פשוט מוסלמית | יאיר שלג

 השייח'ה חלימה קראוזן נולדה למשפחה נוצרית בגרמניה, התאסלמה מרצונה בנערותה, וכיום היא מנהיגת הקהילה המוסלמית בהמבורג וגם דוברת עברית תנ"כית. שיחה על פמיניזם וג'יהאד, מדינת ישראל והתלמוד, אירופה וכמובן – האסלאם

 כל מי שהשתתף בעשור האחרון בפסטיבל היהדות השנתי של בריטניה "לימוד" לא יכול היה להחמיץ אותה: אישה קטנה, כיסוי ראש מוסלמי לראשה ותליון חמסה על צווארה, מתעניינת בכל סוגיה יהודית בסקרנות של תלמידת חכמים. גם השם שלה מסגיר סיפור יוצא דופן: השם הפרטי חלימה הוא כמובן שם מוסלמי, בעוד שם המשפחה קראוזן מסגיר מוצא גרמני.

 מאחורי השייח'ה חלימה קראוזן (66) אכן עומד סיפור יוצא דופן: בת למשפחה נוצרית בגרמניה שהתאסלמה מרצונה בגיל 13, והיא כיום מנהיגת הקהילה המוסלמית בהמבורג, החולשת על כל צפון גרמניה ומונה כ־3,000 משפחות. בחורף האחרון, כמנהגה מדי שנה, היא השתתפה גם בכנס הבין־דתי השנתי של מכון הרטמן בישראל, ושם נפגשנו לשיחה.

סונית ח'נפית

 היא נולדה בעיר אאכן, בת לאם פרוטסטנטית ואב קתולי. מגיל צעיר, היא מספרת, החלה בחיפוש דתי אינטנסיבי: "גדלתי בתקופה שלאחר המלחמה, וכשהתחלתי להבין יותר על המלחמה ועל השואה זה מיקד את המבט שלי בדת בכלל. קראתי כל דבר שיכולתי על כל הדתות. זה היה קל, מפני שמשפחתי הייתה דתית משני הצדדים והם היו מנויים על כתבי עת כנסייתיים שונים, ושם כתבו גם על דתות אחרות שאליהן שלחו מיסיונרים. כמובן שקראתי גם על האסלאם, והתחלתי להתעניין במיוחד באסלאם, כי זה אישר את התיאולוגיה הפרטית שלי, שאלוהים שלח לעולם שליחים שונים בזמנים שונים.

 "לבסוף מצאתי את עצמי מתאסלמת, כי הקוראן מאשר גם את המסרים והשליחים הקודמים, כאשר בדתות אחרות השליחים האחרים מוכחשים. זה נתן לי להרגיש שהייתי מוסלמית מלכתחילה ורק הלכתי בעקבות חוש הריח שלי. לכן אני גם לא מרגישה שהמרתי את דתי, למרות שבאופן פורמלי כמובן עברתי התאסלמות, כשהייתי בת 13".

תמונה חדשה

על התמיהה האם גיל 13 אינו צעיר מדי להחלטה גורלית כל־כך, היא עונה ללא כחל ושרק: "הרי גם אתם עוברים בר־מצווה בגיל הזה", ומוסיפה: "נדמה לי שהחוק אומר שאפשר לעשות זאת רק מגיל 14, אבל לא התעניינתי בחוק. לא סיפרתי לאף אחד שאני עומדת להתאסלם, כי ידעתי שזה יצער את משפחתי, במיוחד את אמי. בסופו של דבר אמי גילתה כי היא קראה את היומן שלי, מה שלא הייתה אמורה לעשות. היא הגיבה בתגובה מוגזמת, והחלטתי שלא אדבר על כך איתה יותר. לא היו ויכוחים, זה פשוט היה אזור שלא מדברים עליו. אפשר לומר שזו הייתה תקופה בהחלט לא פשוטה, גיהנום על פני האדמה.

"עזבתי את הבית ברגע שיכולתי, ועשיתי את בחינות התיכון שלי באופן עצמאי. כמובן שרציתי לדעת הכול על הדת. לקחתי ספרים מהספריה, הלכתי למסגד שנבנה לכבוד גל ההגירה המוסלמי שהתחיל אז. הייתי האישה הרווקה היחידה שלמדה שם, והיה ויכוח שלם האם לאפשר לאישה רווקה להשתתף בשיעורים. היו שם אנשים מכל העולם המוסלמי, כך שלמדתי להכיר גישות שונות. זה נתן לי תובנות יותר מלימוד פורמלי. בשלב מאוחר יותר נסעתי בכל רחבי אירופה כדי ללמוד ממורים כמו סעיד רמדאן, שהיה בעל מסורת סלפית; מוחמד חאמד אוללה, שבסיסו בפאריז, והיו גם מורים שיעים כמו מוסא סאדר מלבנון, שבא לבקר מדי פעם.

"הייתי צריכה להחליט לבדי מה תהיה עמדתי, וזו עמדתי עד היום: להאזין לכולם, ולא ללכת אחרי אדם מסוים באופן גורף אלא להכריע בעצמי בכל נושא. באופן כללי אפשר לומר שבבית, עם בעלי (מוסלמי מלידה, יליד הודו הבריטית, בחלק שהפך לימים לפקיסטן; י"ש) הסכמנו ללכת בעקבות המסורת שלו – סונית ח'נפית. מבחינת דרך החשיבה שלי אני זאידית, משהו שבין הסונה לשיעה, כשבעצם אנחנו לומדים מכל המסורות ומחליטים בעצמנו. מבחינה תיאולוגית אני מגדירה את עצמי כרציונליסטית ובפילוסופיה אני אישראקית – פילוסופיה הבנויה על השכלה.

"במשך הזמן פגשתי בהמבורג את מי שהפך למורה האישי שלי. הוא הציע לי שאלמד אסלאם גם באוניברסיטה, ובמקביל אלמד איתו באופן פרטי. עשיתי זאת, וזה עזר לי מאוד לפתח מתודולוגיה ביקורתית. כיום אני ראש המסגד וראש הקהילה המוסלמית דוברת הגרמנית בצפון גרמניה, שמרכזה בהמבורג. יש לנו כ־3,000 משפחות שבאות מארצות שונות, ולעתים קרובות גם בני הזוג באים מארצות שונות: ארצות ערב, איראן, כמובן תורכיה, פקיסטן, אינדונזיה ומזרח אפריקה. את התפקיד הזה קיבלתי אחרי פרישתו של המורה שלי, לפני 19 שנה. במקביל אני גם מלמדת באוניברסיטה בהמבורג וגם מנהלת כמה מעגלי לימוד אסלאמי ודיאלוג בין־דתי מחוץ לגרמניה, בעיקר באנגליה ובשווייץ".

מתייחסים בהרבה כבוד

איך מתייחסים אצלכם בקהילה למנהיגה אישה? 

"אין שום בעיה. אחרת לא הייתי שם. מעולם גם לא הייתה שאלה על כך. עוד כשהייתי סטודנטית אצל המורה שלי הייתי יד ימינו. בכל פעם שהוא היה חולה או בנסיעה, החלפתי אותו. כך שכשהוא פרש, זה היה טבעי שאחליף אותו".

ובאופן כללי, איך את רואה את מעמד הנשים באסלאם? 

"נשים צריכות קודם כול לשנות את יחסן לעצמן. עם עמיתים גברים, גם כאלה שלא מאמינים שלנשים צריך להיות מעמד שווה, אין לי שום בעיה. אני לא שייכת לממסד שלהם, וזה בסדר, אבל אפשר לדבר כעמיתים. גם גברים מארצות מוסלמיות מסורתיות מתייחסים אליי בהרבה כבוד. אני נתקלת לרוב בבעיה דווקא בקרב נשים. הן חשות יותר בטוחות בקרב גברים וקשה להן איתי. אולי נוח להן עם דמות אב ולא עם דמות אם, אני לא יודעת. זה קשור כנראה גם לשליטה הגברית במשכורת. הרי גם בעולם המערבי יש בעיות בין גברים ונשים.

"יש תופעה של חזרה למנהגים מסורתיים שבשעתם, כשהם נוצרו, ביטאו דווקא קִדמה והגנה על נשים, אבל כשחוזרים אליהם היום הם מבטאים רגרסיה. הצעירים מזהים את אותם מנהגים עם המסורת שאליה צריכים לחזור, ולא עם הערכים שאותם מנהגים ביטאו והיום צריכים ביטוי אחר. למשל, הפרדה בין המינים. אני לא יודעת איפה זה נוצר: אולי באימפריה הביזנטית, כשלא אפשרו לנשים לעסוק בפוליטיקה אלא רק לצפות מהמרפסת, ומשם זה הועתק לעולם המוסלמי.

"אני רואה היום במקביל גם קִדמה וגם רגרסיה. זה עניין דורי: הדור שלי השיג כמה שינויים, אבל דווקא הדור הצעיר רוצה לחזור ל'מסורת'. הם חשים מודרים בחברה המערבית, הם מפנימים את ההדרה הזו ולכן דווקא רוצים להיות שונים, והשונות מתבטאת במנהגים המסורתיים האלה. בגרמניה ובצרפת אישה בכיסוי ראש לא תקבל שום תפקיד ציבורי, אפילו לא קופאית בסופרמרקט. באנגליה ובישראל דווקא יש פתיחות לזה. כשאני רואה באנגליה אישה בכיסוי ראש או יהודי עם כיפה בודקים לי את התיק, אני יודעת שהגעתי הביתה".

מתעניינת בתלמוד

העניין שלה ביהדות, היא מספרת, מלווה אותה ממש מגיל צעיר: "היה לי קשר עמוק לטקסט המקראי עוד בהיותי נוצרייה, דרך התרגום של מרטין לותר לגרמנית. וכשהלכתי לבית הספר ולמדנו נצרות, מצאתי שחלק גדול מהטקסטים המקראיים פורשו באופן שלא יכולתי להזדהות איתו. הם פורשו כאילו הם מתייחסים לישו, וזה היה נראה כאילו נוהגים באלימות כלפי הטקסט. בשלב מסוים החלטתי שאם אני רוצה לדעת מה באמת התנ"ך אומר אני צריכה ללמוד עברית. ולמדתי עברית, אבל לא את השפה המדוברת אלא את זו של התנ"ך והתפילה. אחר־כך הלכתי גם לאנשי דתות שונות כדי ללמוד ישירות מהם מה הדתות אומרות.

"הלכתי לכומר פרוטסטנטי ולכומר קתולי, לאיש הארי קרישנה, וגם לבית הכנסת באאכן. שם הייתי קצת ביישנית, בגלל הרקע הגרמני שלי. אמרתי לעצמי: היהודים בוודאי שונאים אותנו, אבל החלטתי שאם אני רצינית בכל זאת עליי ללכת גם לשם. טלפנתי לבית הכנסת באאכן וביקשתי לראות אותו מבפנים. הייתי מאוד לחוצה, אבל המארח שלי היה מאוד נחמד. הוא הראה לי את ספר התורה ומאוד התרשמתי. הוא ראה שאני מתוחה ושאל למה, וכשהסברתי לו, הוא אמר: 'תעזבי, בזמן המלחמה עוד לא נולדת!'. אחר־כך גיליתי שסבי מצד אמי היה כומר פרוטסטנטי שדווקא היה בתנועת ההתנגדות להיטלר".

את משתתפת רבות בכנסים בין־דתיים, אבל יש טענה שהכנסים האלה חסרי ערך משום שאלה שמגיעים אליהם הם המתונים המשוכנעים, והקיצונים ממילא לא מגיעים ולא מושפעים. 

"זה משפיע בעקיפין גם על המסות הרחבות, כי כשהמשתתפים חוזרים למקומותיהם, לקהילות שלהם, הם מביאים את ההתנסות שלהם לקהילה ויכולים לשנות בהדרגה את דרך החשיבה בתוך הקהילה. פעם הוזמנתי לדבר בכנס לימודי בירושלים. הוזהרתי לפני כן שיש בקהל אנשים עם דעות מוזרות. בארוחת הצהריים מישהו אמר לי: למה את לא מאפשרת לנו לבנות מחדש את בית המקדש – כאילו שאני באופן אישי מונעת ממנו. אם לא היה לי הניסיון שיש לי מאינסוף מפגשים, לא הייתי יודעת מה לומר לו. אבל התבוננתי בו ואמרתי: האם אתה באמת רוצה להרוס שני מסגדים? ואז התברר שלא, לא באמת".

העניין בכנסים בין־דתיים מובן, אבל מה פשר העניין שלך בכנסים יהודיים פנימיים כמו "לימוד"? 

"אני מתעניינת בדתות ובמסורות מכל הסוגים, וגם בטקסטים הדתיים, כולל התלמוד, ואני רוצה לראות מה אנחנו יכולים ללמוד מהטקסטים האלה: איפה הם דומים ואיפה שונים. אני מתעניינת גם בשוני, לא רק בדמיון. זה פותח את האופק שלך, אבל אני יכולה להבין אנשים שמרגישים לא בנוח ממסורת אחרת. זה כמו אליס בארץ הפלאות, כשדברים אינם מה שהם אמורים להיות".

אין פתרון לסכסוך

כשאני שואל על יחסה לישראל היא עונה כך: "ישראל היא עובדה קיימת, ובצדק קיימת. כשהייתי בת עשרה התבוננתי בסיטואציה וזה נראה לי לא בסדר שאנשים באים מבחוץ ומגרשים את התושבים הקיימים למחנות פליטים. בקוראן דווקא כתוב באיזה מקום: תגרש את אויביך החוצה, אחרת הם יגרשו אותך! אבל בהמשך חשבתי שיש כאן אנשים שנולדו פה ואין להם מקום אחר. אני לא יכולה לגרש אותם. חמש דקות אחרי הקמת המדינה זה אולי היה אפשרי, לא עכשיו".

אז מה לדעתך הפתרון לסכסוך? 

"אני לא רואה פתרון. מה שחשבתי כבר בתור בת עשרה זה שאנשים צריכים לדבר ביניהם, ויש גם אינטרסים משותפים. למשל, בגרמניה יש לנו אינטרס משותף של שחיטה כשרה. הבעיה היא שהיהודים לא סומכים על המוסלמים, ולהיפך. אם אנשים יכולים להתנהג טוב זה לזה, זו יכולה להיות מדינה אחת. אם לא – צריכה להיות היפרדות".

יש ויכוח האם הדת היא לב הבעיה בסכסוך, או מוקד הפתרון. מה דעתך? 

"דת ממסדית מתנהגת כמו כל חברה מסחרית שמתמודדת מול 'מתחרים'. ברמה הזו, אני חוששת שהדת היא אכן חלק גדול מהבעיה. אבל דת, במובן של חינוך, היא יותר בכיוון של הפתרון. כי הדת יכולה ללמד אותך ללכת מעבר לגדר שלך, לאהוב את שכנך, להגן על החלש. לכן, למרות שלממסדים יש חשיבות מסוימת, צריך למנוע מהם להתנהג כמו חברות עסקיות תחרותיות. איך? הלוואי שהייתי יודעת".

עושה רושם שבמיוחד דתות מונותיאיסטיות יותר מדירות מאשר מכילות, ולכן אחראיות להרבה עימותים ומלחמות. איך הופכים את המונותיאיזם ליותר מכיל? 

"לא מסכימה. האימפריה הרומית לא הייתה מונותאיסטית, והיא כבשה הרבה ארצות והייתה אכזרית מאוד. מה שקרה בין הינדים ומוסלמים בהודו לא היה פחות אכזרי מאשר בין דתות מונותיאיסטיות. אני חושבת שאם אתה מבין מונותיאיזם בתור קונספט בלעדי על אלוהים כשכל דבר אחר הוא טעות, אז ברור שיש בעיה. אבל אם אתה מבין את אחדות האל כמשהו מכיל – אולי הקונספט שלי על אלוהים שונה משלך, אבל עדיין מדובר באותו אלוהים – אז הדת יכולה לתרום להכלה ולקבלה. כמו שלכל אחד מאיתנו יש הבנה שונה לגבי הוריו, אבל אצל כולנו עדיין מדובר בהורים. צריך לקבל את הרעיון שאלוהים הוא הדבר שאי־אפשר להגדיר. זה כמו הפיל בחדר החשוך. לכל אחד יש רעיון אחר לגביו, אבל עדיין מדובר באותו פיל".

כמוסלמית, את מרגישה בנוח באירופה? 

"אירופה היא לא מקום אחד. אני מרגישה שבבריטניה, למשל, יש יותר כבוד לשונות. הייתה להם אימפריה קולוניאלית והם רגילים להבדלים תרבותיים. בצרפת זה כמובן שונה: המדיניות הקולוניאלית שלהם הייתה לאכוף את התרבות הצרפתית על האחרים. אם אתה מסתגל אתה נחשב תרבותי, ואם לא – אתה פרא. בגרמניה יש עדיין כמיהה לרעיון של מדינה אחת ותרבות אחת, גם אחרי היטלר. הם אמנם הזמינו עובדים זרים בגלל מצוקה דמוגרפית, מתוך מחשבה שיישארו לכמה שנים ויחזרו הביתה, אלא שהאנשים נשארו".

השאלה היא אם את מרגישה ממש עוינות כנגד המוסלמים. 

"היה גל כזה אחרי אירועי 11 בספטמבר. כרגע אפשר לדבר על מתח. יש מאמץ גדול מצד הממשלות וארגונים אזרחיים לטובת קבלה והבנה טובה יותר. אבל במקביל, במיוחד בגלל המשבר הכלכלי, יש גם מגמת הקצנה, והשפה מתחילה להיות דומה לזו שלפני המלחמה. זו שפה נאצית, גם כלפי מוסלמים וגם כלפי יהודים. אני רואה את זה בכתובות גרפיטי, באתרי אינטרנט, וגם במעשים. לאחרונה, ב־9 בנובמבר (יום השנה ל'ליל הבדולח'; י"ש), נופצה דלת הזכוכית של בית כנסת ליד המבורג. אני בטוחה שזה לא מוסלמים, כי הם לא היו יודעים לעשות את זה דווקא בתאריך הזה".

אין קיצוניות המונית

אז למה יהודים ומוסלמים לא משתפים פעולה כנגד הסכנה המשותפת? 

"זה בדיוק מה שאני טוענת. צריך לארגן הרבה מפגשים ולעשות את זה באופן שיטתי, אבל המפגשים האלה עולים הרבה כסף, ולמוסלמים וליהודים, לפחות בגרמניה, אין הרבה כסף".

מדברים הרבה על פונדמנטליזם בכל הדתות, אבל בכל זאת עושה רושם שזה לא ממש סימטרי, והאסלאם הוא הקיצוני ביותר. 

"אני לא חושבת כך. מה שיותר בולט בעולם המוסלמי, והפוסט־קולוניאלי בכלל, זה יותר דיקטטורות ושחיתות".

רק האסלאם מדבר על "ג'יהאד עולמי". 

"יש גם מיסיונריות נוצרית חזקה. היהדות מטבעה אינה דת מיסיונרית, אחרת גם שם היה אותו דבר".

המיסיונריות הנוצרית בימינו לא פועלת באלימות. 

"אני לא עושה הבחנה ממשית בין אלימות פיזית לאלימות כלכלית ורגשית. אם יש לך כסף, או שאתה מספיק משכיל, יש לך דרכים טובות להשפיע על אנשים גם ללא אלימות. אלימות פיזית רק עושה יותר כותרות".

אם מנהיג פוליטי היה מבקש ממך עצות איך להנמיך קיצוניות דתית בקרב ההמונים, מה היית ממליצה? 

"מצטערת, אין קיצוניות דתית בקרב ההמונים. זה תמיד רק מיעוטים. ומה שעושה אותם כל־כך משפיעים זה שהם מצוטטים כל הזמן. בפברואר 2002 הייתה ועידה בין־דתית באלכסנדריה שלא הייתה רק מפגש אינטלקטואלי, ובעקבותיה הייתה גם תוכנית חינוכית. אבל בגרמניה לא שמעו על כך כלום, וזה היה אחרי ספטמבר 2001, כשבכל יום שאלו אותי למה לא מתמודדים עם הקיצוניות הדתית. אז למה לא פרסמו את הוועידה הזו?"

אז בהינתן הבעיה התקשורתית, מה בכל זאת היית ממליצה לעשות? 

"צריכה להיות יותר מודעות בשדה החינוך. צריך להיות דגש חזק יותר על מפגשים ישירים בין קבוצות, ולא רק לדבר עליהן באופן עקיף – כפי שהיו הרבה מפגשי גרמנים־צרפתים אחרי המלחמה. אני לא יודעת איך זה ילך בעידן המידע, אבל בבתי הספר צריכה להיות תשומת לב גם לדיאלוג וגם לדיבור שאינו סטריאוטיפי".

באופן אישי, את מרגישה שיש לך השפעה ממתנת על הקהילה שלך? 

"אני לא אוהבת את המילה 'ממתנת'. אנחנו מוסלמים מאמינים, לא מתונים ולא קיצונים, פשוט מוסלמים. אבל אני חושבת שהייתי יכולה להתגבר על עוינות, במיוחד כלפי יהודים, כי אני מתמקדת בדיאלוג מוסלמי־יהודי. כשנסעתי לכנס 'לימוד' הראשון שלי, סיפרתי על כך בקהילה שלי. שאלו אם זה כנס בין־דתי. אמרתי: לא, זה אירוע פנים־יהודי. אמרו: אה, מעניין, כשתחזרי תספרי לנו הכול על כך. כשחזרתי, מאוד רצו לדעת איך היה. דברים מהסוג הזה עוזרים לאורך זמן, גם כשצריך אחר כך לטפל באירועים יותר בעייתיים. אנחנו צריכים בעיקר להתגבר על ההצגה השטחית של האירועים בתקשורת, בתקווה שהמשפט הזה לא מעליב אותך".

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ד, 11.7.2014

פורסמה ב-17 ביולי 2014, ב-גיליון פנחס תשע"ד - 883 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. היה מעניין לקרוא

    מעניין שאם מדברים על האיסלאם בגרמניה ועל מתאסלמת גרמניה בהקשר של עליית האיסלאם באירופה [הקשר שעלה יותר מפעם אחת בראיון]

    אז מעניין לקרוא את הדברים שכתב אלברט שפאר בשמו של היטלר ימ"ש שהיטלר שהעדיף את האיסלאם על הנצרות בתור דת שאותה הוא ראה כמיליטארסיטית יותר וחסרת מעצורים המתאימה לדעותיו טען שההפסד של המוסלמים בקרב פואטייה* הוא פספוס היסטורי שאם לא כן והמוסלמים לא היו נהדפים הם יכולים היו לכבוש את כל אירופה ולהופכה למוסלמית-ויעויין ב"בתוככי הרייך השלישי" עמ' 107-108

    מעניין לראות איך כיום המוסלמים עושים כיבוש זוחל באירופה ומבצעים את "קרב פואטייה 2" בהדרגה ובדמוגרפיה

    *הקרב הידוע גם כ"קרב טור" שהתרחש בין הערים פואטייה וטור בצרפת בשנת 732 למניינם בין הצבא המוסלמי של הח'ליפות האומיית לבין צבאו של קרל מרטל השליט הפרנקי בו קרל מרטל וצבאו הביסו את המוסלמים שנסוגו דרומה לספרד ומשם הם לא המשיכו להתקדם יותר צפונה לכיוון אירופה. הקרב הזה סתם בכישלון את הניסיון של המוסלמים להתקדם לתוך אירופה.

  2. תודה, מרענן להכיר איש דת מוסלמי שמדבר (מדברת, במקרה הזה) בחכמה ובמתינות כזו. כן ירבו.

    למרבה הצער המובילים הרוחניים בעולם המוסלמי, גם המתונים יחסית, נשמעים רחוקים למדי מהסגנון שלה. המנהיג המוסלמי-סוני הפופולארי ביותר היום הוא כנראה יוסוף אל-קרדאווי, שיחד עם פסיקותיו הפרגמטיות, הוא גם אנטישמי אדוק ותומך נלהב בפיגועי התאבדות נגד אזרחים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: