אתיקה שבדיעבד | שלום רוזנברג

לעתים, כדי לשמור על השפיות, האדם צריך לדעת לשנוא. השתקת הרגש היסודי הזה היא לא פחות מאבסורד

האינטרנט מלא בביטויים של שנאה לערבים. בתגובה לכך מבקשים אנשי משפט ופוליטיקה להפליל את כותבי המסרים האלה. זה אבסורד. אי אפשר לעשות צנזורה לרגשות, ואסור לעשות זאת. אם תתקבל צנזורה זאת, התוצאות תהיינה קשות הרבה יותר. תתרחש כאן פגיעה קשה באישיות. להלן אנסה להסביר למה.

שומר לאישיות

"אֹהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע" (תהלים צז, י). למה לשנוא את הרע? למה בכלל לשנוא? נדמה לי שנטעה אם לא נשים לב לחשיבותה של האמוציה היסודית הזאת, השנאה. נחטא קשות אם נקבור אותה מתחת לאבק של הבל הומניסטי שלא במקומו. יש ואדם עומד בפני סכנה פסיכולוגית קריטית, שאת ביטוייה רואים אנו בתופעה פתולוגית לא נדירה. במקרים רבים של חטיפה או לקיחת בני ערובה או אלימות בכלל, מזדהה האדם עם תוקפיו. תופעה זו ידועה בשם "תסמונת שטוקהולם". בשנת 1973 נכנסו שני שודדים לסניף בנק בבירת שוודיה. הם החזיקו ארבעה מעובדי הבנק כבני ערובה במשך חמישה ימים בתוך כספת קטנה. בשעת החילוץ התברר כי החטופים מתנגדים לחופש, וראו במשטרה איום ובשודדים מגִנים. הם אף סירבו להעיד נגד החוטפים בבית המשפט.

למה זה מתרחש? תיאוריה מעניינת מלמדת אותנו שתסמונת זאת היא ביטוי לתהליך כללי יותר שבו האדם מנסה לסלק את ה"דיסוננציה", את חוסר הלכידות והסתירות הפנימיות שבעולמו הקוגניטיבי. באמצעות מנגנון זה "פותר" האדם את הסיטואציה הקשה שבה הוא נתון חסר אונים על ידי הפניית כעסו נגד עצמו, ומשנה את עמדותיו.

כאן לדעתי נעוצה חשיבות השנאה! השנאה, לדעתי, היא היחידה שבתנאים מסוימים יכולה לשמור על האינטגרציה של האישיות, ועל הבריאות הנפשית עד כמה שאפשר. את התוצאות הפתולוגיות נוכל למצוא בשנאה העצמית היהודית שנציגה הבולט ביותר הוא אוטו ויינינגר, אך הדוגמאות הן רבות מספור.

פעמים רבות מתרחש תהליך השונה במקצת. האדם מפנה את שנאתו מהאויב החיצוני לא לעצמו, אלא ל"אח" או לרע. אשתי העמידה אותי על תהליך קשה שפגשה בפרקטיקה הפסיכולוגית שלה. אחד ההורים עוזב את הבית, והנה רגשי הכעס והטינה מופנים להורה הממשיך לטפל במשפחה, לפעמים במאמצים כבדים מנשוא. וכך גם ביחס לבנים.

הדוגמאות הללו מלמדות אותנו, לדעתי, שהדברים מתרחשים כמו בהתאם לחוק שימור השנאה. האוטופיה האתית יכולה להטיף לנו אידיאלים ולדרוש מוסריות אידיאלית השוכנת בראש ההר כשהיא מוקפת מלאכים טהורים וצחורים. אולם לצד האוטופיות שמלכתחילה חייבים אנו לשנן גם אתיקה אחרת, אתיקה שבדיעבד, אתיקה ריאלית יותר שלוקחת בחשבון את האילוצים שבסיטואציה ההיסטורית ובפסיכולוגיה האנושית. לפעמים זקוקים אנו לאתיקה שהאפור שבה מרובה על הברירות והבהירות של הלבן והשחור, לאתיקה שאין בה האסתטיקה של האידיאלים המרוממים את הנפש אך המשחיתים לפעמים באופן פרדוקסלי את המציאות.

אובדן אמון

עד כאן יסוד אחד של השנאה. אך עדיין חסר לי מרכיב נוסף שיקרב אותנו אל הסיטואציה שבה אנו חיים. אני חושב שהשנאה היא תוצאה של אובדן האמון באב הקולקטיבי, בממשלה, לאחר שהיא משחררת מחבלים, בייחוד בחוסר מוחלט של מידתיות. כיצד אפשר לא להיהרס נפשית כאשר מחבלים מתועבים הופכים להיות גיבורים נערצים הבזים לישראלים החלשים שמשחררים אותם? האמונה בצדק של משפט המדינה והאמון בביטחון האישי שבחיים נהרסים. שחרור המחבלים מלווה תמיד בחגיגיות רבה, בציניות, בלעג. וכאשר דבר זה הופך לתהליך שחוזר על עצמו, תהליך שאין לו סוף, באופן אינסטינקטיבי האדם שעדיין בריא הוא יגיב בהגנה היחידה שנשארה לו – כעס, שנאה ואף רצון לנקם.

החטא הקדמון של שחרור המחבלים נותן את אותותיו הטרגיים כאן ועכשיו. דברים פשוטים אלה בלתי מובנים לחלוטין לאנשי הצדק והמוסר, קל וחומר לרוב הפוליטיקאים. יש היבטים אחרים של המציאות הפוליטית היוצרים תסכולים איומים, כמו הטילים בדרום. ולמרות זאת, שחרור המחבלים הוא הביטוי הקיצוני בין כולם.

ואנו עומדים שוב בפני דילמה ופרדוקס. כיצד לשמור על השפיות ועל השנאה שלא יהפכו לכוח הרסני, כמו הנקם ללא גבול? זאת שאלה קשה, אך ברור שהדרך האלטרנטיבית היא אבסורדית. אף כשמישהו מבקש נקם, הוא מנסה להקל על מצוקתו. אנו זקוקים לא לשיעורים והטפות, אלא לשיחה קולקטיבית ואישית, בכל הצורות האפשריות, תוך ניסיון להסביר את הסכנה שתיגרם אם השנאה תיהפך למעשים. האם הדבר אפשרי? על כל פנים ברור לי שאם החוק יעניש צעירים על כך שהם שונאים, יהיה זה פשע ללא כפרה.

ומילה אחרונה על הנקם. יש מספר דוגמאות מופלאות של נקם. בשבילי החשובה בין כולם הייתה הריגתו של סמיון פטליורה, המנהיג האוקראיני האחראי לזוועות שלאחרי מלחמת העולם הראשונה. שלום שוורצבארד חיסל אותו כנקמה על הזוועות ועל רצח בני משפחתו. יש מספר דוגמאות של מעשי נקם נוספים ידועים. הצד השווה שבהם הוא שהם היו ממוקדים ברשעים שפשעו, עינו ורצחו. נכון, במזרח התיכון נוהגים בנקם קולקטיבי מעם לעם ומחמולה לחמולה. זה ודאי לא הנקם היהודי. מורשת הנקם היהודי היא החיסולים הממוקדים. ה’ ייקום דמם של הקדושים.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ד, 11.7.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 ביולי 2014, ב-גיליון פנחס תשע"ד - 883, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: