים שפגעו בה, אבל שלא תכליל את כל הגברים בשנאה קשה כזו. יש עולם שלם של אנשים טובים שאוהבים את הנשים, כולל העולם הדתי והעולם החרדי, שלא מזלזלים בנשים, והנשים מרגישות את זה טוב מאד, גם אם הן יושבות בעזרת נשים.

    • שלום יובל

      כמו בתגובתך הקודמת מילים כדרבנות ואתייחס למילים האחרונות בתגובתך זו "גם אם הן יושבות בעזרת נשים" שים לב לתגובה שלי כאן מה18 ביולי 11:27 שם כתבתי גם משהו שאני חוזר עליו לא פעם בתגובותיי כאן ואחזור על כך גם כאן בשבילך :

      הדיבורים על הצורך ב"מהפכה" במעמד הנשים בבתי הכנסת ובחברה הדתית הם במחילה קשקוש

      אם נשות הציבור הדתי לאומי

      -אני לצורך העניין לא מתייחס לנשות הציבור החרדי שם הסיפור קצת שונה ויותר מורכב ומצריך דיון בנפרד-

      לא היו שבעות רצון מהישיבה בעזרת נשים ומהמצב הקיים בבתי הכנסת הן ממזמן היו עוברות לזרם הקונסרבטיבי או לחילופין ל"מניינים השוויוניים אורתודוקסיים"* נוסח "שירה חדשה" וכד' בשקט וללא שום עליה על בריקדות

      בתוך עמי אנוכי יושב ואני יודע היטב שאף אחד לא היה מפריע להן ולכל הפחות כאשר מדובר בציבור הגדול של הבורגנות הדתית שבהכללה גסה אפשר לומר שלא מדובר בציבור שמקבל בהצדעה את פסקי הרבנים השמרניים או בכלל פסיקה של רבנים באופן גורף**

      ההיפך מהיכרותי את הלך הרוח אני יכול לומר בצער שאצל חלק מהמשפחות בבורגנות הדתית גם אם לא יודו בכך הורים יקבלו באהבה יותר את הבן שיהפוך לקונסרבטיבי מאשר את הבן שיהפוך לחרדי ואילו המצב היה "כה זועק" אז ממזמן נשות הציבור הדתי לא היו מסכימות למצב ופונות לבתי כנסת של הזרמים שציינתי

      משאנחנו רואים שזה לא קורה במספרים אסטרונומיים המציאות מדברת בעד עצמה ומסתבר שהפמיניסטיות נוסח "קולך" מייצגות את עצמן בלבד ולא את כלל ציבור הנשים הדתי

      *כמו שאני כותב גם לא פעם כאן המניינים ה"אורתתודוקסיים שוויוניים" הם לא באמת שוויוניים גם אליבא דשיטת מי שמחפש שוויון מוחלט בין גברים לנשים-במניינים אלו נשים לא נספרות לעשרה למניין והן יכולות לעלות חזניות רק בקטעים שמקובל להביא לילדים לפני בר מצווה כמו קבלת שבת ופסוקי דזמרא כך ששוויון אין כאן גם אם יש שיתוף של נשים במהלך התפילה

      **כשאני כותב על ציבור הבורגנות הדתית אני כמובן כותב בהכללה וברור שמדובר בציבור גדול ומגוון מבחינה דתית ורוחנית אני עצמי מגיע משם ואני לא רואה את עצמי כמובן כאחד שלא מקשיב לרבנים השמרניים ההיפך! אבל דומני שהבנת לבד את ההכללה וכל מי שמכיר ומגיע מתוך הציבור הדתי מבין למה התכוונתי

      • שירה חדשה - על שפת הים

        לאמיר – שלום רב,

        לגבי מניינים שוויוניים באיזור המרכז,

        יש להקפיד שהמניין יתקיים על שפת הים, כמבואר בסידור שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה: 'שירה חדשה שבחו גאולים על שפת הים'! אז ורק אז ניתן לקיים: 'יחד כולם הודו והמליכו ואמרו'!

        כל זה אמור בתפילת השחרית, ברם בערבית הרי נאמר: 'משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה ואמרו כולם'. 'בני ישראל' דייקא, משום שבנות ישראל עסוקות באותה שעה בהשכבת הילדים לישון.

        בברכה, שטערנא צילה רוט-לוינגר,

        ראש תכנית ההלכה במדרשת 'שמן המור' שבאיזור 'מרכז', ומנהלת פורום 'פדעימחוש"ה' – 'פונדמנטליסטית דתיה עם יותר מדי חוש הומור'

        • על השוני בין שירתן של הנשים והגברים על ים סוף, כמשקף הבדלי אופי בין גברים לנשים –

          ראו במאמרה של פרופ' טובה כהן, '"ותען להם מרים" – ייחודה של מרים כמנהיגה', הדף השבועי לפרשת השבוע, אוניברסיטת בר אילן, גליון 323, פרשת בשלח תש"ס.

  1. פינגבק: בתגובה ל"תסתכלו לנו בעיניים" | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: Regardez nous yeux dans les yeux, par Hannah Kehat - Le blog Modern Orthodox

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: