מוליכים את החרפה | בכל סרלואי

במשך ארבע מאות שנים הובלו מיליונים לעבדות שחורה משחור. כוח עבודה זול שעל גבו נבנו ציוויליזציות להנאתם של ההמונים האדישים. עדות למסע מפלצתי 
ספינת-העבדיםספינת העבדים היסטוריה אנושית
מרקוס רדיקר
מאנגלית: עפרה אביגד ויואב כ"ץ
בבל, 2014, 480 עמ'

השנה היא 1790. בביתו של איש ישר דרך במערב אנגליה או ארצות הברית הסתיימה ארוחת הערב. על מפת הכותנה הלבנה מונחים שיירי הסעודה: בטטות אפויות, תירס. עוד מעט יפרשו הגברים כדי ליהנות מעישון טבק והגבירות ישתו כוס תה או קקאו מרגיעים, ממותקים בקוביית סוכר לפני השינה. הם יקראו מאמר בעיתון או פרק מהתנ"ך, ויתכסו באור החמים והרך של הדת וההגינות הביתית.

באותו הזמן, אי שם בחיק האוקיינוס האטלנטי, בבטנה של ספינה עצומה מוטלים כחמש מאות אנשים. הם נמצאים בסיפון התחתון. הגברים קשורים ברגליהם ובצווארם לקירות, מוטלים בתוך זוהמתם, והאוויר מועט. לפני כמה שעות הוכה כמעט עד מוות אחד מהם, שניסה להתאבד על ידי סירוב לאכילה ושתייה. הוא הוזן בכוח על ידי מכשיר שיועד לכך, ובסופו של דבר הושלך אל הכְּרישים הסובבים את האונייה, כדי לעורר פחד בקרב שאר הכלואים ששמעו את צעקות המוות שלו.

הזנה בכפייה

זהו סיפורן של ספינות העבדים, שבמשך ארבע מאות שנה בלעו לתוכן מטען אנושי של חמישה עשר מיליון בני אדם על חופי אפריקה באמצעים של חטיפה, כפייה ורצח, הסיעו אותם במסע ימי איום והקיאו אותם אל חופי אנגליה, צרפת או המושבות, שם היו חומרי הגלם והבניין באימפריה הכלכלית והתרבותית של העולם החדש. למסע הזה אין אח ורע בהיסטוריה האנושית: ברגע שנחטפו הילידים על אדמת אפריקה הם הפכו מבני אדם לכלים על לוח השחמט האדיר של הקפיטליזם. בהגיעם אל בטן הספינה הם הפכו לרכושם של אנשים לבנים, וככאלה, הדרך היחידה שבה יכלו להישאר בחיים, במניעה מועטה ככל האפשר של מכות או עינויים (אם רוחו של רב החובל הייתה טובה עליו), הייתה שלא לפגום ברכוש שלו – להחזיק מעמד עד הגיעם ליבשה להיות לעבדים.

רבים בחרו לצאת לחופשי במוות, אך גם זה לא הותר להם. הם הוזנו בכפייה במקרה שניסו להתאבד ברעב, וגם ההתאבדות על ידי טביעה לא הייתה אפשרית: סיפון האונייה היה מדופן בסבכות ברזל שמנעו את הקפיצה אל המים. זהו סיפור שכמו רוח רפאים מרחף בשולי התודעה של המין האנושי גם כיום, שכן השלכותיו על חיי היומיום שלנו לא יאומנו: על סיפונה של ספינת העבדים נולד האדם השחור כשחור והלבן כלבן, והמתח הבין גזעי יפעפע עוד מאות שנים. עליונותו של האדם הלבן, הכסף המשיט את מפרשיה ומניע לראשונה את גלגליה האדירים של מפלצת הקפיטליזם, כוח העבודה הזול שחייו יקרים פחות מהעבודה שביכולתו לבצע, שירת המחאה של האיש השחור, אדישותם של המונים הנהנים מהפירות הכלכליים שמוזנים בדמם של מיליונים, וההצדקה שימצאו תמיד הטובים, הרעים, האדישים והבורים, למעשי הפשע.

ההיסטוריה היא הסיפור שמספרת האנושות לעצמה כדי להצדיק את ההווה שלה. הנרטיב הוא הניסיון למצוא פשר בכאוס שבגורל האנושי, ובזה שמביאה האנושות על עצמה. אבל גם ברגעיה הגדולים ביותר היא עקובה מדם, ואת חלקיה הפחות הרואיים היא מצניעה. ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, אך לעתים הניצחון כה נורא עד שנוחליו מתביישים בו. בתוך הכאוס הזה מנסה מרקוס רדיקר למשוך את חוט הקול של הסיפור, שאותו הוא מחלק לארבעה רבדים.
בצעד אמיץ ומפוכח הוא מתאר את ספינת העבדים מנקודת המבט של כל אסיריה, החופשיים והכבולים כאחד: סיפורם של העבדים בבטן האונייה, סיפורם של הספנים שהיוו את צוות האונייה והיו למעשה עבדים לבנים לבעלי הספינות, ונידונו לחיים של עבודה פיזית איומה כסוהרים לעבדים אחרים; סיפורם של רבי החובלים, אנשים בעלי כוח אדיר שהניעו את חייהם של רבים בספינות שהיו אוניות מלחמה, בתי כלא ותאי עינויים גם יחד; וסיפורם של המתנגדים לעבדות באנגליה ואמריקה, שהמאבק שלהם כנגדה מזכיר את הניסיון לרוקן את הים בכפית.

פרק מחריד

רדיקר טווה את הסיפורים האלה ללא פאתוס. הוא מתבסס על יומנים אישיים, יומני הפלגה, תעודות, מסמכים, מאמרי עיתונים ושרטוטי אוניות. הוא מדובב את העדים לתעשיית העבדות על סמך הדברים שראו עיניהם. מפתיע לגלות שהמחקר המרשים והמקיף שהוא מבצע הוא ראשוני באופן יחסי: למרות שעל העבדות נכתב רבות מכל צדדיה, על ספינת העבדים – המסע הפיזי והרוחני שבו הופך אדם חופשי למטען ועבד – כמעט לא נכתב עד כה.

על בניית מגדל בבל נכתב בפרקי דרבי אליעזר: "שבע מעלות היו לו למגדל ממזרחו ושבע ממערבו. מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם אליו, ואם נפלה לבנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה”. כמוהו גם ב”ספינת העבדים”: זהו הסיפור האנושי הגדול על בניין מפואר שבנוי על מוות אדיש ואכזרי, ומורכב מגוויות האנשים שבנו אותו, והוא ראשיתו של העולם המוכר לנו. המפעל שיסודו בתפיסת העושר כקודם לאדם, הייצור ורווחיותו כקודמים לחיי אלה שמאפשרים אותו. המפעל האדיר של שינוע מיליוני בני אדם לצורך עשיית רווח הביא לפיתוח הכלכלה, התחבורה והחקלאות והוא אחת הלבנים ביסודות הגלובליזציה המוכרת לנו כיום.

חלק גדול מכוחו של הספר נעוץ בסגנון הכתיבה שלו. רדיקר מודע היטב לכך שהוא עוסק באחד הנושאים האנושיים המחרידים ביותר שעליהם נכתב אי פעם, והוא עושה זאת בזהירות ובמיומנות. בהביאו עדויות מכלי ראשון – של העבדים, הספנים או רבי החובל – הוא נאמן לתיאור האובייקטיבי של האדם הדובר, וכמעט אינו שופט אותו. הוא מביא את התיאור כלשונו בלוויית פרשנות לדברים, השופכת אור על העדות, מתוך כבוד גם לאלה שביצעו פשעים מזוויעים.

רדיקר מתבונן בהם בהתאם לעיניהם וקולם שלהם, ואינו כופה את השיפוט הערכי של אדם מודרני על זה שקדם לו בשלוש מאות שנה: הוא מניח לספר את סיפורו. כך נוצר תיאור חף משפה אקדמית, המצליח להיות מרתק ומקיף כאחד, אך עיקר כוחו הוא בהבנה – גם אם לא אמפתיה – שהוא רוחש לכל אחת מהדמויות במסע הזה. הוא כותב פרק מחריד בדפי ההיסטוריה, אך נותן דעתו ללא הרף על כך שהעבר והעתיד מהווים חלק ממארג היסטורי ותרבותי שלם, וככזו היא ככותרת הספר – היסטוריה אנושית.

הפכו לכלי שחמט על לוח הקפיטליזם. עבדים מחכים למכירה, וירגי'ניה, 1861

הפכו לכלי שחמט על לוח הקפיטליזם. עבדים מחכים למכירה, וירגי'ניה, 1861

קוטפי הפירות

הספר הוא יצירת מופת היסטורית, הקשה מאוד לקריאה. רדיקר שם את הדגש לא על זוועות העבדות, שעליה כבר נכתב, אלא על מערכת הטרור המסועפת שאפשרה אותו מראשיתו, החל בחטיפת האדם החופשי באפריקה וכלה בהגעתו שבור ורצוץ לחיי עבדות אל חופי אירופה או אמריקה. את התהליך הזה הוא מתאר בצורה יסודית ומפורטת, שמעוררת גם בקורא המיומן ביותר רגעים של חלחלה ובחילה. למעשה, מתפקד הספר כחרב פיפיות: הוא מיועד לקורא המשכיל, המסוגל להתמודד עם ספר עיון מעמיק כזה ועם השלכותיו על הנפש. אבל המסקנות שלו חורגות הרבה מעבר להיקף המצומצם שלו.

הסיפור המעניין ביותר על אימפריית העבדות הוא זה שכמעט לא נזכר בספר. זהו סיפורם של האנשים שנהנו מהעבדות ופירותיה, שהתעשרו מהסחר בכותנה, בטבק, בקקאו ובאוניות; שהרוויחו הון ממיסים, הלוואות, השקעות כספים, חקיקה, ייצור כלי נשק, טקסטיל ועוד פריטים לצורכי ההפלגה; שנהנו מהרווח הכלכלי שנעשה על גבם המצולק של מיליונים. האנשים האלה הם בסופו של דבר גם הקורא המשכיל המתחלחל מהספר. הוא, כמו רבים אחרים, מקיים לעצמו חיי תרבות ודת פוריים, שלווים ונוחים, בתוך ציוויליזציות מפוארות, שנבנו על בסיס הסחר בבני אדם. באופן אירוני, אלה שעשו את הרווחים הגדולים ביותר מהעבדות הם אלה שהיו רחוקים ממנה בפועל.

עבור סוחרים, פקידים, פוליטיקאים ואנשי ממשל, ספינת העבדים היא לא יותר מאשר עניין מופשט שמאפשר להם הון, ואין בו כל צחנה ממשית. המציאות הזו, גם בעולמנו הנאור, אינה רחוקה כל כך; רדיקר נזהר מאוד מלהזכיר את ההקבלה המתבקשת לימינו אנו, ולמרות שלא ניתן להשוות, חובה להשוות: בלבישת מותגים, בקניית סחורה המיוצרת במזרח הרחוק, בחשיפה לתעשיית הפורנוגרפיה והמין, שותף האדם הנאור לעוול – השונה באופן שבו הוא מתבצע אך אינו שונה במהותו מזה שקדם לו לפני שלוש מאות שנה: שימוש וסחר בבני אדם על ידי הפעלת טרור לצורך צבירת הון.

“ספינת העבדים” הוא ספר חובה, אך הקריאה בו רחוקה מאוד מלהיות מהנה: הוא מחריד, לופת קרביים, מזעזע. הספר אינו מתגמל באופן כזה שבסופו יאשר הקורא את חייו שלו, על צדקתם והרווחה שבהם. היפוכו של דבר: עצם הנוחות בחיים המערביים מפנה את המבט לאלה שאפשרו אותה בדמם, לאלה שאפשרו אותה באכזריותם ולאלה שאפשרו אותה באדישותם. וכשהספר נסגר מוטלת על הקורא החובה להיות זה שיכתוב את העמודים האחרונים שבו, שכן מסעה של ספינת העבדים תם לפני מאות שנים, אך רוח הרפאים שלה עוד חיה וקיימת גם מעבר לכתפינו שלנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ד, 11.7.2014

פורסמה ב-17 ביולי 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון פנחס תשע"ד - 883, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: