הצלחה זה לחלשים | רבקה שאול בן צבי

יתרונות הנתפסים כחיוביים ומסייעים להצלחה אינם תמיד כאלה, ובמציאות ההיסטורית חלשים גוברים על חזקים ודווקא קשיים מולידים הישגים. לא מה שחשבתם 


דוד-וגולייתדוד וגוליית
איך להפוך חולשה לכוח

מלקולם גלדוול

מאנגלית: נעמי כרמל

כנרת, זמורה–ביתן, תשע"ד 2014, 279 עמ'

המחבר הוא עיתונאי קנדי ידוע שכתב ספרים מצליחים וניסח את "כלל 10,000 השעות" בספרו: "מצוינים: ממה עשויה ההצלחה" (2009). לפי הכלל הזה ההצלחה אינה עומדת על הגאוניות דווקא אלא על 10,000 שעות אימונים שמתפרשות כמובן על פני שנים. גלדוול עצמו השקיע את 10,000 השעות שלו בקריאת מחקרים רבים בתחומי דעת רבים, וסוד כוחו הוא בפופולריזציה של מחקרים אקדמיים על ידי המחשתם בדרך סיפורית מרתקת. הספר שלפנינו עוסק בחולשה וכוח, יתרונות וחסרונות, ומראה את המורכבות והבעייתיות בתבניות מחשבתיות שנראות לנו מובנות מאליהן.

הארכיטיפ העומד ביסוד הספר ומתבטא בכותרתו הוא של דוד וגוליית, דמויות שהפכו לסמל אוניברסלי של יחסי כוח בלתי מאוזנים באופן קיצוני בין חזק לחלש. גלדוול מספר את הסיפור פעמיים. הגרסה הראשונה היא הידועה לנו, והממוקדת בחזק מאוד מול חסר ההגנה. בגרסה השנייה הדברים מתהפכים – גוליית מתואר כמי שסובל מאקרומגליה, מחלה קשה של יותרת המוח, הגורמת לחולה להיות בעל ממדים עצומים בשל עודף הפעילות של הורמון הגדילה. למחלה זאת תופעת לוואי של הגבלות ראייה קשות וראייה כפולה, מה שמסביר את מציאותו של נושא הכלים המיותר שהלך לפני גוליית, ואת שאלתו של גוליית: "הכלב אנוכי כי אתה בא אלי במקלות?" כאשר דוד חמוש רק במקל אחד. כמו כן הקלע אינו כלי נשק חסר ערך, אלא מקביל בקטלנותו לאקדח אוטומטי 45 מילימטר! ניתוחו של גלדוול, שרק מעט הובא ממנו, מבוסס על מחקרים בתחומי הרפואה וההיסטוריה, הנזכרים ביתר פירוט בהערות השוליים המרשימות.

כשל ההנחה המוקדמת

המסר של סיפור דויד וגוליית בגרסתו המעודכנת עובר לאורך הספר כולו: המציאות עוטה מסכות, וחשיבה שאינה חודרת דרכן עלולה להפיל את האדם למלכודות שונות ומשונות, חלקן בלתי הפיכות. אנחנו מתבססים על הנחות שנראות מובנות מאליהן, אך בדיקה מדוקדקת מראה כי הלכנו שולל אחר הרגלי מחשבה שאינם מבוססים על המציאות לאמיתה. מכאן חשיבותם של מחקרים במדעי החברה ובתחומים אחרים, כדרך להבנה עמוקה יותר של המציאות האנושית. הספר מבוסס כולו על מחקרים כבסיס עיוני ועל סיפורים אישיים וראיונות כאמצעי להמחשת התובנות העולות מהמחקרים. גלדוול מציג תופעות מתחומים מגוונים ומוכיח את הכשל שבהנחות מוקדמות.

בחשיבה המקובלת רצוי וכדאי להיוולד במשפחה מבוססת ורצוי עשירה, להורים טובים ומסורים שמיטיבים לטפח ולגדל ילדים ונערים בעלי בריאות נפשית איתנה. כמו כן מוטב להיות חף מלקויות למידה, וללמוד קריאה בהקדם האפשרי. עדיפים כמובן בתי ספר מצוינים, ורצוי בכיתות קטנות ככל האפשר, שנוחות יותר גם לתלמידים וגם למורים, ומאפשרות למידה מצוינת. אחרי התיכון צריך לעשות כל מאמץ על מנת להתקבל לאוניברסיטה המשובחת ביותר, זאת שמקבלת רק מחוננים וגאונים. נועם הליכות אף הוא יעזור לבחור הצעיר לפלס את דרכו בעולם, כי איש אינו סובל אנשים גסי רוח.

המעטפת היוקרתית שנבנתה בעמל רב וסבלנות עיקשת תסייע לסטודנט להגיע להישגים מזהירים בתחומים היוקרתיים (כמובן!) שבהם יבחר ובמסגרת העדפה מתקנת לקבוצות חלשות יתאפשרו גם לימודיהם של בני קבוצות חברתיות חלשות באותן אוניברסיטאות המשתייכות ל"ליגת הקיסוס", כשהכוונה לשמונה אוניברסיטאות אמריקניות הנחשבות לסולתה ושמנה של המערכת האקדמית וקרויות על שם הקיסוס המבצבץ מהקירות החיצוניים של הבניינים העתיקים.

אבל הבניין המפואר הזה של הנחות מובנות מאליהן קורס על כל אבניו במהלך הספר. התזה המרכזית היא שכוח ויתרונות הנתפסים כחיוביים ומסייעים אינם תמיד כפי שהם נראים כלפי חוץ, ואף החולשה לכאורה עשויה להיות מסווה לכוח. גלדוול טוען כי במציאות ההיסטורית חלשים גוברים על חזקים, מדינות חלשות וקטנות מנצחות מדינות גדולות. לורנס איש ערב גבר על התורכים באמצעות כוחות צבאיים שנראו דלים במיוחד. ואכן, חלקו הגדול של הספר מפרט ומנתח אירועים היסטוריים שבהם החלש התגבר על החזק, אבל בחרתי להתמקד בנושאים שקשורים לחיים היומיומיים של בני אדם כפרטים.

המציאות עוטה מסכות. דוד וגוליית, ציור קיר בגרמניה  צילום: כ.אלון

המציאות עוטה מסכות. דוד וגוליית, ציור קיר בגרמניה צילום: כ.אלון

עדיף עני וחולה

כמה אנשים מרחמים על עצמם בשל "ילדות קשה"? "ילדות קשה, ילדות קשה, זה טוב שיש ילדות קשה", שרו יוסי בנאי ורבקה מיכאלי הבלתי נשכחים בשיר זמר שהיה בזמנו פופולרי מאוד. נרדפי ילדות קשה ונעורים מסובכים ממלאים את המרפאות של הפסיכולוגים והתרפיסטים למיניהם. אך בלי להקל ראש בסבל האמיתי הכרוך בילדות קשה, חיים קשים מסייעים לפיתוח מיומנויות ותכונות אופי מיוחדות. תנאים קשים מבחינה פיסית, משפחתית וכלכלית מציידים את האדם בכלים אישיותיים חשובים שאינם מצויים בידי אלה שנולדו עם כפיות זהב וכסף בפה.

אחד מהמרואיינים הרבים המופיעים בספר, מיליארדר שבנה את עצמו במו ידיו, רואה בצער ובדאגה את בניו המטופחים שכבר אינם מסגלים לעצמם את אותם כוחות שאפשרו לו להיחלץ מאשפתות. כי מעבר לסף מסוים, חורץ גלדוול בעקבות מחקרים, הופך היתרון לחיסרון! וכבר אמר קהלת: "יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה, יב), כאשר המילה "עושר" מתאימה לכתוב בספר גם במובנה המילולי הפשוט וגם כייצוג של סוגי עושר אחרים.

כך למשל האידאל החינוכי של כיתות קטנות שדורש משאבים כלכליים מרובים. אכן, כיתה גדולה מאוד היא אמנם סיוט, כפי שיודע כל מורה. ברור שצריך לצמצם כיתות, אך עד איזה גבול? כיתה קטנה מאוד אינה מאפשרת דיאלוג דינאמי בשיעור ויוצרת הפרה של האיזון החברתי הנדרש על מנת שהתלמידים יחושו בטוב. הפחתה ל-24 תלמידים או ל-18 היא מצוינת, אומר אחד המרואיינים, אך כיתה בת 12 תלמידים אינה מאפשרת הוראה ראויה.

ובתחומים אחרים: עודף כסף אינו מוסיף דבר לעושר הנפשי, ואף עלול לגרום לבעיות חינוכיות. בריאות פסיכולוגית עשויה להוליך לבינוניות. ההישגים הגבוהים ביותר מתחוללים על ידי אנשים שעברו סבל, ואישיותם אינה נקייה מבעיות. מעודד אמנם לקרוא על אנשים אמיתיים שהפכו את צרותיהם ונסיבות חייהם לחומרי גלם להצלחות גדולות, אבל דבריו של גלדוול מתאימים לאותם בני אדם שכוחם הנפשי גובר על כל הנסיבות, ואשר הצליחו להתחזק דווקא בשל הנסיבות הקשות. לצדם ישנם אנשים מעוטי כוחות שהנסיבות חזקות מהם.

נועם הליכות מכשיל

אחד הפרקים המעניינים ביותר נושא את הכותרת הפרובוקטיבית "האם תרצה שהילד שלך יהיה דיסלקטי?", ובו תיאור מרתק של מכלול הכישורים שמסגלים לעצמם דווקא הדיסלקטים, כמו היכולת להקשבה ממוקדת מאוד, המסייעת מאוד לעורך דין החוקר עדים בבית המשפט, כמתואר בראיון עם עורך דין מצליח מאוד שבקושי מסוגל לקרוא, ורק מעט מאוד, אבל פיתח זיכרון בלתי רגיל.

הזכרנו נועם הליכות כאידאל אישיותי. תכונה זאת היא אחד מחמשת הקריטריונים המשמשים להערכת האישיות, לצד ארבעה קריטריונים אחרים: יציבות רגשית, מוחצנות, פתיחות, מוכוונות (כלומר יכולת להתמקד ולהשקיע). הנחמדות היא תכונה חברתית חשובה, אך גדולה מקצועית כורכת בחובה תכונות בלתי נעימות ואף חוסר נחמדות, כמתבטא בסיפור חייו של דיוויד ג'יי פרייריק, מגדולי הרפואה, האיש שקידם מאוד את המלחמה בלוקמיה והציל ממוות ודאי עשרות ילדים; איש בוטה ותוקפן, לא נעים בעליל, ניצול ילדות טראומתית ונטולת אהבה.

המחבר מדגים איך התכונות הקשות והבוטות של פרייריק אפשרו לו להילחם בממסד הרפואי השמרני הבנוי על היררכיה וצייתנות. נועם הליכות לא היה מאפשר את מימוש רעיונותיו הגאוניים. גלדוול מצטט פסיכולוג ידוע הטוען כי מחדשים ומהפכנים מפתחים תערובת מוזרה מאוד של פתיחות ומוכוונות ונמצאים בקצה הרצף השלילי של נועם ההליכות. לדבריו, מחדשים חייבים להיות אנשים בלתי נעימים שמוכנים לקחת סיכונים חברתיים.

הצלחת המדוכאים

הפרק הכי חשוב מבחינה מעשית הוא זה העוסק בבחירת אוניברסיטה. לכאורה, מה טוב יותר מאשר ללמוד בקרב אנשים מוכשרים כערכך או יותר, כאלה שציוניהם מזנקים לתקרה, והם אולי ימשכו גם אותך למעלה. אבל מחקרים משקפים מצב שבו רק סטודנטים מבריקים במיוחד מפיקים תועלת מאוניברסיטה כזאת. האחרים יחוו את מה שגלדוול מכנה בשם "תסמונת הדג הקטן בברֵכה הגדולה", וקרוב לוודאי שיאבדו את ביטחונם העצמי. רבים מאוד אף לא יסיימו את לימודיהם, ולא יגשימו את מטרתם המקורית, כמו שקרה לתיכוניסטית מצוינת שאיבדה את עצמה באוניברסיטת בראון היוקרתית, נכשלה בלימודים, ובסופו של דבר לא הגשימה את חלום המדענות, שנראה כל כך תפור עליה בהיותה בתיכון.

מתברר גם שדווקא מכללות לא אליטיסטיות מנפקות הרבה יותר בוגרים שממשיכים בעיסוקם ומצליחים בו ואלה מהם העוסקים במחקר מפרסמים הרבה יותר מאמרים מבוגרי ליגת הקיסוס. כנראה שמוטב להיות אחד מהשועלים ולא זנב לאריות, על מנת שלא ליפול למלכודת "הקיפוח היחסי", אותו סוג של קיפוח הנוצר מהשוואה לסביבה הקרובה. זהו פרק נהדר, עשיר בסיפורים ובהוכחות סטטיסטיות ואחרות, ובעיקר מעודד. מעבר להבנת נושא הכוח והיתרונות, הקורא נשכר רבות גם מהתיאורים המפורטים של אירועים חשובים בהיסטוריה הפוליטית והאמנותית. כמו למשל מאבק השחורים באפליה הגזעית, המהומות באירלנד ומאבקם של האימפרסיוניסטים בממסד האמנותי הצרפתי, והצלחתם דווקא על ידי הוויתור על "הברֵכה הגדולה" קרי "הסלון", ובחירתם להציג בנפרד את ציוריהם ולבנות לעצמם "ברֵכה קטנה". פרק אחד מוקדש לתיאור הצלתם של יהודים מציפורני הנאצים בצרפת של ממשלת וישי. מודגש שדווקא צרפתים שקופחו מבחינה חברתית ודתית הם אלה שהיו מוכנים להסתכן על מנת להציל יהודים.

התרגום קליל וזורם, אך ניכר חסרונו של עורך לשוני, שבוודאי היה משנה כמה ביטויים בלתי מוצלחים, וחבל שההוצאות חוסכות דווקא בתחום זה. נהניתי מעיצוב הכריכה ומתמונת הדג הגדול מול הדגיגים הקטנים, אבל גם שמו של המעצב לא נזכר. הדוגמאות שלא הבאתי רבות מאלה שהבאתי, והקורא בספר המרתק הזה אמנם לא ילמד איך להפוך כל חולשה לכוח, אך יחווה טלטול שכלי מענג, וילמד לחשוב באופן שונה על עניינים מוסכמים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ד, 11.7.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 ביולי 2014, ב-גיליון פנחס תשע"ד - 883, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: