גתה בסלון של רחל | חבצלת פרבר

נשים יהודיות נטלו חלק פעיל בתנועת הנאורות כנושאות וכמתווכות רעיונות. אחת הסיבות להתעלמות מתרומתן היא המרת הדת של מרביתן. מחקר עסיסי ומרענן בעטיפה מיושנת  

וקולן יישמע

יהודיות נאורות בברלין

נטלי ניימרק־גולדברג

מרכז שזר ומכון ליאו בק, 2014, 368 עמ'

 "ספר זה מפגיש את קוראי העברית עם קבוצה מרתקת של נשים יהודיות שחיו בברלין בשלהי המאה ה־18 ובראשית המאה ה־19, והיו בין הנשים הראשונות בחברה היהודית האשכנזית שהשתלבו בתהליכי המודרניזציה, השתתפו… בתרבות האירופית והפגינו קרבה לעמדות פמיניסטיות מוקדמות…".

במילים אלה פותחת המחברת, חוקרת במחלקה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן ובמכון ליאו בק בירושלים, את ספרה החשוב. חשוב – משום שמן הסיבות שיפורטו להלן, נושא הספר הוא בגדר חידוש לרבים, אם לא למרבית הקוראים המשכילים. ומי שיקרא אותו יגלה שהספר קורע אשנב אל פיסת חיים עלומה ומרתקת מן ההיסטוריה שלנו.

מחקרים היסטוריים על נשים בכלל לא היו רווחים עד להופעת הפמיניזם המודרני. על אחת כמה וכמה על נשים יהודיות, ועוד פחות מכך: על נשים יהודיות־אשכנזיות שפעלו במסגרת "תנועת הנאורות". ספר הזיכרונות של גליקל מהמלן (אשת עסקים יהודייה מן המאה ה־17) עורר סנסציה רבתי, אבל אין לו הרבה מתחרים במחקר. גם ההתמקדות בתנועת ההשכלה, שהובילה בהמשך הדרך לציונות, "תרמה ללא ספק לתפיסה שהנשים היהודיות לא היו פעילות בשיח הנאורות", משום ש"ההשכלה היהודית הייתה תנועה גברית בעיקרה…" ומרבית הקוראים והצרכנים של פעילותה היו גברים ובנים (בית הספר המודרני הראשון ברוח ההשכלה שנוסד בברלין ב־1778 נועד לבנים בלבד).

רומנטיקניות פורקות עול

סיבה מרכזית להתעלמות מן הנשים היהודיות הבולטות שפעלו בתנועת הנאורות היא העובדה שמרביתן המירו בשלב זה או אחר של חייהן את דתן. עובדה זו גררה התייחסות שלילית אליהן אצל מיעוט החוקרים היהודים שבכלל הזכירו אותן, והתעלמות מצד היתר. תשובת החוקרת לעניין זה היא שמרבית המקורות הכתובים שהותירו לנו נשים אלה "נכתבו לפני המרת הדת, כאשר היו עדיין יהודיות. שהרי מרביתן התנצרו בשנות השלושים, ואפילו הארבעים והחמישים לחייהן". ומאחר ש"היו קווי דמיון… בין מעורבותן הרבה של הנשים האמורות בתרבות ובחברה הלא־יהודית… למעשיהן ולשאיפותיהן של יהודיות מודרניות ששמרו אמונים ליהדות, מחקר זה עוזר להאיר מגמות של תרבות וחילון (בקרב) נשים יהודיות בהקשר היסטורי רחב יותר". במילים אחרות: למרות המרת הדת המאוחרת שלהן, עדיין ניתן להפיק תובנות חשובות ממה שכתבו נשים אלו לגבי נשים יהודיות אחרות בנות זמנן, שנטו למודרנה וחילון אך עדיין שמרו אמונים ליהדות.

היו עוד סיבות להתעלמות מנשים אלו. נשיותן של "היהודיות הנאורות", כפי שמכנה אותן החוקרת, ודפוסי הפעילות שלהן, היו אף הם בעוכריהן. ראשית, בעוד הגברים של תנועת ההשכלה נחשבו לרציונליסטים, הנשים נחשבו באופן כללי לרגשניות, סנטימנטליות, והן זוהו יותר עם תנועת הרומנטיקה שפעלה מוקדם יותר ובמקביל לתנועת הנאורות. הדבר הפך אותן ואת פעילותן לבלתי־נחשבות, רומנטיות, לא רציניות. גרוע מכך, התנועה הרומנטית זוהתה עם פריקת עול המוסר הבורגני, שבירת קדושת המשפחה וכדומה, ומובן שלא יאה לאישה, ובעיקר יהודייה, להיות קשורה לכך.

שנית, הגברים פעלו בזירה הציבורית, החשובה, ואילו הנשים פעלו במסגרות פרטיות ובעיקר כ"נשות סלונים". המילה "סלונים" גררה התייחסות אל פעילותן כאל משהו לא רציני, סוג של בילוי קל ומבדר, ולעתים אפילו סטיגמה שלילית, כבילוי לא מוסרי. בעניין זה כותבת ניימרק־גולדברג, שבעקבות ספרו של יורגן הָבֵּרמַס ייחס המחקר חשיבות לנקודת הראות של אנשים פשוטים, מה שאפשר גם ל"נשות הסלונים", וביניהן גם לנשים הנאורות היהודיות, לתפוס את מקומן כ"מרכיב חשוב ומהותי בקהל הנאור… כנושאות וכמתווכות רעיונות".

הציטוט האחרון מתייחס לסיבה נוספת להתעלמות מנשים אלו: הנשים שזוהו עם תנועת הנאורות, ופעלו כידידות ומארחות של פילוסופים וגדולי הרוח בזמנן, נתפסו כנגררות, כ"גרוּפיוֹת" וכדמויות סבילות בחברת אותם מאורות, ולא כדמויות פעילות, שחושבות באופן עצמאי, יוצרות וכותבות. בעקבות הָבֵּרמס, הרחבת נקודת הראות אל פעילויות פרטיות, המצויות במעגל השני של היצירה והתיווך של התרבות, מחייבת אפוא התייחסות מחודשת גם אל "היהודיות הנאורות".

נשים מרתקות בחשיבתן, בכתיבתן ובקורות חייהן. הנרייטה הרץ, אנטון גרף, 1792

נשים מרתקות בחשיבתן, בכתיבתן ובקורות חייהן. הנרייטה הרץ, אנטון גרף, 1792

מסיבות ומכתבים

לצד הנימוק האקדמי להתייחסות לדמויות אלה, "להדגיש את מעורבותן של נשים (יהודיות) בנאורות ואת תרומתן הפעילה לתוצר התרבותי של התקופה", קיים גם הנימוק הבלתי־אקדמי, האנושי, והוא הרבה יותר פשוט: הנשים שבהן מדובר, ובעיקר החשובות יותר ביניהן, היו פשוט נשים מרתקות. גם בחשיבתן ובכתיבתן, ועוד יותר מכך מבחינת קורות חייהן והאנשים שאיתם התרועעו.

תמונת השער מראה לנו אחת מהן, מן הידועות בקבוצה זו: הנרייטה הרץ (1764־1847). אכן, מן הציור לבדו אי אפשר לנחש שמדובר באישה יהודייה, אם כי שם משפחתה־מנישואים מעיד על כך (יש לציין שהנרייטה הרץ המירה את דתה לאחר מות בעלה ב־1813). כמו הנרייטה, נהגה לאחר נישואיה השניים גם דורותיאה שלגל, אשר שמה לפני הנישואים דורותיאה מנדלסון, ושם אחותה רחה מנדלסון, מזכירים לנו את אביהן, משה מנדלסון הידוע.

היכרותו של החכם והפילוסוף היהודי עם החברה האינטלקטואלית הגרמנית מן המעלה הראשונה, ובייחוד ידידותו עם הפילוסוף עמנואל קאנט ועם המחזאי גוטהולד לֶסינג, היוו חלק מן הרקע החברתי ומן הבסיס להתפתחותן האינטלקטואלית של בנותיו. רחה מנדלסון נישאה ליהודי, מנדל מאייר, ושמרה על יהדותה. ואילו אחותה דורותיאה נישאה נישואים שניים לנוצרי (פרידריך שלגל). דורותיאה, וכן גם האח אברהם, אביו של המלחין פליקס מנדלסון, המירו את דתם.

דמות מרכזית נוספת בחבורת הנשים היהודיות הנאורות היא רחל וארנהאגן לבית לוין. גם היא יהודייה שנישאה לנוצרי, הדיפלומט והעיתונאי קרל־אוגוסט וארנהאגן פון אנזה, והמירה את דתה. מכריה ובאי־הסלון הרבים שלה, כמו גם של הנשים שהוזכרו קודם, כללו אישי ספרות, חוקרים, פילוסופים מרכזיים ועוד. ביניהם היו, למשל, המשורר והמחזאי יוהאן פון גתה, חוקר הטבע והגיאוגרף אלכסנדר פון הומבולדט, בני משפחת מנדלסון, היינריך היינה ועוד. בעלה השני של דורותיאה לבית מנדלסון היה המשורר, הבלשן והדיפלומט פרידריך שלגל – שאותו הכירה בעת שהיה אורח בסלון שניהלה בתקופת נישואיה הראשונים לשמעון פייט (או וייט).

 ספרה של ניימרק־גולדברג אינו עוסק באופן ספציפי בביוגרפיות המרתקות של נשים אלו וחברותיהן: פרדכן ליבמן, אסתר גד, לאה סלומון – אשתו של אברהם מנדלסון ואמו של פליקס מנדלסון־ברתולדי ועוד. כראוי לחוקרת מגדר והיסטוריונית, תשומת לבה נתונה לנושאים ההיסטוריים הכלליים והעקרוניים המעניינים את הדיסציפלינה המדעית שלה. היא דנה במכתבים של נשים נאורות כמקור לידע היסטורי, ובעיקר בתפקיד החשוב שמילאו מכתבים אלה כמתווכי רעיונות ותכנים תרבותיים וכמפיצי עקרונות הנאורות, וגם כאמצעי ליצירת רשתות של בעלי דעות דומות על פני מרחקים גיאוגרפיים ומעמדיים (networking).

קשה אמנם לדמיין את יוהאן וולפגנג גתה יושב ממש בסלונים של האחיות שרה ומריאנה מאייר, אפילו לאחר שנישאו – שרה לברון פרדיננד פון גרוטהוס ומריאנה לנסיך האוסטרי היינריך ה־14 פון רויס. אבל קשר המכתבים בין מריאנה לגתה נמשך כעשרים שנה, מאז שהאחיות הכירו את המשורר במרחצאות של קרלסבאד (קרלובי־וארי) שבבוהמיה. וחליפת המכתבים מלמדת לא רק על חייה הפרטיים של מריאנה, אלא גם ובעיקר על המתרחש בתחומי התרבות, ובייחוד התיאטרון, בברלין ובווינה, ומביאה את המידע הזה לגתה היושב בויימאר הפרובינציאלית.

מנה של רכילויות

ניימרק־גולדברג דנה בשקיעתה של ההגמוניה של הספרות הדתית בחברה היהודית דוברת הגרמנית, ובאורח החיים של החברה הגבוהה היהודית בגרמניה ואוסטריה – הנוהַג לבקר במרחצאות המרפא, הרגלי הקריאה של הנשים המשכילות והמפגשים החברתיים בבתים פרטיים שהפכו להזדמנויות לערעור ההפרדה המגדרית, ללימוד בלתי פורמלי ולטיפוח קשרים עם לא־יהודים – שהביא במקרים רבים לנישואים מעורבים ולהמרת דת.

נושא המרת הדת תופס מקום חשוב בספר, משום שהמרת הדת הייתה, ועודנה, סוגיה רחבה שהקיפה לא רק את העניין האמוני ואת שמירת המצוות – אלא גם סוגיות של זהות והזדהות עם הלאום היהודי, קשר עם משפחת המוצא; ובמקרים של נישואים שניים – השאלה של גירושין, שלא נחשבו למעשה נאות בחלקיה השמרניים יותר של החברה היהודית, וההינתקות ממסגרות חיים שנבנו יחד עם הבעל הראשון.

אגב הדיון בנושא המרת הדת, אבל עוד יותר מכך בפרק "אמנציפציה נשית: נישואין, גירושין, עצמאות", זוכה הקורא גם למנה ראויה ומהנה מאוד של רכילויות, ביניהן גם עסיסיות. מה שמרענן את הספר ומוסיף תבלין לטקסט שהיה עלול להיהפך בקלות ליבש.

יש לומר לזכותה של המחברת שלמרות המראה המיושן של הספר, בכריכתו וגופניו הצפופים בפסקאות ארוכות, ולמרות הערות השוליים המרובות והאפרט המדעי שעלולים להבהיל קוראים (אבל שראויים לכל שבח וחיוניים בספר שמיועד בעצם לקהל אקדמי), הספר מפתיע לטובה ברעננות של כתיבתו ושל תכניו.

חמישים עמודי הביבליוגרפיה והמפתחות מקִלים מאוד על החיפוש ועל מעקב נוסף למי שמתייחס אל הספר כספר עיון, והערות השוליים מעניינות מאוד בחלקן גם בעיני מי שאינם נמנים עם עמיתיה למקצוע של ניימרק־גולדברג. וכך, למרות שהספר נכתב על פי כל כללי הפרסום האקדמי, הוא מעניין וקריא גם לקוראת המשכילה מן השורה, ומומלץ לכל מי שלִבם פתוח לגורלן של נשים יהודיות יוצאות דופן בנסיבות ובתקופה שאתגרו את היהדות.

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ד, 4.7.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 ביולי 2014, ב-גיליון בלק תשע"ד - 882, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: