בני אדם מנחמין | שמואל פאוסט

סיור בין כמה סיפורי מיתת נערים מציג מעושר התגובות של חכמינו ומאפשר ליטול את אופן ההתמודדות הרצוי. וגם שתיקה היא דרך התמודדות למי שלהם דומייה תהילה

מה בין מיתת נערים למיתת זקנים? ר' יהודה אומר: הנר הזה, בשעה שהוא כבה מאליו, יפה לו ויפה לפתילה.

ובשעה שהוא כבה שלא מאליו, רע לו ורע לפתילה.

רבי אבהו אמר: התאנה הזו, בשעה שהיא נלקטת בעונתה, יפה לה ויפה לתאנה.

ובשעה שהיא מתלקטת שלא בעונתה, רע לה ורע לתאנה.

ר' חייא הגדול ותלמידיו ויש אומרים ר' עקיבא ותלמידיו היו למודים להיות משכימים ויושבים ושונים תחת תאנה אחת. והיה בעל התאנה משכים ולוקטה. אמרו: שמא הוא חושדנו […]

מה עשה? השכים בשחרית ולא לקטה וזרחה עליה החמה והתליעו התאנים.

אמרו: בעל התאנה יודע אימתי היא עונתה של תאנה ללקוט ולוקטה.

כך הקב"ה יודע אימתי היא עונתם של צדיקים להסתלק מן העולם ומסלקם.

זהו שכתוב: "דודי ירד לגנו לערוגת הבושם" (בראשית רבה סב, ב).

קץ החיים הוא האירוע האחד הוודאי בחיינו, אך בואו הוא תמיד הפתעה מרה המערערת מערכות חיים וטורפת סדרי עולם, מותירה את החיים כואבים ותרים אחר מענה ומזור. והאסון הנורא מכול, המהפך את הסדר הטבעי, הוא מות בנים. רבותינו זכרם לברכה תרו תדיר אחר פשר, הן לסדרי עולם והן להפרתם, בשאלות של ייסורים וחורבן ובעמידתם אל מול השכול.

מעשי חכמים, הנתונים בחיבורי חז"ל השונים, ביקשו בדרכם הסיפורית להתמודד עם שאלת קטיפתם בטרם עת של חיי צעירים וצעירות. והם עושים זאת באמצעות סיפורי שיחה, הספד, ביקור חולים וניחום אבלים. כמלומדי שבעים פנים לתורה, לא נתפלא למצוא מגוון של ניסיונות למתן פשר ולא תשובה אחת אחידה ומחייבת. ויש בזה יופי ההכרה ברבגוניותם של בני האדם. לאנשים שונים, בעלי תפיסות ותכונות נבדלות, בתקופות משתנות ובמצבים מגוונים, מתאימות תשובות שונות.

סיור קצר בין כמה סיפורים מייצגים יציג בפנינו משהו מעושר התגובות של חכמינו ואולי יאפשר לכל אחד ואחת ליטול עמם את אופן ההתמודדות הרצוי, או את שילובם של כמה אופנים יחד. וגם שתיקה היא דרך התמודדות למי שלהם דומייה תהילה.

"בעל התאנה יודע אימתי היא עונתה של תאנה ללקוט, ולוקטה" צילום: שאטרסטוק

"בעל התאנה יודע אימתי היא עונתה של תאנה ללקוט, ולוקטה"
צילום: שאטרסטוק

לא כשעלתה על דעתך

כששיבחו רבותינו את השתיקה אל נוכח המוות, לא התכוונו לשתיקת הבכי הטבעי, לנימוסי אבלים, לאיפוק. הם התכוונו שלא לערער אחר מידותיו של הקב"ה (ויש שהתכוונו שלא לפתוח פה לשטן). "וידום אהרן" – שתק וקיבל שכר. וכן בדוד הוא אומר "דום לה' והתחולל לו" – אף על פי שמפיל לך חללים חללים את שתוק (זבחים קטו ע"ב). "שתוק", אומר הקב"ה האגדי למשה בשעה שהוא מהרהר אחר מידותיו "זו תורה וזו שכרה?!", "כך עלה במחשבה לפניי". הצדק האלוהי הוא מוחלט, לא ניתן לערעור, גם כשאין לאל ידו של אדם לרדת אל פשרו.

רב שמואל בר יהודה מתה לו בתו, מספרת הגמרא (בבא קמא לח ע"א). אמרו החכמים לעולא נלך לנחמו. לא אשתתף אתכם בניחום אבלים בניסוח הבבלים, מטיח עולא בחבריו שבבבל, שדברי הניחומים שלכם הרי הם כפירה. שאתם סופקים כפיים ואומרים "נו ככה זה בעולם. מה אפשר לעשות?", ומשמע מכאן שלו היה בידכם לעשות משהו נגד רצון שמים הייתם עושים!

הלך הוא לבדו ודרש לפני רב שמואל האבל: "ויאמר ה' אל משה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה". וכי מה עלה על דעתו של משה, לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה קל וחומר בעצמו, שיש להכות את מואב כאת מדין. אמר לו הקב"ה: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי. שתי בריות טובות יש לי להוציא מהן – רות המואבייה ונעמה העמונית. והלא דברים קל וחומר – ומה בשביל שתי פרידות (=גוזלות) טובות חס הקב"ה על שתי אומות גדולות ולא החריבן – בתו של רבי, אם כשרה היא וראויה היא לצאת ממנה דבר טוב – על אחת כמה וכמה שהייתה חיה.

עולא חותר לאמת תיאולוגית מוחלטת ומוכן להשמיעה אף במחיר התעלמות גמורה מהכאב האישי. כשהקב"ה רוצה להציל מישהו כדי לממש את תוכניתו ארוכת הטווח, הוא אומר לאב השכול, הוא יעשה הכול כדי שיחיה. לו הייתה בתך כשרה ולו ראוי היה לצאת ממנה דבר טוב, הרי הייתה עודנה עמנו. אם איננה – כנראה שאין עוד לקב"ה חפץ בה. הצדק האלוהי הוא מוחלט ללא עוררין.

קיצוניותם האכזרית של דברי עולא, הנראית בעינינו כאמירה נוראה ומגדפת, היא מכוונת. כל אמירה אחרת היא בעיניו לא רק שקר, לא רק סילוף, אלא גידוף. כלפי שמיא. חכמי בבל מנומסים, סבור עולא, נזהרים מפגיעה באבלים, אך מחיר פגיעתם חמור יותר – פגם באמונה בצדקת דרכו של הקב"ה. חישוביו של עולא הם חישובי התוכנית האלוהית הגדולה, שבתוכה משובצים בני האדם כפיונים זערוריים על לוח משחק הנשגב מבינתם.

דעתו של עולא דעת יחיד היא. רוב החכמים לא תמכו בדעתו. מכלל לאו אתה שומע הן. חכמים אינם מסכימים לדעתו של עולא והוא לבדו הולך עם גישתו המחמירה לבית האבל. חכמי בבל מחזיקים בעמדה אחרת. בוודאי שלו אפשר היה לעשות מעשה אנושי כלשהו ולהציל את חיי בתו – היו עושים. אלא שמוות זה כנראה בלתי נמנע היה ולכן אין מה לעשות, זו דרכו של עולם. הם אינם מתיימרים להבין חשבונות שמים ולהגן על הצדק האלוהי, יהא אשר יהא. הם מנחמים את האב השכול בכך שכל מה שניתן היה לעשות – נעשה, ומעבר לכך "מה אפשר לעשות".

כל דור ודור

סיפור חכמים אחר נדמה חמור לא פחות, באמירת ניחומים שאינה אלא הטלת אשמה. עד כדי כך נדמה חמור שהסוגיה מזדעקת כנגד עצמה ומיד משיבה תשובה להנחת הדעת, המציעה דרך התמודדות נוספת.

רב חייא בר אבא, מלמד הסיפור במסכת כתובות (ח ע"ב), היה מלמד את בניו של ריש לקיש. אירע אירוע ומת ילדו שלו. ריש לקיש לא הלך אליו לנחמו ביום הראשון לאבלותו, אבל למחרת לקח איתו את יהודה בר נחמני, מתורגמנו, כדי לנחם את ר' חייא בר אבא. אמר לו ריש לקיש למתורגמן: אמור דבר בעניין התינוק! פתח זה ואמר: "וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו", כלומר, דור שאבות מנאצים להקב"ה – כועס על בניהם ועל בנותיהם והם מתים כשהם קטנים. בשלב זה נדהמת הסתמא דגמרא: הוא בא לנחם והרי הוא מצער אותו! כך מנחמים אב על מות ילדו הקט?! מטילים בו אשמה אישית ישירה על מות בנו בעטיים של חטאי האב? אלא, מיישבת הגמרא, כך אמר לו: חשוב אתה להיתפס על עוון הדור.

מה תשובה יש כאן? האם מסיעתו של עולא הוא בר נחמני המתורגמן? הגם לשיטתו צידוק הדין – הצדקת הצדק האלוהי – הוא העיקר, גם במחיר פגיעה באבלים? חלילה, מסבירה הגמרא, ההאשמה אינה מוטחת באב הספציפי, היא מוטחת בדור האבות כולו, האוכלים בוסר ומקהים שיני בניהם. ואם רב חייא הוא הצדיק, ולא הרשע, שביניהם, מדוע נענש במות בנו? – כי נתפס על עוון הדור. כי חשוב הוא לשלם את המחיר על עוונם. כי זו טיבה של מנהיגות רוחנית. ובתשובה הזאת, דווקא חשיבותו, בעיני השמים, של מלמד הדרדקים היא שקובעת את תפקידו וחורצת את גורלו.

האם יש בכך צידוק תיאולוגי? קשה עליי התשובה המצדיקה. אבל אולי ניחומים יש כאן. הצעה לנחמה. מות הבן אינו רק עניין אישי בסיפור הזה, הוא עניין לאומי. יריעת ההקשר מועצמת מאוד, לאורך ולרוחב, ומכניסה את המקרה הפרטי להקשרי זמן, הנמדד על פני דורות רבים, ולהקשר חברתי, קהילתי, לאומי. מעבר למקומו הפרטי של כל יחיד, לעצמו ולמשפחתו, לכל פרט יש משמעות, יש תפקיד, גם בהקשר הלאומי. ואם למחיר הכבד ששילם, המעורר את שאלת הצדק האלוהי, יש פשר במובנים רחבים ועמוקים של העם, הרי בפשר זה מוצע לו להינחם.

זיכוי הרבים

רבי עקיבא, על פי הסיפור במסכת הקטנה שמחות (ח, יג), רואה גם הוא את מות הבן בהקשר ציבורי רחב. הסיפור הוא קשה. שמעון, בנו של רבי עקיבא, חולה מאוד, אך "אין מבטלין תלמוד תורה למת עד שתצא נשמתו". וכך, בכל פעם שבאים השליחים לבית מדרשו של רבי עקיבא כדי להפסיקו מתלמודו בשל מצבו המדרדר של בנו, הוא משלח אותם כלעומת שבאו ומחזיר את תלמידיו ללימוד התורה, לבל יתבטלו. עד שבאו השליחים ובישרו לו שיצאה נשמתו.

עמד וחלץ את תפיליו וקרע את בגדיו, ואמר להם: אחינו ישראל שמעו, עד כאן היינו חייבין בתלמוד תורה, מכאן ואילך אני ואתם חייבין בכבודו של מת. נתקבצו קהל גדול לכבוד בנו של ר' עקיבא. הוציאו לו ספסל מן הקברות, וישב עליו ודרש ואמר: אחינו ישראל שמעו, לא שאני חכם – יש כאן חכמים ממני, ולא שאני עשיר – יש כאן עשירים ממני, אנשי דרום מכירין את ר' עקיבא, אנשי גליל מאין מכירין? האנשים מכירין את ר' עקיבא, הנשים והטף מאין? אלא יודע אני ששכרכם מרובה, שלא נצטערתם ובאתם אלא לכבוד תורה ולשם מצוה. מנוחם אני, אילו היו לי שבעה בנים וקברתים כשמת בני. ולא שאדם רוצה לקבור את בניו, אלא יודע אני שבני בן העולם הבא הוא, שזיכה את הרבים.

נחמתו של רבי עקיבא על מות בנו היא בלוויה ההמונית. טרחת הציבור העצום לחלוק כבוד אחרון לבנו, לכבוד תורה ולשם מצווה, מזכה כל אחד ואחד מהם בשכר מצווה. והשכר הזה מוכפל כמספר המלווים ועולה לכדי שכר גדול עצום ורב. ומי גרם לשכרם העצום והרב של הקהל הקדוש? שמעון בנו, במותו. ולכן מנוחם רבי עקיבא.

אבל לא רק ההקשר הקהילתי מנחם את דעתו של רבי עקיבא. זיכוי הרבים הוא רק חלק אחד של המשפט שבפיו של רבי עקיבא. חלקו הראשון הוא "בני בן העולם הבא הוא". המשמעות של הבחירה בבנו כדי לזכות את הרבים היא המנחמת. היא מלמדת על גדולתו של הבן הנבחר ומייצרת נחמה. אם היה בני ראוי לכבוד הגדול שחלקתם לו, הרי בן העולם הבא הוא. השלים את תפקידו בעולמו ובא בשערי עולם הנצח, בצורה הגבוהה ביותר שאפשר לבוא בשעריו – על ידי זיכוי הרבים.

מתוקה שנת העובד

התפיסה הרואה מוות לא טבעי כעונש על מחדל או עוון עתיקת יומין היא. ואכן, החתירה למציאת הפשר, עוד מאז ימי האבות במקרא, נוגעת לעתים קרובות בשאלת הגמול – השכר והעונש. בדרך כלל, אין מדובר בעונש המושת על בן בעוון אביו או על צדיק בעוון דורו, אלא איש בעוונו יומת. זו התפיסה המוכרת שאדם מת בחטאו. כזה הוא למשל הסיפור במכילתא (משפטים פרשה יח) על רבי ישמעאל ורבי שמעון שיצאו להיהרג. אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל: רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון, אם אירע פעם שאדם בא אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך או נועל סנדלך או עוטף טליתך – הרי זה עינוי דין. ובעוון זה אתה נהרג. אמר לו: נחמתני רבי.

הסיפור בוחר בהקצנה מחמירה ביותר, בדקדוק עם צדיקים כחוט השערה, כדי לאושש אמירות מוכרות כגון "אין מיתה בלא חטא" ו"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". עוול מוסרי לזולת, ולו ברמה המזערית ביותר, נעשה סיבה מוצדקת להיפרע מן האדם. וכך מושב סדר העולם על כנו ונשמר הצדק האלוהי המוחלט. הפשר מתקבל על דעתו של המוצא להריגה והוא מוצא בכך נחמה.

מול תפיסת עונש המוות מופיעה בסיפור אחר תפיסה מפתיעה – שכר המוות. כשמת ר' בון בר ר' חייא, מספר התלמוד הירושלמי (ברכות ב, ח), בא ר' זעירא ודרש עליו את הפסוק "מתוקה שנת העובד" – "אם מעט אם הרבה יאכל". למה היה רבי בון בר' חייא דומה? למלך ששכר פועלים הרבה והיה שם פועל אחד מעולה במלאכתו. מה עשה המלך? נטלו והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות. לעת ערב, בתום עבודת היום, באו אותם פועלים ליטול שכרם והנה קיבל אותו פועל שכר זהה. והיו הפועלים מתרעמים ואומרים "אנו יגענו כל היום וזה לא יגע אלא שתי שעות ונתן לו שכר כשלנו?!". אמר להם המלך: יגע זה לשתי שעות יותר ממה שלא יגעתם אתם כל היום כולו. כך, יגע רבי בון בתורה לעשרים ושמונה שנה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד למאה שנה.

תרעומת הפועלים על המלך היא זעקתם הבלתי נשמעת של כל בני האדם אל המלך, המקשָה על פשר המוות בכלל, על פשר מותו של אדם צעיר בפרט, ועל פשר הסתלקותו של צעיר שעסק כל ימיו בתורה ונקטף בטרם עת במיוחד. תשובתו של ר' זעירא מבטלת את חשיבות הזמן. כמות העבודה ואיכותה אינן נמדדות בהכרח בזמן, הגמול על מעשיו של אדם בעולם הזה אינו מכומת בזמן. התרעומת רואה את המוות בטרם עת כשרירותי, כחסר סיבה, כלא הוגן, כמערער על הנהגת העולם. אבל בסיפור הזה התרעומת מובנת. מותר להביע אותה. תפקידו של החכם הוא להשיב למתרעמים ולתווך להם את תשובתו של המלך. תשובתו של ר' זעירא משיבה את סדרי העולם על כנם – יש סיבה ויש הגינות ויש הנהגה לעולם. המוות הוא חלק ממערכת השכר והעונש. אלא שבמפתיע, כאן המוות אינו בהכרח העונש. אדרבה – הוא השכר. לא מספר שנות היגיעה בעולם קובע את השכר אלא עוצמת היגיעה היא שקובעת אותו.

בא ליטול הפיקדון

אחת מדרכי ההתמודדות עם השכול, שהיא אחת מההשקפות על אופן ניהול העולם, המסדרת אותו באופן אחר, המאפשר קבלה, כרוכה בשינוי מושגים. נוהג שבשפת העולם שהבנים מוצגים על דרך השייכות להוריהם: בנו ובתו, בנה ובני ובניהם. אך שלושה שותפים באדם. והשותף הבכיר, הנופח בו את נשמתו, הוא הבורא עצמו. אותו בורא המחליט להוריד נשמה מסוימת לעולם ולהולידה באמצעות הוריה. תפיסה זו רואה בילדים פיקדון בלבד ביד הוריהם ומפשיטה אותם מהרכושנות הגלומה בביטוי השייכות. אם הבן הוא רכוש האל ולא רכוש הוריו, בידיו להחליט מתי ישוב אליו ואין לשומרים המופקדים על הפיקדון על מה להתרעם. שינוי המושגים הדרוש נהיר, התפיסה ברורה, אך אינה תמיד קלה להכלה.

מדרש משלי (לא) מביא את סיפור הטרגדיה הנוראה בבית רבי מאיר. בזמן שהיה דורש בבית המדרש בשבת במנחה, מתו שני בניו. אם הבנים הניחה שניהם על המיטה ופרשה סדין עליהם והמתינה לשובו של בעלה עד מוצאי השבת. כשהגיע, אמר לה: היכן שני בניי? אמרה לו: לבית המדרש הלכו. אמר לה: צפיתי בבית המדרש ולא ראיתי אותם. נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל. חזר ואמר לה: היכן שני בניי? ושוב הסיחה דעתו בתירוץ והגישה לפניו מאכל. רק אחרי שהבדיל והיטיב לבו באוכל, אמרה לו: רבי, יש לי שאלה אחת לשאול. אמר לה: אמרי שאלתך. שאלה אותו, אם בא אדם ונתן לי פיקדון ועכשיו בא ליטול אותו הפיקדון – נחזיר לו או לא? אמר לה: בתי, מי שיש לו פיקדון אצלו אינו צריך להחזירו לרבו?! ענתה לו את תשובתה המשונה: לולא הייתה זו דעתך לא הייתי נותנת אותו.

ואז, מספר המדרש, תפסה בידו, והעלתה אותו לאותו החדר, קירבה אותו למיטה ונטלה סדין מעליהם. וראה אותם שניהם מתים ומונחים על המטה. התחיל בוכה ואומר: בני בני! רבאי רבאי! בני כדרך הארץ, ורבאי שהיו מאירין פני בתורתן! באותה שעה אמרה לו אשתו לר' מאיר: רבי, לא כך אמרת לי שאנו צריכים להחזיר את הפיקדון לרבו? אמר: 'ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך'. ועל כך, מוסיף המדרש, אמר ר' חנינא: בדבר הזה נחמתו ונתיישבה דעתו.

הרציונליות פועלת את פעולתה. תפיסת הפיקדון, המושאלת מיחסי בעלים ושומרים ליחסי הקב"ה וההורים, היא תפיסה מנצחת. אין אפשרות לערער על חובת השומר להשיב את הפיקדון לבעליו. ואם הבנים הם בחזקת הוריהם, לשמור ולטפח ולהאכיל ולהשקות ולדשן ולגדל ולדאוג לכל מחסורם ולהשיבם בבוא העת שלמים, הרי שאין להם כל עמידה בפני הבעלים הדורש את השבתם, גם אם התאהבו בינתיים בפיקדון וגילו כלפיו תחושות בעלות. רבי מאיר, הדומע על מות בניו, שומע את הגיון דברי אשתו ומיד מתעשת ומברך במילות הפסוק האיובי את בעל הפיקדון שכשם שנתן כך לקח. יהי שמו מבורך.

סיפור זה הוא מופת אמנם לתפיסת הבנים כפיקדון, ועדיין אני מבקש לחתור מעט תחתיו ולהעלות ספק בהשלמתה של אשת רבי מאיר עם התפיסה שהיא עצמה כה היטיבה לתווך לבעלה. לולא הייתה זו דעתך – אני לא הייתי מחזירה אותו, היא אומרת לבעלה, בזמן שהוא עדיין סבור ששיחתם עוסקת בפיקדון רגיל. האם גזל היא מציעה או שמא התרסה שאינה מוכנה להשלים עם רוע הגזרה ועם מוחלטות התפיסה?

כל המוריד דמעות

ורבי מאיר? רבי מאיר השתכנע. אך קודם לכן הציג בפנינו, בזעקות השבר שלו, את התגובה הטבעית, הפשוטה והאנושית כל כך על מות בניו האהובים. רבי מאיר אינו חושב בעת הזאת על פשר למוות ועל צידוק הדין. הוא מגיב ספונטנית, נותן דרור לבכי ומנכיח בזעקתו את תחושת העוול הנורא וחוסר הצדק המשווע על מותם בלא עת של בנים צעירים לאב גדול, בנים שהם עצמם גדולים בתורה. הבכי לגיטימי, אך נחמה דרושה. אשתו של רבי מאיר, המכירה את רגשותיו, ולכן הסתירה ממנו את הידיעה הנוראה עד שיהיה נכון לה, מכירה גם את "דעתו". ולדעת הזאת היא מכוונת את דבריה ובכך אכן התיישבה דעתו ונחמתו.

הבכי לגיטימי, יודע גם רבי יוחנן בשעה שהוא בא לבקר את רבי אליעזר בחוליו בסיפור שבמסכת ברכות (ה ע"ב). רבי יוחנן יפה התואר רואה את חברו מדוכא בייסורים ומוטל בבית חשוך והוא מגלה את זרועו היפה, המטילה אור בחדר האפל. רבי אליעזר בוכה בכי תמרורים. מדוע אתה בוכה? תמה רבי יוחנן, כאילו לא די בכאביו של החולה כדי שיזיל דמעות, ומציע כמה תשובות רק כדי לבטלן.

"להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא", משיב רבי אליעזר. הוא רואה את יופיו הפיזי של רבי יוחנן ואומר כי על היופי הזה, יופיים של החיים עצמם, שסופו להירקב בעפר, הוא בוכה. "על דא ודאי קא בכית" – על זה ודאי ראוי לבכות, משיב רבי יוחנן, "ובכו תרוויהו" – ובכו שניהם. החיים יפים, מודים החברים המלומדים, ועל סופם הצפוי אנו בוכים.

הבכי לגיטימי, יודע גם בר קפרא (שבת ק"ה ע"ב):

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר 'נודי ספרתה אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך' (תהלים נ"ו, ט)

ניחמתני

כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו (אבות דרבי נתן, נוסחא א, פרק יד), אך רבו יוחנן ממאן להינחם. אחד אחרי השני הם מציינים בפניו גדולי עולם שמתו בניהם וקבלו עליהם תנחומים ומפצירים בו שיקבל גם הוא על עצמו תנחומים. לכולם הוא עונה באותה לשון "לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערם של אחרים?". עד שנכנס לפניו רבי אלעזר בן ערך ואמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהפקיד אצלו המלך פיקדון. בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר: אוי לי, אימתי אצא מן הפיקדון הזה בשלום? אף אתה רבי, היה לך בן. קרא תורה, מקרא, נביאים, וכתובים, משנה, הלכות ואגדות, ונפטר מן העולם בלא חטא. ויש לך לקבל עליך תנחומים כשהחזרת פיקדונך שלם. אמר לו רבן יוחנן: אלעזר בני ניחמתני כדרך שבני אדם מנחמין.

אף כאן, תפיסת הפיקדון פועלת את פעולתה המנחמת. במעין "טיפול בהלם" הופך רבי אלעזר את הקערה על פיה. בתפיסת העולם הדתית שהוא מציג, השבת הבן־הפיקדון לבעליו היא היא הנחמה ממצב השמירה המשית עול כבד על ההורים. הטלת זווית ראייה שונה ובלתי צפויה למרכז זירת האבלות פותחת פתח ליציאה של האבל מתוך עצמו. לרגע קט האבל מסוגל להתבונן על עצמו מן הצד ולהביט בראייה מחודשת על הדברים. על דברים אלה אומר לו רבן יוחנן "ניחמתני".

תפיסת הפיקדון היא אולי המסר הרעיוני שיכול להתקבל על דעתו של רבן יוחנן, אך הסיפור מלמד שדרך המסירה חשובה לא פחות. רבי אלעזר ידע לשלב בין תפיסת העולם שביקש למסור לבין הדרך הרגישה שבה הביע את תנחומיו. רבי אלעזר אינו מדבר במתים אחרים שהיו מעולם, כפי שעשו חבריו לפניו, אלא בבן הקונקרטי שהיה לאביו ולאמו ואיננו עוד. הוא מדבר על המת עצמו, היחיד ומיוחד בעיני אביו ואוהביו ואינו דומה לאיש זולתו, גם לא לבניהם של אבות העולם והאומה. הוא מדבר עליו באהבה וברוך, מזכיר את שבחיו ש"נפטר מן העולם בלא חטא", ומתאר בפרוטרוט את ההספק הרב שהשיג בחייו הקצרים. זוהי הדרך האנושית לנחם אדם שמתו מוטל לפניו, "דרך שבני אדם מנחמין".

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ד, 4.7.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 ביולי 2014, ב-גיליון בלק תשע"ד - 882 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: