מנטל לחזון גדול | אלי פיינסילבר

הקב"ה מבקש מנהיג שעיקר כישרונו הוא בהעמדת רף ערכי לאומי תובעני הדורש מהאומה "ליישר קו". הוועדה לשוויון בנטל היא טעות ולו בשל הגדרת המדינה כ"נטל" 

כאשר מבקש משה רבנו מהקב"ה למנות לו מחליף, ניכר מתוך דבריו שהוא מהרהר בנושא מזה זמן רב. הוא כבר יודע היטב את סוג האישיות שהוא מחפש, "מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו" (רש"י). משה זוכר היטב כיצד מות אהרן אחיו הכה גלי-אבל באומה כולה, "האנשים והנשים, לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו" (רש"י במדבר כ כט).

לעומת זאת, מערכת היחסים עם משה, ששיטתו היא "ייקוב הדין את ההר" (סנהדרין ו, ב), הייתה מסובכת יותר, מלאה עליות ומורדות, חשדות וקשיים אינספור. עקב תפיסותיו הרוחניות העליונות משה רבנו מתקשה להסביר להמון העם את רעיונותיו בשפה ברורה, "לא איש דברים אנכי" כי אם "ערל שפתיים". לפיכך לקראת הכניסה לארץ ישראל משה סבור שיש להדגיש את האג'נדה החברתית ולהפוך את ההנהגה הרוחנית הלאומית לנגישה וחביבה יותר, המסוגלת לדבר בגובה העיניים של הציבור כולו. זה הזמן המתאים לכאורה לשנות את אופי השיח הישראלי, לייסד רבנות קשובה, אמפתית וסימפתית, המדגישה פחות את העקרונות המוחלטים ועוסקת יותר בחיבוב התורה על העם לכל גווניו ורבדיו.

מבחינת הגדרת המטרה, גם הקב"ה סובר כך. האבחון של משה צודק לגמרי. עם ישראל ודאי צמא וזקוק להנהגה שתאחד אותו ותהפוך אותו לדבוקה לאומית מלאת אחווה ושותפות גורל. כיבוש הארץ, הכרוך במלחמה ארוכה ועיקשת הדורשת תעצומות נפש, תובע לאחד את השורות ולמצוא את המכנה המשותף הלאומי הרחב ביותר. אי אפשר לצעוק "אחריי" ולהסתער קדימה כאשר החיילים מנותקים נפשית מיעדי המלחמה. לפיכך בנקודה זו הקב"ה מסכים עם משה ומחזק אותו, "קח לך" – לשיטתך, כי אני ואתה רוצים להגיע בסופו של דבר לאותה תוצאה.

בעל אוריינטציה חברתית?

אך כיצד להשיג יעד זה? לא ברור ששוררת הסכמה בין הקב"ה למשה. משה רבנו סבור שהמנהיג הבא צריך להיות שונה ממנו בתכלית, בעל אוריינטציה חברתית, שפניו אל העם. סכנת הפירודיות החברתית היא הניצבת מול עיניו, "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". הצאן זקוקים לטיפול מסור ואוהב, לרועה שידאג לכל צורכיהם, "איש על העדה… אשר יוציאם ואשר יביאם". אך התשובה הא-לוהית לבקשת משה איננה מזכירה זאת כלל. על אף שמשה טרח לפרט באריכות בפני הקב"ה את התכונות הנדרשות למנהיג שיירשהו, נדמה שהקב"ה מתעלם מכל זה ומציע כיוון אחר לחלוטין. כאשר הקב"ה מאפיין את המנהיג הבא הדגש איננו העדה כשלעצמה, אלא "איש אשר רוח בו". על אף שיש הסכמה מלאה בדבר היעדים הלאומיים שרוצים להשיג, נראה שהפתרון הא-לוהי שונה בתכלית מהדרך שמציע משה.

אנחנו כבר מכירים את הפרשה. קראנו ולמדנו אותה עשרות פעמים. לנו נראית הבחירה ביהושע בן נון כדבר טבעי ומובן מאליו. וכי מי אם לא יהושע יכניס את עם ישראל לארץ?! אך ההנהגה הרוחנית הציבורית של דור המדבר הוכתה בתדהמה מוחלטת. “הם (=הזקנים) אמרו על עצמם… ‘אוי לה לאותה בושה’, שלא השיגו ולא ידעו מעלת יהושע… ‘אוי לה לאותה כלימה’ שחשבו שאחד מהם יתמנה תחת משה רבנו…” (בית א-להים למבי”ט, שער היסודות פרק ל).

אפילו משה רבנו הופתע מהציווי הא-לוהי, “גם האיש משה רבנו לא היה מכיר כל מה שהיה בו (=ביהושע) מן החכמה” (שם). כולם היו בטוחים שאחד מזקני ההנהגה הרוחנית יתמנה לתפקיד. הזקן הוא מלא רחמים בטבעו (ילקוט שמעוני בשלח רמו), ואין כמוהו מתאים לתכונות שמשה תיאר. “זקני העם ושוטריו” שסבלו יחד עם העם שנים ארוכות של קשיים ותסכולים – הם ודאי ידעו להתחבר אל העם, להבין את מצוקותיו ולדבר עמו בשפה שיצליח להבין. יהושע, לעומת זאת, הוא “נער” (שמות לג יא) צעיר, חסר ניסיון חברתי והנהגתי. אדרבה, דווקא בשעה שמשה מאציל סמכויות, יהושע איננו רואה זאת בעין יפה ומקנא לכבודו של משה (סוף פרשת בהעלותך). קשה מאוד להבין מדוע דווקא הוא נבחר להוביל את עם ישראל בשעה שחוסר התאמתו ליעדי התפקיד גלוי לכול.

מספרים על סטיב ג’ובס שהתנגד לסקר שווקים. הוא האמין שמיותר לדעת את רצון הצרכנים, מפני שהוא זה שיעצב את רצון לקוחותיו. דווקא בעולם המסחר והכלכלה, שם “דעת הקהל” כל כך חשובה וקריטית, “הלקוח תמיד צודק” ו”חווית השירות” היא נושא ראשון במעלה, התברר שבני האדם מחפשים חזון – אפילו דמיוני בעליל – להיתלות בו. אפילו הצלחה כלכלית איננה עניין טכני, אלא ביטוי נכונות של הצרכנים לוותר על ממונם למען הגשמת חלום. וכגודל התקווה והציפייה כך גדל המחיר שהם מוכנים לשלם.

מחיר המוצר נגזר לא רק מעלוּת ייצורו בלבד, אלא בעיקר מהחשיבות שמייחסים לו הצרכנים, מהמקום שהוא תופס בחייהם. כלכלה מוצלחת באמת איננה פונקציה של מניפולציות טכניות, אלא של אופטימיות ציבורית המעודדת יזמות עסקית ארוכת-טווח יחד עם חריצות ונאמנות של העובדים, המוכנים גם להתאמץ במקרה הצורך. בני אדם מוכנים להשקיע את הונם ואת נפשם – אם רק יש לכך סיבה מוצדקת.

להעמיד חזון מרומם

קל וחומר שהצלחה לאומית – פוליטית, כלכלית ותרבותית – תלויה בראש ובראשונה ביכולת להעמיד חזון ציבורי מרומם מספיק, שישכנע את אזרחי המדינה ששווה להזיע ולהשקיע בעבורה. בררת המחדל של מדינה היא בינוניות במקרה הטוב, מעצם היותה מפעל ציבורי. "קדרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא".

כדי לייצר ממלכה מוצלחת צריך שמספר לא מבוטל של אזרחים ישקיעו מעל ומעבר, "לפנים משורת הדין" ויותר מן הנדרש בחוק. אווירה כזאת לא ניתן לייצר באמצעות איומים או על ידי סידור עבודה שיקל על כולם. רק אם האזרח ידע וירגיש שלתרום למדינה זו זכות עצומה, ושזכות זו עצמה היא השכר היותר גדול שאפשר לבקש – רק אז יסכים להשקיע את כל מרצו בעמל הקשה של בניין העם והארץ, גם אם ייאלץ לשלם על כך מחיר כבד.

הנכונות להקריב את הנוחיות למען הכלל איננה תוצאה של חקיקה, של דיבידנדים שהממשלה מחלקת או של הנהגה מחייכת, חביבה, בעלת ממשק ידידותי למשתמש. היכולת להניע את אזרחי המדינה לפעול במלוא המרץ צומחת בראש ובראשונה מהצבת חזון לאומי אידיאלי מרומם שישכנע אותם שההשקעה מוצדקת. רק אופק ערכי משוכלל מאוד ייצר מכנה משותף לאומי רחב שבו כל אחד ואחת יסכימו בלב שלם ובנפש חפצה לוותר על נוחיותם הפרטית כשהדבר נצרך. לשם כך דרוש "איש אשר רוח בו" – אדם בעל מעוף, המסוגל להיות בעצמו עמוד אש ההולך לפני המחנה.

פשיטא שהוא גם יודע עד כמה חשוב להנגיש את עולמו הרוחני אל העם, אך זהו עניין משני, טפל. עיקר כישרונו נעוץ ביכולתו להעמיד רף ערכי לאומי תובעני מאוד, להביט על צורכי הדור והשעה ממעוף הציפור ולדרוש מן האומה "ליישר קו". רק מתוך כך יחולל מהפכה רוחנית-תרבותית של ממש באומה כולה, מהפכה שתגרור אחריה ממילא גם את האחדות, את שותפות הגורל ואת סידור הבעיות החברתיות.

מבחינה זו הוועדה לשוויון בנטל היא טעות גמורה. עצם הגדרת המדינה כ"נטל", כאיזה עול ברזל מעיק המוטל על צווארנו בעל כורחנו מבלי יכולת להימלט ממנו – היא עצמה משפילה את הרוח. הכרזה זו מודיעה לכולם שהמדינה אכן חסרת כל ערך עצמי, שאין בררה אלא לחלק את העבודה הקשה והלא-נעימה של תחזוק המדינה בין כולם בשווה. לא פתרונות טכניים של חקיקה דרושים כאן, אלא חזון לאומי גדול, מנהיגות ערכית שתעז לחלום ולשאוף בלא פחד מהסקרים ובלא שעבוד לדעת הקהל.

אג'נדה א-לוהית

דווקא יהושע הצעיר, הבלתי-מנוסה, שאיננו מתחשב בדעת הקהל, הדומה כל כך לרבו משה חסר-הפשרות, שאיננו מעצב את משנתו על פי האופנה העכשווית ואיננו מנסה למצוא חן בעיני איש, כי אם תובע תמיד מעצמו ומהאומה כולה את המקסימום הערכי – דווקא הוא נבחר על ידי הקב"ה לממש את בקשתו של משה, על אף שמשה עצמו סבור שאין הוא מתאים לתפקיד.

"פני לבנה" של יהושע נדמות במבט ראשון כשונות מאוד מ"פני חמה" של משה, אך הקב"ה מברר שאין הלבנה כי אם השתקפות נאמנה-לחלוטין של האור המקורי של החמה. לא בכדי מופיע בירור זה בפרשת פינחס, שבה מתגלה שדווקא זה שקינא לאמת הצרופה מתוך נכונות לשלם מחיר אישי כבד, דווקא הוא המחולל את השלום הלאומי. רק כאשר המדינה תפסיק להיות נטל ותיהפך להיות חזון גדול ואידיאלי גם הסיבוכים הכלכליים והחברתיים יבואו על פתרונם. השאיפות העתידיות והרדיקליות, דווקא הן המספקות את החמצן הרוחני והנפשי הדרוש להתמודדויות המורכבות והקשות של ההווה.

מהפכה מעין זו מתרחשת בזעיר-אנפין מיד עם מינויו של יהושע. משה רבנו מבקש מהקב"ה לדאוג להווה הציבורי. אך הקב"ה מודיע לו שדווקא כעת, ערב הכניסה לארץ, בשעה שעיני כולם מופנות כלפי מטה, לדאוג לביסוס המדיני הממשי של האומה ולכל צרכיה הגשמיים, בזמן שהמחשבות נתונות לבעיות של כאן ועכשיו – דווקא כעת יש לרומם את המבט אל-על ולהעמיד אמביציות ערכיות-לאומיות ארוכות-טווח, שאפתניות מאוד.

כדי שהאג'נדה החברתית העסוקה כולה בצורכי השעה תצליח, מוכרחת היא להתרומם ולהיהפך לאג'נדה א-לוהית העוסקת בחיי עולם. בשעה שהצרכים הממשיים העכשוויים מתחילים להיות מורגשים – המן, הבאר והשלו עומדים להיפסק והמלחמות כבר החלו – דווקא כעת העם נקרא לדאוג מבחינה ערכית לא להווה בלבד, כי אם גם ובעיקר לעתיד הרחוק. כך מופיעה לה באמצע המלחמות פרשיית הקרבנות, הנראית במבט ראשון מנותקת מהקשרה בעליל. לתומנו חשבנו שהקרבנות שייכים לכהנים דווקא, שאין להם עסק עם כיבוש הארץ ויישובה, כי אם "ה' הוא נחלתם".

סבורים היינו שעם סיום חומש ויקרא גם אפשר לסיים את העיסוק בקרבנות. כעת מתברר שדווקא הקרבנות, השייכים לאליטה הרוחנית הלאומית, מהווים נדבך קריטי בתודעה הלאומית, עד כדי כך שלא ניתן להמשיך את כיבוש הארץ בלעדיהם. "כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה, עד שאתה מצוֵני 'יפקוד אלהי הרוחות לכל בשר', צוה אותם עלי, שיהו זריזין בכבודי, מה כתיב למטה, 'וידבר ה' אל משה לאמר, צו את בני ישראל (ואמרת אליהם) את קרבני לחמי לאשי וגו'" (תנחומא פינחס ב). הקרבנות מעלים את כל כוחות החיים וערכיהם אל-על ומבררים שאת הבעיות הבהמיות, הארציות והשפלות ביותר ניתן לפתור רק על ידי ומתוך הקשר שמימי, עתידי, א-לוהי. /

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ד, 11.7.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 ביולי 2014, ב-גיליון פנחס תשע"ד - 883 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: