והיא פתאום הושיטה את ידה | אליהו בירנבוים

כיצד ינהג רב כאשר אישה מושיטה לו יד לשלום? על המחלוקת  בין פוסקי זמננו ותרגילים להתחמקות בעת הצורך


כיצד יש לנהוג בחוץ לארץ כאשר אישה מושיטה יד לשלום לגבר או להיפך? מה צריך לעשות רב המשמש בתפקיד רשמי כאשר ראשת ממשלה או נשיאת מדינה מושיטות לו יד לשלום בטקס ממלכתי? האם בנתינת יד לאישה יש מסר של חיבה או מעשה של אמירת שלום ונימוס בעלמא?

יש לדעת שבארץ קיימת מודעות רבה יותר לצורך בהפרדה בין המינים ולהימנעות מלחיצת יד. גם נשים לא דתיות מודעות לכך שרבנים ואנשים דתיים לא לוחצים בדרך כלל יד לנשים. אולם בחוץ לארץ המצב שונה. כיום, נתינת יד הפכה לדרך המקובלת ביותר לאמירת שלום בין אנשים מעמים שונים, מתרבויות שונות וממינים שונים. לחיצת יד היא מעשה מקובל גם בין אנשים שלא מכירים זה את זה ואף בין אנשים שלא אוהבים זה את זה. מנגד, אי לחיצת יד הפכה להתנהגות חורגת ולא מנומסת.

הבעיה מחמירה בארצות נוצריות. במקרים רבים, כללים והנהגות של הדת הנוצרית עולים בקנה אחד עם ההלכה היהודית ומקִלים על התנהגות הרב, אך לחיצת יד לנשים מקובלת אף בקרב אנשי דת נוצרים. ממילא, כאשר הרב חי במדינה נוצרית ולא רגיל להושיט יד לנשים הדבר גורם לתמיהה בקרב הציבור.

מה, אם כן, אומרת ההלכה על לחיצת יד לאישה? האם יש בכך נגיעה של חיבה או שמא מעשה זה הוא מגע סתמי? בקרב פוסקי הדורות האחרונים ניתן למצוא בשאלה זו קשת של דעות, החל מהקביעה כי לחיצת יד לאישה היא בבחינת ייהרג ואל יעבור ממש ועד להיתר גמור של העניין. את העמדות השונות ניתן לחלק לארבע: השיטה הראשונה רואה בהושטת יד לאישה מעשה של קרבה לעריות וממילא בכל מקום ובכל זמן יש בכך איסור מדאורייתא עד כדי ייהרג ואל יעבור. גישה חולקת רואה את הושטת היד לאישה כמעשה נימוסין בלבד ולכן היא מותרת. פוסקים אחרים מצאו מקום להיתר אם האישה מושיטה את ידה ראשונה, מדין כבוד הבריות ואיסור הלבנת פני חברו. בתוך גישה זו יש שראו את החזרת היד לאישה כמעשה מותר מלכתחילה ויש שהציעו לעשות זאת בדיעבד וביד רפה.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

כיוון אחר העולה בפוסקים מתייחס לנושא לחיצת היד על פי תנאי המקום והזמן, מתוך הבנה שרמת הגירויים הקיימים בין איש לאישה משתנה לפי הסביבה שבה אדם חי. לדבריהם, בתרבות של היום אין בכך איסור ממשי. בדבריי הבאים אין בכוונתי לפסוק הלכה אלא לעיין בשורשי הדעות הללו. נעיין בקצרה בדעות אלו כדי להבין מה עומד ביסוד האיסור או ההיתר. מפאת רגישותו של הנושא אין בכוונתי לפסוק הלכה, אלא להציג את קשת הדעות בנושא זה וכן את ההתמודדות הרווחת בתפוצות.

שאלה של כוונה

לדעת הרמב"ם קרבה לעריות אסורה מן התורה: "כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאווה ונהנה בקירוב בשר, הרי זה לוקה מן התורה…" (הלכות איסורי ביאה כא, א-ב). לפי הרמב"ם איסור הקִרבה איננו נובע מהחשש שמא יבוא האדם לידי ביאה אסורה, אלא כל הנאה מגופן של העריות אסורה. ממילא, גם חיבוק, נישוק ונגיעה אסורים. אלא שככל הנראה, איסור תורה יהיה כאן רק אם הדבר נעשה דרך חיבה ותאווה. במגע רגיל או במקרה שהאישה אינה ערווה עבור האדם אין בדבר איסור. מנגד, לדעת הרמב”ן לעולם אין איסור תורה בחיבוק ונישוק, אפילו כשהוא נעשה דרך חיבה (ספר המצוות, לא תעשה שנ”ג).

הש”ך סבור שאיסור קרבה לעריות או לנשים תלוי בכוונתו של האדם, ולכן אם אינו נוגע באישה דרך תאווה אין איסור קרבה מדאורייתא. דוגמה לכך מוצא הש”ך בסיפורים על חכמי ישראל בתקופת התלמוד שהיו מחבקים ומנשקים את בנותיהם וכן בכך “שהמנהג הפשוט שרופאים ישראלים ממששים הדופק של אישה אפילו אשת איש או עכו”ם אף על פי שיש רופאים אחרים עכו”ם, וכן עושים מיני משמושים על פי דרכי הרפואה” (יו”ד קצה, ס”ק כ, קנ”ז ס”ק י).

הרב שלמה קרליבך (1845-1919), רבה של ליבק בגרמניה ותלמידו וממשיך דרכו של הרב שמשון רפאל הירש, מעיד כי מנהג רבני אשכנז היה להושיט יד לאישה לאחר שזו מושיטה את ידה לשלום, וכך גם הוא נהג בעצמו: “כי הושטת יד לאישה אינו אסור אלא משום הרהור, ורק אם נתכוון הנוגע להנאת איסור. ואף שגם אני בעצמי נזהרתי מקדמת דנא, לא היה לאל ידי לעמוד בדרך הפרושים, משום לא פלוג. כי אף שקצת נשים יודעות מאיסור זה ואינן מושיטות ידיהן לאיש בבואן ובצאתן, רובן לא ראו ולא שמעו שיש למנוע מזה ונותנות יד לפי תומן, ואין לך ביוש גדול יותר מזה לסרב להכות כף אל כף דרך כבוד כמנהג ארצנו וגדול כבוד הבריות שדוחה וכו’” (לדוד צבי, ספר היובל לרד”צ הופמן, עמ’ 218).

רגישות משתנה

בקרב פוסקי זמננו דעתו של הרב יעקב קנייבסקי זצ"ל הייתה ברורה וחדה מאוד: "בדבר נתינת יד לאישה, אין ספק כי הוא איסור גמור של קרבה לערווה אסורה… ואומרים בשם החזון איש שאמר שזהו בדין ייהרג ואל יעבור ככל אביזריהו דעריות…." (קריינא דאגרתא סימן קסב).

גם הרב משה פינשטיין אסר הושטת יד לאישה (אגרות משה או"ח א, קי"ג) אבל בתשובה יותר מאוחרת נראה שיש לכל הפחות הבנה מסוימת למי שנוהג להושיט יד לאישה: "ודבר שראיתי שיש מקילין אף מיראי ה' לתת יד לאישה כשהיא מושיטה – אולי סבורין דאין זה דרך חיבה ותאווה. אבל למעשה קשה לסמוך על זה" (שם, אבן העזר ח"א, ס' נ"ו).

אלא שיחד עם זאת היה הרב פיינשטיין מודע היטב להבדל בין קרבה או נגיעה לשם תאווה ובין נגיעה בדרך מקרה. בשאלה מפורסמת הוא נשאל האם מותר לנסוע בתחבורה ציבורית בשעות העומס, שבהן כידוע אין אפשרות להימנע בנגיעה באישה. מתוך תשובתו אנו למדים כמה עקרונות חשובים בנושא זה: "בדבר הליכה בסאבווי (רכבת תחתית) בזמן שהולכים בני אדם לעבודתם, שנמצאים שם אנשים ונשים דחופים זה בזה, שקשה להיזהר מנגיעה ודחיפה בנשים, אם מותר אז לנסוע בשעות אלו. הנה מצד נגיעה ודחיפה בנשים אין שום איסור, משום שאין זה דרך תאוה וחיבה… ולכן לא שייך לחוש מלנסוע בסאבווי בשעת הליכה לעבודה, אף שלא יכול להיזהר מנגיעה ודחיפה בנשים, שהנגיעה בלא מתכוון מחמת שאי אפשר לו להיזהר אין זה דרך תאווה וחיבה. כמו כן אין איסור מטעם זה לשבת אצל אישה, כשאין מקום אחר…" (שם ח"ב סימן י"ד).

הרב נחום רבינוביץ' בספרו "שיח נחום" (עמוד 180) עוסק בשאלה הכללית של עקרונות הפרדה בין נשים וגברים בחברה. הרב רבינוביץ' מעלה שיקול מעניין אשר איננו מחודש אבל יש בו עיקרון ליישום ההלכה בנושאים אלו בחברה המודרנית. לדעתו יש להביט על השאלה הכללית של הקשר בין המינים בחברה המודרנית.

רגישותם של בני אדם לדברים שונים מושפעת מהאווירה, מהנהלים ומארחות החיים המקובלים בחברה, והם שיוצרים תגובות שונות לתופעות דומות… יש נסיבות שבהן בחברה משותפת השפעת הגירויים עשויה לפחות… פירושו של דבר: בני אדם שחיים בחברה שאין בה תערובת כלל בין אנשים לנשים, לרוב סף הרגישות שלהם שונה לחלוטין מאלו שמורגלים וחשופים תמיד לחברה מעורבת…. המסקנה העולה היא שאי אפשר לקבוע הנחיות מוחלטות לכל המקרים".

נדמה שניתן למצוא מקור וסמך לגישה הסובייקטיבית ביחס לטבע האדם גם בדבריו של בעל הלבוש בנושא ישיבה מעורבת בסעודת נישואין: "ואין נזהרין עכשיו בזה, ואיפשר משום דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים ואין כאן הרהורי עבירה כל כך, דדמיין עלן כקאקי חיוורא (אווזים לבנים) מתוך רוב הרגלן ביננו וכיוון דדשו דשו".

מחמיר בכבוד הבריות

הרב יהודה הרצל הנקין אשר היה רב בניו יורק וכן רב אזורי באזור בית שאן הוסיף שיקול אחר הנוגע לחידוש איסורים מדעתנו: "אמנם כבודו יבין שזהו תלוי במציאות… אבל נתינת יד אינה בכוונה ליהנות וגם אינה אלא לרגע… וצריך ראיה לחדש איסורים אלא בעניינים שלא הזכירום הראשונים. ומה שכבודו כתב, שיש מנהג שלא לתת יד בוודאי גם אני נוהג כן, אבל מנהג לחוד ואיסור לחוד… וכן באשכנז נהגו לתת יד וישנם כמה וכמה תלמידי חכמים בכמה וכמה ארצות שמשיבים יד… ובודאי כבודו רשאי להחמיר על עצמו אבל לא להחמיר לאחרים בלי ראיה…." (שו"ת בני בנים חלק א, סימן ל"ט(.

ומה בכל זאת יעשו הרבנים שנמנעים מלחיצת יד לאישה, כאשר האישה שלפניהם מושיטה להם יד לשלום? בקרב הרבנים מצאתי כמה דרכים מעניינות בהתמודדות זו. יש רבנים שכאשר הם מתקרבים לאישה שאמורה לתת להם יד מיד פותחים בהסבר ומסבירים שמסיבות דתיות הם לא מושיטים יד לאישה. אחרים, עוד לפני שהאישה מושיטה להם יד מצמידים את הידיים זו לזו ומקרבים אותם לפנים כסגנון אמירת שלום במזרח. ויש המהדרין ואף קדים קידה בסגנון האנגלי הקדום כדי להביע את הכבוד וההוקרה שהם נותנים לאישה שלפניהם. ראיתי גם רבנים שמתעטשים כשהאישה ממולם מגישה להם יד לשלום, ואז מכסים את אפם עם ידיהם. לאחר מעשה זה כמובן האישה חוזרת בה מרצונה ללחוץ את ידו של הרב. יש רבנים שכאשר האישה מושיטה להם יד הם מתנצלים באופן מכובד ואף מסבירים כי אינם נוהגים לנגוע ב”דבר שלא שייך להם”. אינני בטוח שסגנון תשובה זה מובן למי שאינו דתי ואינו מבין את כל הרקע ההלכתי שיש בנושא זה, אבל לפחות יש ניסיון מסוים העשוי להסביר מדוע רב נוהג לכאורה בחוסר נימוס.

בין כה ובין כה, ראוי לחקוק בלבנו את דבריו של הרב אונטרמן אשר בשנות מלחמת עולם השנייה התגורר באנגליה ולחץ את ידה של אישה אשר הושיטה לו יד לשלום. שאלו אותו הכיצד, והוא השיב: “אני לא מקל בנגיעה, אלא מחמיר בכבוד הבריות”.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ד, 11.7.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 ביולי 2014, ב-גיליון פנחס תשע"ד - 883, רב עולמי / אליהו בירנבוים ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. הרמן שטרוק: לחיצת ידיים - מנהג שודדי דרכים

    בס"ד כ' בתמוז תשע"ד

    הצייר והמנהיג הציוני-דתי פרופ' חיים אהרן (הרמן) שטרוק, התנגד למנהג לברך לשלום על ידי לחיצת ידיים גם בין גברים.

    וכך מספר הסופר והעיתונאי יונה כהן (שהיה הכתב הפרלמנטרי של הצופה):

    'בביקורו הקרוב בהדר הכרמל בחיפה סר יונתן לביתו של הצייר שטרוק, להודות לו על עזרתו שהיתה לו למועיל, ולספר לו על ראשית ארגונו של הנוער הדתי בפרדס חנה. עם כניסתו לטרקלין האפלולי של הצייר, ניגש אליו הצייר ושאל לשלומו. מיהר יונתן והושיט לו את ידו לשלום, אך ידו נשארה תלויה באויר. הוא נפגע עד עומק ליבו. הצייר המהולל לא הושיט לו יד, אלא חזר ונענע את ראשו פעם ופעמיים.

    בקושי מילט יונתן כמה מילים של תודה ויצא משם כל עוד נפשו בו. בכניסה פגש בו מאיר, חבירו להדרכה בסניף המקומי, והרגיש שמצב רוחו קודר…

    סיפר לו מה קרה בטרקלינו של הצייר. שמע מאיר ופרץ בצחוק ואמר:
    וכי לא ידעת שזו דרכו של הצייר שלנו? לא כלפיך בלבד הוא עושה כן, אלא אין הוא מושיט ידו לשום אדם בעולם. התדע למה? אומר הוא שברכת שלום בלחיצת ידיים הוא, שעליהם להוכיח זה לזה שידיהם ריקות ואין בהן חרב או כלי זיין אחר…'

    (יונה כהן, חכם גרשון מנחלת שמעון – פרקי הווי ירושלמי, ירושלים תשכ"ח, עמ' 93-94)

    לפי דברי שטרוק דוקא לחיצת הידיים, הן לגבר והן לאישה, מהווה עלבון, בבטאה חשד להחזקת נשק. נראה לענ"ד שבכך ניסה הצייר יוצא גרמניה המקפיד במצוות לעקוף את הצורך ללחוץ ידיים לנשים בלי להעליבן.

    בברכה, ש.צ. לוינגר.

    • פיסקה 5, שורה 3:
      …אומר הוא שברכת שלום בלחיצת ידיים – מנהג שודדי דרכים הוא, שעליהם להוכיח זה לזה…

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 885 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: תגובות לגיליונות קודמים – 888 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: