מן העבר האחד קנאות, לאומנות, כוחנות ודוגמטיות. ומן האחר – מחיקת זהות, אוניברסליות מדומה, טשטוש כל הבדלה והבחנה. על סוד הקיום באמצע, בין חסד לדין

תמהני איך הייתה זלדה מגיבה למתרחש היום.

היא שעברה פוגרומים בילדותה ברוסיה, שמוראות השואה סרקו את נפשה בברזל מלובן אף שעלתה לירושלים שנים לפני המלחמה, היא שהזדעקה בקול אמיץ ובודד כנגד אווירת הלינץ" המשולהבת סביב לוי נויפלד החף מפשע – מה הייתה עושה בימים האלה? אני חושב שהייתה אומרת: "טוב מותי מחיי".

כי אותו חדר סדוק ומנופץ של סָבה הרב דוד צבי חן, חדר של אור ורוך ורחמים, חדר ששרו בו כרובים על ירושלים של מעלה בתוך הילולת הטירוף העקובה של המהפכה האדומה – כמו נותץ היום לרסיסים.

פעמיים, ומסיבות הפוכות, היינו צריכים לקבוע יום צום ומספד, יום של חשבון נפש נוקב עד תהום: פעם כאשר נמצאו גופותיהם של שלושת נערינו האהובים. ופעם נוספת משנודע כי נערים יהודים הם ששרפו חי את הנער הפלשתיני, על רקע "לאומני".

אנשים אחים אנחנו ולב אחד לנו, ועינינו הרואות בשבועות האחרונים עד כמה לבּנו חי ופועם. אך אם אפילו מיעוט שבמיעוט מתוכנו מסוגל לפעול בצורה שטנית כזאת שספק אם הייתה כמותה בישראל, גם זו אחריותנו. הערבות, שהיא סוד קיומנו העתיק, מוכרחה לחול על כל ההיקף של חיינו, ואם ה"שוליים" כה חולים – הגוף כולו נגוע.

אני נזכר באישה מבוגרת מארה"ב שחיה בקהילה יהודית ובאה לביקור בארץ. "אומרים שיש מקרים של רציחה בין יהודים בארץ ישראל", אמרה לי. נאלצתי להודות שאמת הדבר, והיא הגיבה: "אז גם אתה מאמין לעיתונים? זה לא יכול להיות בחברה יהודית, יהודים לא רוצחים". הרגשתי שאני צודק "עובדתית", אך היא צודקת מהותית.

פעמיים, ומסיבות הפוכות, היינו צריכים לקבוע יום של חשבון נפש נוקב עד תהום. תפילה בישיבת "מקור חיים"
צילום: מרים צחי

מקנא למטה בתוכם

"הבועל ארמית, קנאין פוגעין בו" – נזכר פינחס הלכה והלך ודקר במְחי רומח את זמרי בן סלוא ואת כָּזבּי בת צור. ובזכות ההרג הזה נעצרה המגפה. בקנאתו לא-לוהיו המיר פינחס חֵמה עד כליה גמורה בהרג אחד ויחיד, וזכה בברית שלום ובכהונת עולם ובחיים ארוכים ביותר: פינחס הכהן היה חי עדיין בימי השופטים, למעלה משלוש מאות שנה אחרי יציאת מצרים, ואולי גם בימי דוד. ואם "פינחס הוא אליהו" כפשוטו – הרי שלא שב לעפר אלא עזב את עולמנו בגופו, ברכב אש, והיה למלאך הברית העתיד לחבר אבות ובנים ולבשר את ביאת הגואל.

יש הבדל תהומי בין "לקנא ב…" ל"לקנא ל…". אם אני מקנא במישהו, בסתר לבי אני מרגיש שהוא חמס את קִני ומחזיק בדבר שהוא בעצם קנייני. הצלחתו, כבודו, נכסיו – כמו נגנבו או נשדדו ממני, ומצווה עליי להשיב את הגזלה ואף להורגו לשם כך, כפי שעשה קין. לכל הפחות אני שמח לאידו או מייחל למפלתו בבחינת "גם לי גם לו לא יהיה". אכן קנאה כזאת, גם אם היא מעודנת או לבושה במלבושים של צדקות, וגם אם היא סמויה מעיני בעליה – מעבירה את האדם מן העולם.

כנגד זה – "לקנא ל…" פירושו לפעול במסירות נפש לבל יתחלל שמו וכבודו של האהוב ולריב את ריבו. ככל ש"עזה כמָות אהבה", כך גם "קשה כשאול קנאה". ברית-דם, ברית-אש, ברית עולם תובעת נאמנות עד תום ושותפות גורל גמורה. "אנכ"י" נוטריקון של: "אנא נפשי כתבית יהבית" ("אני עצמי נתתי וכתבתי", או: "אני את עצמי כתבתי ונתתי"), ולכן, אם: "אנכי ה' א-להיך", אז: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". זהו "אל קנא". ומצידנו, קנאה לשמו יתברך, לתורתו, לכבודו של תלמיד חכם, לצלם א-להים באדם, הנה מידת דין ששורשה העמוק הוא בחסד, וכדברי המלבי"ם על פינחס: "שנמצא [מי ש]מקנא למטה בתוכם ואין צריך קנאה למעלה".

סיפוק יצרים מפוקפקים

אך מיהו שיעז ליטול את מידת הדין לידיו? מי מזוכך באמת מכל פנייה? מדחפי יצרים נסתרים?

אפילו על שרה, שראתה בנבואה מה שראתה וגירשה את הגר ואת בנה, אומר בעל הטורים: "ובשביל שגרשה שרה להגר מביתה נענשה ונשתעבדו בניה והוצרכו להתגרש משם". כך גם במעשה דינה ("עכרתם אותי", ו"ארור אפם"). גם גירושו של ישמעאל והרחקתו של עשו, ככל שיהיו מוצדקים והכרחיים וגורליים לדורי דורות, הם טראגיים במהותם ורבי פנים: בכיו ועלבונו של ישמעאל תחת אחד השיחים עודו נשמע, ודמעתו של עשו עדיין רותחת.

הרחקתה העיקשת של תמנע בידי האבות הביאה עלינו את עמלק, וסירובו של יהושע בן פרחיה למחול לישו תלמידו לאחר שנידהו רודף אותנו בלי חשׂך. אפילו במעשהו של משה, שפנה כה וכה "ויך את המצרי ויטמנהו בחול", מוצאים חכמי הסוד שמץ של פסול. והרי אליהו עצמו ממתיק בכל ברית את מידת הקנאה היתרה שלו.

בענין פינחס מביא "מי השילוח" מן הגמרא: "ביקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להם הש"י הניחו לו, קנא בן קנאי משיב חֵמה בן משיב חמה” וכו”. ומסביר ר’ מרדכי יוסף ליינר, בעל “מי השילוח”:

ביקשו מלאכי השרת לדחפו – כי אין אדם יכול לקנא ולנקום נקמת ה' לחברו רק באם יהיה הוא נקי במידה הזו, ולזה העיד ה' יתברך: "קנא בן קנאי" – כי הוא נקי וטהור במידה הזו. "התחילו השבטים מבזין אותו" – כי אמרו כי היה עושה זאת מחמת שנאתו לזמרי, והשיב ה' יתברך: "בקנאו את קנאתי בתוכם" – פירוש שקנאתו היה מחמת גודל אהבתו לישראל, וזה מרמז תיבת "בתוכם".

ובמדרש רבה פינחס: "גדול השלום שנתן לפינחס, שאין העולם מתנהג אלא בשלום והתורה כולה שלום שנאמר (משלי ג) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ואם בא אדם מן הדרך שואלין לו שלום וכן שחרית שואלין לו שלום ובאמש כך שואלין בשלום, שמע ישראל חותמין פורס סוכת שלום על עמו, התפלה חותמין בשלום, בברכת כהנים חותמין בשלום. אמר ר' שמעון בן חלפתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום שנאמר (תהלים כט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

ואחרי ככלות כל השבחים המופלגים האלה, אומר "מי השילוח" שבפינחס נאמר "כי נער ישראל ואוהבהו", שכן:

היה דן את זמרי לנואף בעלמא, על כן דן אותו קנאין פוגעין בו, ונעלם ממנו עומק יסוד הדבר שהיה בזמרי, כי היא [כזבי בת צור] היתה בת זוגו מששת ימי בראשית כמו שמבואר בכתבי האריז"ל […] ונמצא שפינחס היה במעשה הזה כנער, היינו שלא היה יודע עמקות הדבר רק על פי עיני שכל אנושי ולא יותר, ואף-על-פי-כן ה' יתברך אוהבו והסכים עמו, כי לפי שכלו עשה דבר גדול בקנאתו ומסר את נפשו.

אם חכמים שׂמים תָהֳלה אפילו במעשיהם של צדיקי עולם, שאין בהם אלא קנאה טהורה לשמו יתברך ודאגה לשלום עמו – מה אנחנו? במי מאיתנו לא דבק לפחות אבק של גיוס אידיאולוגיות ודוֹגמוֹת דתיות "מוחלטות" לצורך סיפוק יצרים מפוקפקים או שאיפות אגואיסטיות צדקניות ומתחפשות?

המתקה מתוך המאבק

מן העבר האחד קנאות, לאומנות, כוחנות ודוגמטיות. ומן האחר – מחיקת זהות, אוניברסליות מדומה, טשטוש כל הבדלה והבחנה. והלא סוד קיומנו באמצע, בקו הלא נראה המבדיל ומחבר בין ההפכים והניגודים, בין חסד לדין, בין אש למים, בין שמים לארץ, בין ימין ושמאל, בין מערב למזרח, בין זהות תקיפה לכבוד לָאחר. והלא זה סוד השלום האמיתי – לא מסמוס של סתירות, לא ויתור הדדי על זהות כדי להתאחד אחדות מדומה, וגם לא אטימה הרמטית ופנאטית מפני כל חדירה של יחסיות, של קול אחר, של ראייה אחרת; אלא המתקה מתוך המאבק עצמו, מתוך בירור בלתי פוסק, מתוך חיכוך אמיתי, עד כי "יבוא השלישי ויכריע ביניהם". עושה שלום במרומיו – הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ד, 11.7.2014