להתפלל מחדש | אלחנן ניר

ממחצית סיוון ועד פתח התמוז קיווינו. כל היום וכל הלילה, שעה שעה ורגע רגע ציפינו לישועה, דמענו וגופנו נצרב לכוויה. ציפינו לישועה פשוטה ומאוד יומיומית –שישובו הטלאים אל חיק אמותיהם, שהנערים היקרים ומלאי הקסם הללו יחזרו לביתם – ילמדו נהיגה, יעסקו בתורה, ינגנו בגיטרה, יטיילו בארץ ויחפשו את עצמם ואת האמת. כי לפעמים דווקא הפשוט והטריוויאלי ביותר מתחוור כגאולה עצמה.

שמונה עשר הימים הללו הפכו אותנו ללב אחד הפועם ביחד ומבקש שהמלאך יברך את הנערים וישמור וינצור. והתפללנו, הו כמה התפללנו. למדנו מחדש להתפלל וקיבלנו והענקנו זה אל זה שוב את הלגיטימציה הסודית לכך, להיות יהודים של "תהילים זאגר".

באיזה כאב שתתנו את פסוקי העד האלו, שפתע הפכו כה חיים ואקטואליים:

ה' אֱ־לֹהֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ. תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתִי הַטֵּה אָזְנְךָ לְרִנָּתִי. כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי וְחַיַּי לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ… שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת בְּמַחֲשַׁכִּים בִּמְצֹלוֹת… עֵינִי דָאֲבָה מִנִּי עֹנִי קְרָאתִיךָ ה' בְּכָל יוֹם שִׁטַּחְתִּי אֵלֶיךָ כַפָּי. הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה פֶּלֶא אִם רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ סֶּלָה. הַיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדֶּךָ אֱמוּנָתְךָ בָּאֲבַדּוֹן… לָמָה ה' תִּזְנַח נַפְשִׁי תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי (תהילים, פרק עח).

ויותר מהתפילה ופרקי התהילים – זעקנו. כי זעקה היא כנראה הדבר היחיד שנותר מעבר לצעקה, מעבר למילים כולן. ובתוך הקיום האנושי הרעוע, שפתע התגלה עלינו כרעוע אף יותר וגם מלא בורות, כאב ומערות רוע, להטנו מילים שכולן היו מילים של לב.

להיכן נכנסו המילים הללו והצעקות שיצאו מהלב?! אין איתנו יודע, אבל כבר לימדה אותנו אמו של נפתלי: "א־להים לא עובד אצלנו". התפילה כנראה נענית מעצם היותה. כי הרבה דרכים לה לתפילה והרבה דרכים לו למקום.

*

פעמים לא רבות חשים את התחושות הללו, את הלב המבקש ומתמלא ומתגדש על גדותיו ועד להתפרקות הנוראה, לכאב שאין חותך ממנו. והנורא מכול הוא שכבר היה לעולמים וההכרעה של העם הזה לשוב ולחיות כאן – דווקא כאן ולא באוגנדה או בקנדה, היא בהכרח ההכרעה לחיות בתוך המציאות הכל־כך לא פשוטה הזאת. בארץ שעיני ה' בה מראשית השנה ועד אחריתה, אבל גם עיני הזאבים המשחרים לטרף, לאימה, למוות השטני ביותר.

בהקשר הזה אני מבקש לצטט במלואו מכתב שכתב הרב יעקב משה חרל"פ 76 שנים בדיוק קודם למציאת גופות נערינו הקדושים. המכתב נכתב בעקבות הירצחו של שלמה בן יוסף, מעפיל ואיש בית"ר, שבדם המאורעות דאז איבד את חברו הטוב, דוד בן־גאון, והטיל רימון (שלא התפוצץ) על אוטובוס ערבי בכביש ראש פינה־צפת. הוא נתפס בידי הבריטים והוצא להורג בכלא עכו, כשלפני כך עוד כתב: "אני הולך למות, ואני בכלל לא מצטער. מדוע? מפני שאני הולך למות בעד ארצנו!". ואגב, לפני פחות מעשור נמצאה צוואתו ובה מילות ההוד: "כלום אין לי, כלום איני רוצה בשבילי. הכול לעם – לעם ישראל". הנה מכתבו של הרב חרל"פ:

א' דראש חודש תמוז תרח"צ.בני יקירי, ורעיתך היקרה, והילד היקר – ד' עמכם. אמנם המחשבות סוערות מאוד מעליית לגרדום אחד מבני ישראל על לא דבר.

לא הועילו כל ההפצרות, לא הועילו כל ההתחננות. גם כל חלונות השמים נסגרו. כל התפילות, השוועות, הזעקות, והתחינות לא בקעו את העננים.

אשרי לאיש הזה שעל ידו נתעוררו כל כך הרבה הרהורי תשובה. אשרי לו שעל ידו נתאחדו לנקודה אחת כל ישראל. אך אוי מה היה לנו, מדוע שתם תפילתנו, אבל ביטחוננו בו יתברך שמו כי ינקום נקמת דם עמו לעינינו, ובמהרה נראה בבנין ציון וירושלים, ובבנין בית מקדשנו וכו‘.                                      

אביכם המעתיר בעדכם ומברך אתכם,                                                                                     

יעקב משה     

כאז כן עתה עצרה הארץ את נשימתה, התפילות הרקיעו ואנשים שונים זה מזה שיתפו פעולה בכמיהה העזה לבטל את הגזרה. וכמה מדויקות תחושות התסכול של חוסר ההיענות, של הדחייה אל מול הזעקה והשוועה. של הלב היודע ומפנים באבחה אחת כי "גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי" והיד נשלחה אל הנערים מלאי העוז והתושייה וגדעה.

אכן, לא הועילו כל ההפצרות, התחינות והתפילות במובן שביקשנו, אבל במבט מלא דממה לאחור נדע כי אשרי הנערים שעל ידם נתעוררו כל כך הרבה הרהורי תשובה. אשרי להם שעל ידם נתאחדו לנקודה אחת כל ישראל.

אך אוי מה היה לנו.

*

ותודה למשפחות, כל אחת בנפרד ושלושתן יחד, שהזכירו לנו, מתוך כל התהומות הנוראות הללו, את הפלא והנס והזכות להיות חלק מהעם הזה שתוכו תמיד רצוף אהבה. אל מול החלל הפנוי הנורא הזה נצטרף לבקשה לראות בבניין ציון וירושלים, להתאזרות ישראל בגבורה ולהמשך הלכידות העדינה והפנימית הזאת.

וראוי להמשיך לצעוק, לא לחזור מיד ובאוטומטיות אל הנורמטיביות. לא למהר למתק.

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ד, 4.7.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 ביולי 2014, ב-גיליון בלק תשע"ד - 882 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. קול אמא / מוטי לקסמן, תמוז, תשע"ד
    לעלייתן נשמתם הטהורה של השלושה, איל יפרח, נפתלי פרנקל, גיל-עד שער, זיכרונם לברכה.

    קולות רבים עלו בימי מבחן ואסון אלה.

    שלוש אמהות עמדו על הבמה בתל-אביב,
    עיניהן קדימה.
    תקווה של אמא!
    התקווה נגוזה,
    האסון נודע.
    שלוש האמהות, בכו על ילדיהן,
    תארו את טוב ליבם,
    את יפי הנפש שלהם.
    שלוש אמהות,
    אבלו,
    כאבו מאוד,
    ליבם נקרע,
    על נקמה לא דיברו.
    שלוש אמהות!

    קול אחר, קול אישה עלה על גלי האתר, "ישראל מפילה על בנה את האחריות לביצוע המעשה ללא כל ראייה. אך, אם הוא ביצע את החטיפה אהיה גאה בו".
    כי היא גידלה את ילדיה "על ברכי הדת, הם בחורים דתיים, ישרים ונקיי כפיים ומטרתם להביא לניצחון האסלאם" [א].
    היא דברה על בנה.
    האם גם לאחר גילוי התוצאות הרצחניות של "המעשה",
    האישה עדיין גאה בבנה???
    האם גם בעלת קול זה תיקרא אמא?
    האם הריון ולידה בלבד הופכים אישה לאמא?
    אפשר להתווכח אם יש ראייה או אין, על כך שבנה חשוד בחטיפה וברצח.
    אבל, להיות גאה בבן שחוטף ורוצח נער אחר,
    זה ביטוי כן, המשקף קול של אמא?
    זה נובע מלב דואג ורגיש של אמא?
    לא.
    לא ולא.
    זה מבטא פרשנות מעוותת, מאוד מסוימת של אמונה דתית.
    קול כזה משקף חשיבה של נושאי "אמת אלוהית", לפי ראייתם, בלבד.
    כל קול, המבטא "צו אלוהי"
    ללא ערך לאדם כאדם, לכל אדם,
    אינו יכול לבטא לב אמא,
    גם לא לב אבא.

    ושלוש אמהות דברו בכאב נורא,
    קול לב קרוע
    של אמא.

    הבהרות ומראה מקום
    א. בראיון לערוץ 10, בטלביזיה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: