בשר רקוב | ענבל יפה

"פני דרדפול", המפגישה דמויות מקלאסיקות אימה כמו "דרקולה" ו"פרנקנשטיין", מתבססת על בוטות וזעזוע במקום ליצור תוכן בעל משמעות

נתחיל בקצת הקשר: "פני דרדפול" (התרגום המדויק הוא כנראה "זוועה בגרוש"), דרמת האימה שעונתה הראשונה הסתיימה השבוע וניתנת לצפייה אצלנו ב־HOT VOD, לוקחת את שמה מספרות האימה הזולה של המאה ה־19 – חוברות של סיפורי זוועות סנסציוניים שנמכרו במחיר פני האחת. אולם מעריציהם הרבים של דיק טרפין או וארני הערפד עתידים להתאכזב, מאחר ש"פני דרדפול" לוקחת אותנו דווקא למחוזות מוכרים יותר; כמה דמויות וחלקים בעלילה מבוססים, באופן מלא או חלקי, על קלאסיקות אימה ופנטזיה מהמאה ה־19: "דרקולה", "פרנקנשטיין" או "תמונתו של דוריאן גריי". הדמויות השונות חיות באותו עולם, מתקשרות זו עם זו ולוקחות חלק בעלילת אימים שמשלבת אלמנטים מיצירות המקור.

חיקוי של חיקוי

הרעיון הזה, כמובן, כבר הופיע בגלגולים קודמים רבים מספור, שראש וראשון להם הוא הקומיקס "ליגת הג'נטלמנים היוצאים מגדר הרגיל" של אלן מור, ושני הוא הספר "לילה אחד באוקטובר הבודד" מאת רוג'ר זילאזני ז"ל; לאלה הצטרפו עוד רבים וטובים (או במקרה הנפוץ של סרטים כגון "ואן הלסינג" המצער או העיבוד הקולנועי של "ליגת הג'נטלמנים" לעיל – לא טובים).

הז'אנר פונה ללבם של קוראים רבים: הוא מגשים את חלום הילדות הוותיק לכנס את כל הדמויות החביבות עליך בסיפור אחד ולתת להן לשחק זו עם זו, ולארגן את כל מה שמעורר את דמיונך לעולם מושלם אחד. עם זאת, נדמה שההנאה שהקורא המלומד יותר או פחות אמור לשאוב מסדרה כזו היא בעלת עוקץ נוסף; מעבר לעיסוק בחומר הספרותי כשלעצמו, נדמה שיש פה אלמנט חזק של חנופה אינטלקטואלית לקהל הצופים המתענג על יכולתו לזהות את ההתייחסויות הספרותיות.

החשד מתחזק כשאנחנו בוחנים את האופן שבו מטפלת הסדרה בדמויות; האם היא מנסה להגיד משהו על הדמויות עצמן? האם העלילה מספרת לנו משהו חדש על בדידותו של פרנקנשטיין, או על הדקדנטיות של דוריאן גריי? אולי הצגתן של הדמויות המוכרות, זו בצד זו, מעניקה לנו איזו תובנה חדשה בנוגע לרוח הזמן שבו הסדרה מתרחשת, הדמיונות והפחדים של התקופה הוויקטוריאנית? התשובה לכל השאלות האלה היא ברובה שלילית. מעבר לכך, ככל שצופים יותר בסדרה כך עולה התחושה כי "פני דרדפול" שואבת השראה לא מהספרות שאליה היא מתיימרת להתייחס, אלא ממקורות מודרניים בהרבה.

נתבונן, למשל, בהחלטה לקבץ דמויות מ"דרקולה", "פרנקנשטיין" ו"דוריאן גריי" תחת גג אחד. שאלו את הצופה הסביר מה משותף לכל הנ"ל, והוא יגיד משהו בסגנון "ספרות פנטזיה ויקטוריאנית". טוב ויפה, חוץ מנקודה אחת: "פרנקנשטיין" אינו ויקטוריאני – הוא יצא לאור ב־1818. התקופה שיצא בה הייתה שונה בעליל משנות ה־90 של המאה ה־19 (אז התפרסמו שני הספרים האחרים), והחרדות האקטואליות שמשתקפות בו שייכות לעידן אחר. אבל ההכללה שלו בקבוצה הזו נדמית מתבקשת וטבעית. למה, בעצם? יש חשד סביר שהסיבה לכך היא ה־Hammer Horrors – סרטי האימה הזולים שהופקו באולפני האמר במחצית הראשונה של המאה ה־20, ואיגדו לנצח בתודעתנו ובתרבות הפופולרית כמה מפלצות קבועות – דרקולה, היצור של פרנקנשטיין, המומיה (שייתכן שעוד נפגוש – “פני דרדפול“ כוללת גם אלמנטים שקשורים למצרים העתיקה) ואיש הזאב (שצץ לקראת סוף העונה).

רחובות אפלוליים, מאורות אופיום, שחפת ופרוצות. "פני דרדפול"  באדיבות הוט

רחובות אפלוליים, מאורות אופיום, שחפת ופרוצות. "פני דרדפול"
באדיבות הוט

לכאורה, נדמה שמדובר באבחנה קטנונית, אך היא משקפת דבר־מה מהותי: הדמויות, כפי שהן מוצגות בסדרה, עברו כמה וכמה פילטרים בדרך לגלגול הנוכחי. כמו ספינתו של תזאוס בפרדוקס הנודע, כל גלגול כזה סילק מהן חלק אחר מאופיין המקורי, עד שחלקן הגדול דומות לגרסת האב שלהן בשם בלבד.

“פני דרדפול“, במובן זה, אינה מחווה לחומר המקור אלא חיקוי של חיקוי – של סרטי האימה הישנים, של פסטישים ויקטוריאניים קודמים, של אלף ואחד דימויים של “לונדון האפלה של המאה ה־19“ שעברו אבולוציה פרטית משלהם במדיה עד שנחרתו בזיכרוננו ללא ערעור. יש שם רחובות אפלוליים, מוארים בגז; יש שם מאורות אופיום; יש שחפת ובתי מחסה נוראים ופרוצות, המון פרוצות. כל אלה סמנים מוכרים שמאותתים לנו “לונדון, גותיקה, 1899־1880“; ונראה שכותבי הסדרה חשבו שמספיק לזרוק אותם שם בזה אחר זה, תוך מינימום מאמץ לקשר ביניהם, מתוך הסכמה שבשתיקה כי הצופים שכבר ראו דבר או שניים ישלימו את החסר (באמינות, במקוריות, בנאמנות למשהו שמעבר לקלישאה) בעצמם.

לא ריאליסטי

במקביל, "פני דרדפול" משתלבת להפליא באופנה נוספת שצברה תנופה אדירה בשנים האחרונות: האפלוליות. זו סדרה קודרת מאוד, אלימה מאוד ומינית מאוד. במקום דלי אחד של דם תמיד ישפכו שלושה, כל אלמנט מחריד יזכה לתקריב אוהב ואף סצנה שלווה יחסית לא תסתיים מבלי שתיכלל בה איזו זוועה מתפרצת פתאומית. האופנה הזו התחילה את דרכה כריאליזם: התרחקות מן העולם האידיאלי הוורוד של העולמות הפנטסטיים של הוליווד לטובת מבט מפוכח ובוגר יותר המביא בחשבון את הגוונים המורכבים, ולעתים קרובות המכוערים, של המציאות.

אך במסגרת המוטציה של הז'אנר, הריאליזם והבגרות, אבוי, ננטשו מזמן. כמו סדרות רבות אחרות הסובלות מאותה תסמונת, "פני דרדפול" לא מפגינה מורכבות רגשית או רעיונית; הבזקים קצרים של רגש ועדינות המופיעים בה מדי פעם מהווים כמעט תמיד הרמה להנחתה עבור הזוועה הבאה. לא שיש בכך משהו חדש במיוחד; זוהי הקצנה של תהליך שנמצא בתנופה כבר עשור, הלך מחשבה שמניח שככל שהמוצג על המסך קשה יותר לצפייה כך הוא "אמיתי" יותר, או לכל הפחות מושך ומעניין יותר. העניין מתבטא גם בהקצנה החריפה למדי של העלילה הכללית: על המאזניים לא מונח רק גורלם של כמה אנשים (שאמור להיחשב למוקד עניין סביר בהחלט), אלא גורל העולם כולו. פחות מכך הרי לא יספיק־ כל סדרת ז'אנר שנייה עוסקת בגורל העולם כולו, ויוצריה של "פני דרדפול" בוודאי מאמינים כי כל נסיגה לאחור עלולה להחשיד בחוסר רצינות מספקת.

לשם השוואה, לפחות עוד סדרה אחת מהשנה האחרונה הפגינה את אותם תסמינים בדיוק: זוהי "סליפי הולו". גם היא הוסיפה עלילה־על־טבעית־אפלה־וקודרת־עד־מאוד (האפוקליפסה הנוצרית, לא פחות) לסביבה שלא יכולה באמת לשאת משא כבד כל־כך; גם היא הפגינה חוסר קשר מוחלט למקור, ולמעשה נדמתה יותר כמו עיבוד חופשי של סרט האימה הפנטסטי "סליפי הולו" מ־1999 מאשר של הסיפור הקצר והתמים־למדי שעליו היא לכאורה מבוססת. עוד חיקוי של חיקוי אשר מתמקד בתכנים "אפלים" שיערבו לחיכם המשופשף של צופי המאה ה־21. כמותן יש עוד רבות. ההבדל היחיד הוא בהיקף: "פני דרדפול", המשודרת ברשת הכבלים שואוטיים, יכולה להרשות לעצמה יותר הן מבחינת תקציב והן מבחינת צנזורה. אבל הלב הפועם בהן הוא אותו לב: זעזעו את הקהל במלוא הדלי דם ואש, רק אל תספרו לו בטעות שום דבר חדש.

סף הגירוי הולך ועולה

באופן אירוני, דווקא השאיפה להיות בוגרת ופורצת דרך, המתבטאת בתועפות דם ומין ללא הקשר או טעם, הופכת את "פני דרדפול" לנאמנה במפתיע למקור שמה: אימה זולה וסנסציונית, בידור נמוך המתבסס על אפקט של בוטות וזעזוע במקום לנסות ליצור תוכן בעל משמעות. ההצלחה של הסדרה מעידה כמדומה כי זהו בדיוק המצרך הרצוי כרגע בתרבות ההמונים העייפה שלנו, הפוסט־פוסט־מודרנית ורדופת הדימויים וההשתקפויות; תרבות שסף הגירוי שלה הולך ועולה במקביל לחוסר אמון גובר ביכולת ליצור משהו חדשני באמת.

בשלב הזה כבר אפשר להימנע ממשחקי המילים המתבקשים ולומר חד־משמעית: "פני דרדפול" היא סדרה גרועה. היא מבוססת על חקיינות חסרת בינה שחוסר ההשראה שלה מוסווה על ידי תועפות חומר מזעזע־במתכוון, וצוות השחקנים המרשים שלה מבוזבז על תסריט שאי אפשר להציל. אבל אם לנקוט במטפורה שבוודאי הייתה מוצאת חן בעיני יוצרי הסדרה, כשהבשר רקוב, לעתים קל יותר לראות את השלד.

אני נוטה להאמין כי ככל שיצירה טובה יותר, כך נדמה שהיא הכרחית ועומדת בפני עצמה, במנותק מההקשר התרבותי שהוליד אותה. אולי הכלל פועל גם בכיוון ההפוך. ייתכן ש"פני דרדפול" תזכה לתהילה בתור זיקוק מושלם של הצייטגייסט במערב בעשור השני של המאה ה־21; יתכן שייכתבו עליה עבודות דוקטורט מלומדות מאת חוקרי טקסטים צעירים ורציניים; ייתכן שהיא תיחשב לצפיית חובה עבור חוקרים חובבים של התרבות הפופולרית. טובה, כנראה, היא כבר לא תהיה אף פעם.

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ד, 4.7.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 ביולי 2014, ב-גיליון בלק תשע"ד - 882 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: