תגרת רוכלים | חבצלת פרבר

היריבות בין שני אמני הרנסנס הדגולים אינה מזכירה ממש קרבות הרואיים אלא יותר חילופי עלבונות קטנוניים וגידופים. הספר נקרא כמדריך תיירים אנציקלופדי 


הקרבות-האבודיםהקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו

ג'ונתן ג'ונס

מאנגלית: שרה ריפין

כנרת זמורה-ביתן, 2014, 383 עמ'

האמן והמתעד האיטלקי ג’ורג’ו וזארי בן המאה ה-16 “לא היה הסופר הראשון שסיפר מעשיות על יחסיו המתוחים של לאונרדו עם מיכלאנג’לו”, כך מספר לנו ג’ונס בתחילת ספרו. בספרו המפורסם “חיי האדריכלים, הציירים והפסלים”, הקדיש וזארי חלק משמעותי לחייו של לאונרדו דה וינצ’י, שאותו הגדיר כ”מופלא ושמימי”, ולטענתו שרר “תיעוב חמור בין מיכלאנג’לו בואונרוטי לבין לאונרדו”.

עוד לפני וזארי תיאר פלורנטיני אלמוני, שהתהדר בשם הבדוי אנונימו מליאבֶּצ’אנו, את הסצנה הבאה: “ליד ספסלי הפלאצו ספיני התאספו אדונים ודנו בקטע משירתו של דנטה. הם בירכו את לאונרדו לשלום וביקשו שיסביר להם (את הדברים). במקרה עבר שם מיכלאנג’לו ואחד מהם קרא לו (שיצטרף אליהם). לאונרדו אמר: ‘מיכאלאנג’לו יסביר זאת לכם’. למיכלאנג’לו נראה שלאונרדו דיבר בלעג, והוא ענה בכעס: ‘הסבר זאת בעצמך, כמי שהתכוון ליצוק סוס ברונזה אבל לא הצליח וזנח אותו בבושת פנים!’. כיוון שאמר זאת – פנה להם עורף והסתלק. לאונרדו נשאר שם ופניו האדימו”.

לא הכול דמיוני בסיפור הזה, בין אם אכן קרה או לאו. המעשה בניסיונו הכושל של לאונרדו ליצוק סוס שלם מברונזה – אתגר עצום שבאותם ימים עוד היה מעבר ליכולתם הטכנית של הפַּסלים ושל יוצקי הברונזה – נזקף לרעתו של לאונרדו עד היום, והיה ידוע כמובן ברבים בזמנו, דבר שגרם לאמן השאפתן מבוכה ובושה רבה. בעיני וזארי, היה האירוע הזה בכיכר העיר שלפני ארמון ספיני בגדר המחשה ברורה וחד-משמעית לדם הרע שזרם בין שני האמנים הגדולים, שעשרים שנה הפרידו ביניהם. ג’ונס בספרו משתמש באנקדוטה הזאת כמבוא למוטיב שהוא עומד לפתח בהמשך, על אודות האיבה והתחרות המרה בין השניים לאורך שנים רבות. העוינות והתחרות הרעה ליוו את השניים גם בעת שעסקו בפרויקט שהוזמן אצלם עבור ה”סֶניוריָה” (מועצת העיר) של פירנצה. הפרויקט הזה הציב אותם זה מול זה, או זה כנגד זה, לא סתם באותה עיר – פירנצה, או באותו בניין – הפּלָאצו וֶאקיו, בית הסניוריה, אלא ממש באותו אולם.

הציור שהציב את שני הציירים הגאונים בתחרות זה מול זה. שחזורו של רובנס ל"קרב אנגיארי", הסקיצה של לאונרדו דה וינצ'י

הציור שהציב את שני הציירים הגאונים בתחרות זה מול זה. שחזורו של רובנס ל"קרב אנגיארי", הסקיצה של לאונרדו דה וינצ'י

ציורי הקרבות האבודים

בשנת 1504 ניצבה פירנצה בפתחו של עידן חדש, שהפציע בתום עשורים של מהומות דמים, הוצאות להורג, רציחות פוליטיות ומלחמות. פירנצה – שגירשה מתוכה את שליטיה מבית מדיצ'י, הוציאה להורג את הנזיר סבונארולה, חוותה פלישה צרפתית והביסה בדם ואש את סיֵינָה – שבה להיות רפובליקה. כדי להנציח את המאורע, הזמין סודריני, הגונְפאליֵיר של פירנצה, את לאונרדו לצייר על קיר אולם המועצה החדש בפלאצו ואקיו. לאונרדו הקדיש את הציור ל"קרב אנגיארי" – קרב חשוב שהתקיים בעיירה אנגיארי ב-1440, ושבו ניצחה קואליציה של הרפובליקה של פירנצה וחיילי מדינת האפיפיור את צבאו של דוכס מילאנו. בעקבות ניצחון זה הפכה פירנצה לשליטה העיקרית של צפון איטליה.

מול הציור הזה של המאסטרו לאונרדו בן החמישים ושתיים, יוצרה המצליח והמהולל של ה"מונה ליזה", הוזמן גם מיכלאנג'לו בואונרוטי להוכיח את יכולתו. גם הוא התבקש לצייר קרב היסטורי מפורסם: "קרב קשינה" שהתקיים ב-1364, ובו ניצחה פירנצה את צבאה של העיר פיזה. ניצחון זה סימן את ראשית עלייתה של פירנצה להגמוניה בין ערי המדינה, הרפובליקות, של צפון איטליה.

למרבה האירוניה, בין אם נכונה התיזה של וזארי ושל ג'ונס – שהפרויקט הזה הציב את שני הציירים הגאונים בתחרות זה כנגד זה ב"אולם ה-500" של בניין הסניוריה – ובין אם לאו, התחרות הזאת הסתיימה ללא הכרעה. שני הציורים לא הושלמו, וגם החלקים שלאונרדו ומיכלאנג'לו הספיקו לבצע לא שרדו. הציור של לאונרדו מוכר מרישום שערך הצייר הפלמי רוּבֵּנס על פי העתק מוקדם יותר של היצירה הלא גמורה. ואילו מיכלאנג'לו השלים רק את מתווי ההכנה לציור ואת חלקו הראשון, והעתק של חלק זה נשמר בזכות תלמידו של מיכלאנג'לו, בטיסטה דה סנגאלו.

לאמיתו של דבר, הכתרת הספר בשם “הקרבות האבודים” היא צעד גאוני של שיווק ומכירות. איזה אדם משכיל ואוהב ספר יפנה גב למי שמבטיח “קרבות אבודים” בין שני כוכבי השביט של האמנות המערבית? למרבה הצער, עד מהרה מתברר מקריאת ספרו של ג’ונס שה”קרבות” המובטחים אינם הרבה יותר מאשר חילופי עלבונות קטנוניים וגידופים שכל מריבת שכנים או תגרת רוכלים מתאפיינת בכמותם בכל זמן ובכל מקום בעולם. במקום הקרבות המובטחים נותר ג’ונס עם “קנאת סופרים תרבה חכמה”, או לכל היותר עם תחרות בין שני אמנים גאונים, שנאלצים, כמו כל אדם, לחפש פרנסה ולהיאבק על פטרונים לסחורתם.

המחבר משנה אפוא כיוון: תשכחו מן הקרבות והדם המטפורי. ג’ונס מרחיב את היריעה וממלא את ספרו בכל טוב מכל העולמות. הספר נקרא, חלקית לפחות, כמדריך תיירים בפירנצה או ברומא. או כאנציקלופדיה של אישים בולטים ברנסנס האיטלקי או האירופי בכללותו. או כמאמר שעוסק בניתוח ובביקורת אמנות, או בהיסטוריה של טוסקאנה או פירנצה במאות ה-15 וה-16. יש בו המון פרטים, ציטוטים ומקורות ארכיוניים, וגם כמה וכמה קביעות שטחיות, מוזרות או מוטעות.

מתלבש בוורוד ובסגול

הערבוביה הזאת מקשה על הקורא לעקוב אחר הדברים ולצייר לעצמו תמונה מנטאלית של מהלך האירועים והסדר הכרונולוגי שלהם. עם זאת, יש להודות שלעתים התבשיל שרוקח ג'ונס מרהיב באמת, ונכללות בו לא מעט פנינים ספרותיות והיסטוריות. כך, למשל, הוא מתאר את מיכלאנג'לו ש"מציב איתן את כפות רגליו על לוחות העץ (של הפיגומים)… המשימה שלו בקפלה הסיסטינית היא מבחן פיזי אכזרי… בעודו מכריח את גופו העייף לשמור על שיווי משקל יום אחר יום, מגביה את זרועו הכבדה כעופרת למשוח צבעים עזים על הרקיע הדמיוני שמעליו, הוא מתאר בשיר את ההרגשה של עמידה בראש נטוי לאחור, זרועו מורמת ופניו מכוסים בצבע". וכאן צפויה לקורא הפתעה – ציטוט משיר אותנטי שכתב מיכלאנג'לו:

זקָני השמימה, אני חש את מוחי
על גבנוני, חזי כשל מפלצת
והמכחול תדיר מעלי, יוצר
בטפטופו ריצוף עשיר על פני.

או הפריט הבא, שהוא משעשע ומאלף כאחד: רשימה שערך לאונרדו בשנת 1504, ובה הוא מונה את רשימת בגדיו, שאותם נאלץ לאחסן במנזר כאשר עזב את פירנצה בשליחות צבאית. הוא ארז את חפציו בשתי תיבות עץ, שאחת מהן הכילה את ספריו והאחרת את בגדיו: "רשימת הבגדים של לאונרדו מקרבת אותנו באופן מביך ממש אל עורו של הגנדרן הרנסנסי הזה: 1 גלימת טאפטה, 1 בטנת קטיפה שיכולה לשמש כגלימה… 1 גלימה בוורוד חיוור… 1 שכמייה סגולה כהה עם צווארון גדול וברדס קטיפה… 1 זוג גרבונים סגולים כהים, 1 זוג גרבונים בוורוד מאובק… 2 כומתות ורודות…".

ג'ונס מנתח את המידע שהרשימה מספקת ומציין שלאונרדו "התלבש כמעט רק בוורודים ובסגולים, מערכת צבעים ענוגה שהתמזגה עם ציוריו… (צבעים אלה היו) סמל שהכריז על זהות מקצועית: לבישת צבעים שהיה יכול לערבב בסדנתו שלו… טעמו של לאונרדו בבגדים היה זהה לשאיפותיו (האמנותיות)". בעידן שבו התקשורת הפנים-אירופית הייתה פתוחה וערה, ההיכרות של לאונרדו עם הציורים של אמני הרנסנס הפלמי, על שפעת הבדים והבגדים הססגוניים שמאפיינים אותם, השפיעה רבות על סגנונו.

הכתיבה של ג'ונס היא מיטבית כאשר הוא מתרכז בתיאור: רחובות העיר פירנצה, כיכרותיה וארמונותיה, ציוריהם של אמני הרנסנס – ולא אלה בלבד של לאונרדו ומיכלאנג'לו – קמים לחיים מתוך הדף. תייר שיאחז בספר בלכתו ברחובותיה הצרים ובכיכרותיה של פירנצה בוודאי יפיק הנאה רבה מן הקטעים הרלוונטיים (אם רק יצליח לדלות אותם מתוך שלל הסיפורים). אבל המניפה הססגונית של תיאורים פרטניים מכסה לפעמים על שטחיות, הן בניתוח האמנותי, ובעיקר בקטעים העוסקים בהיסטוריה של פירנצה בזמנם של לאונרדו ומיכלאנג'לו.

צריך לעקם היטב את ההיסטוריה כדי להגדיר את סבונָרולָה – הנזיר הקנאי, אויב האמנויות והיופי ושונא היהודים, שעודד את קיומן של "מדורות ההבלים" שבהן נשרפו לא רק מוצרי קוסמטיקה ומותרות אלא גם ספרים, כלי נגינה ודברי אמנות – בתואר "כוח מאזן של כריזמה דתית"; ומרחיק לכת לטעון לגבי מקיָאוֶולי ש"באיטליה יורשיו של מקיָאוֶלי היו אולי מוסוליני והמאפייה". נכון שמקיאוולי היה ציניקן מטריד, ושהוא כותב בספרו הידוע "הנסיך" שצריך להונות ולהוליך שולל את הנתינים, ולהרוג יריבים ואויבים בשעת הצורך. אבל כל סטודנט מתחיל להיסטוריה יודע ש"הנסיך" אינו ספר הוראות של מקיאוולי לניהול מדינה, אלא סאטירה אכזרית על מנהגיהם של שליטים רבים בזמנו של הכותב.

היה זה כנראה מקיאוולי שיעץ לסודריני, הגונפאלייר של פירנצה, להזמין את לאונרדו ואת מיכלאנג'לו לעטר בציוריהם את "אולם ה-500". ההיה זה ביטוי עילאי לציניות ולתאוות הדם של מקיאוולי או להבנתו האמנותית הרחבה?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ד, 11.7.2014

פורסמה ב-17 ביולי 2014, ב-ביוגרפיה, גיליון פנחס תשע"ד - 883 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: