בלי אייפונים, פשוט לשיר | בכל סרלואי

פסנג'ר, העומד ברחוב מול קהל עם גיטרה ביד וללא הגברה או ליווי, מעביר ביקורת נוקבת על העולם המודרני, ועושה זאת בעדינות ובכאב ועם נקודות קטנות של חמלה ואור

תל אביב, יוני 2014. המוני האדם שבעיר מתחלקים לציידים וניצודים. אני נחלצת ממפלצת הבטון הנקראת התחנה המרכזית, ומגלה שהעולם שבחוץ אינו שונה מהעולם שבפנים: כאן המשמעות של להרוויח את הלחם, הבגד שעל גופך, מה או מי שיחמם אותך בלילה, מתכווצת למחיר חיים נמוך שאותו אפשר למדוד בכמה שטרות. נהג המונית שלוקח אותי למקום לא רחוק מזהה את הפחד והזרות שלי, ושוחט אותי במחיר. אני בדרך לברבי בתל אביב.

"מה, גם דתיים הולכים לשם?", הוא שואל אותי, בעיניים של נהג מונית תל אביבי שבוודאי ראו הכול. אני עונה שכן, מנסה לגייס את כל האומץ שיש לי להסתובב בתוך הקרביים של העיר הזו, שאיני מכירה ואיני מבינה. השמש שוקעת על העיר, ומכאן נראה שהיא נעלמת לתוך עצמה. בכניסה לברבי עומד קהל גדול ויש בו התרגשות עדינה. זהו אינו קהל מופעים קלאסי: הם לא באו לצרוח מול רוק סטאר (למרות שיעשו זאת). הם באו לחפש להם שליח ציבור.

מייקל דיוויד רוזנברג, הידוע בכינוי הבמה שלו, Passenger, פרץ לתודעה הישראלית לפני כשנה. הסינגלLet Her Go" “ מתוך האלבום השלישי שלו, “All The Little Lights“, חרך את מצעדי הפזמונים באירופה ונבחר לשיר השנה של גלגלצ. “קוראים לי מייקל ואני זמר של שיר אחד“, עולה פסנג‘ר לבמה וצוחק, ומתכוון בציניות לאירוניה המוזרה של האמנות: אמן יכול להתיך את נפשו ביצירות עמוקות וקשות, ובסופו של דבר תבוא הפריצה משיר שכתב במשך 45 דקות מאחורי הקלעים של אחת ההופעות. הפריצה הזו מהווה עוול ליוצר כיוון שאינה מייצגת את המכלול והעומק של האמנות שלו. יצירתו של פסנג‘ר עומדת בזכות עצמה, למרות ולא בגלל שיר אחד שהצליח מאוד, והקהל בהופעה, שהכיר כל שיר בעל פה, גם מהדיסק שיצא ארבעה ימים לפניה, יודע זאת.

“זו לא תהיה הופעה שמחה“, הוא מבטיח ומקיים, אבל לא מדובר בהופעה שגורמת לצופה פורקן על ידי מיצוי של תחושות קשות כייאוש או מוות. הוא שר על סבל, געגועים ובדידות, על המצב האנושי בעולם מודרני ומחריש אוזניים, על רגעים קטנים שהכאב בהם מביך ולא הרואי, ומוכר לכולם. אבל בתוך הקיום הזה יש נקודות קטנות של אור, פתחים ללב האחר, רגעים קטנים של קשב, של מגע ובקשת גאולה.

רק הוא והקהל והדמעות והזיעה. פסנג'ר  צילום: EPA

רק הוא והקהל והדמעות והזיעה. פסנג'ר
צילום: EPA

טרובדור מודרני

הוא נולד בבריטניה לאם בריטית ולאב יהודי. בגיל 16 עזב את הלימודים כדי לנגן, הקים להקה בשם "פסנג'ר" והיה כותב הטקסטים והמוזיקה העיקרי שלה. ב־2009 התפרקה הלהקה והוא החל לפעול כאמן עצמאי, כשהוא מאמץ את שמה כשם הבמה שלו. הוא פועל במרחב הלא אופנתי של המוזיקה, בצד האינדי, הרחק מתשומת הלב מצד המיינסטרים של המוזיקה. את הקריירה שלו הוא בונה על סגנון מופעים המכונה "באסקינג" (Busking) – הופעה מהסוג הישן, נטולת האמצעים, ברחוב, של אמן היוצר קשר אינטימי וקרוב עם הקהל. הוא מנגן, ובין שיר לשיר מדבר עם אלה העומדים מולו, מספר סיפור, עונה על שאלות.

זהו אינו מופע המבוסס על שואו של איש אחד שהוא חיית במה מבריקה, או על הערצת המונים שיהיו מסופקים כמעט בכל הופעה שתינתן להם. בהופעות באסקינג בנה עצמו פסנג‘ר כאמן בזכות יכולות הכתיבה, הנגינה והשירה שלו לבדן, ללא כל יחסי הציבור והאגרסיביות הביצועית של ההופעות הגדולות. נסו לחשוב על ג‘סטין טימברלייק, הרולינג סטונס והפרודיג‘י שהופיעו השנה בארץ, ועל ליידי גאגא שעומדת להופיע, עומדים בהופעה עירומה מול קהל ברחוב, עם הגיטרה ביד וללא הגברה או ליווי. חלק גדול מהנאת הקהל בהופעה שלהם בנוי על המיסוך שעובר קולו של הזמר וההעצמה של חווית המופע על ידי הפצצת החושים – תאורה, רקדנים, תזמורת גדולה. פסנג‘ר עומד לבדו, ומחזיק הופעה שלמה, בעיר או באולם, כמעט על כתפיו. בקונצרטים גדולים הוא מופיע עם להקה של נגנים, אבל נראה שהעמידה הבודדה על הבמה בליווי גיטרה בלבד בברבי (שאכזבה את חלק מהצופים בהיעדר הלהקה) הצליחה להראות את כוחו בגדולתו.

הוא נהנה להופיע, אך נראה שהוא חש יותר בנוח שלא באור המסנוור של הבמה, שמסתיר ממנו את הקהל, אלא ברחוב המלא ריחות וקולות, כשהוא יכול לראות את האנשים ולגעת בהם, במילים ובקול. גם כיום, כשהוא זמר מפורסם, אחרי כל מופע מסודר הוא הולך אל רחובה של העיר ופשוט מנגן שם. אי אפשר להטיל ספק באיזה הופעה הוא נהנה יותר.

בימי הביניים היו זמרים נודדים שנקראו טרובדורים. הם היו מסתובבים מעיר לעיר ומוצאים את פרנסתם בכתיבת שירה ובהלחנתה. הם שרו על יפי הגבירות, על העוולות שנעשו להם, על העולם וכמובן על אהבה. עם השנים התפתחו ה־Singers song writers, אמנים הכותבים, מלחינים ומבצעים את שיריהם בעצמם. ביניהם מוכרים מאוד כבוב דילן, לאונרד כהן, פול סיימון וקט סטיבנס; ובישראל מאיר אריאל, רונה קינן, חווה אלברשטיין ומיכה שטרית. בגדולתם, מגרדים יוצרים אלה את סף השירה הפואטית.

פסנג‘ר כאמן יוצר ומבצע הוא במידה רבה טרובדור מודרני – משורר נודד המתאר את העולם, נגעל ומתפעל ממנו. הוא מכנה את עצמו “נוסע“ בשם הבמה שלו, כי עיקר האמנות שלו מושתת על הנסיעה, ההליכה ממקום למקום וההתבוננות על צדי הדרך. במוזיקה שלו אין לחפש את מה שאין בה: הלחנים לא מורכבים והמבע המוזיקלי שלהם מדויק אך לא מבריק. אין לו כל יומרה מלבד להביא שיר נקי המבטא חוויה של אמת. גם על הבמה הוא אינו נותן שואו אלא מנגן, רוב הזמן בעיניים עצומות. הוא אינו מנסה למשוך את לב הקהל בגימיקים המבטאים טוטאליות כמו צעקות, תלבושת, סקס־אפיל ותפאורה. רק הוא והקהל והדמעות והזיעה, והנגינה המופלאה על הגיטרה (ללא מפרט!) עד שהמיתר והלב נקרעים, והוא ממשיך לנגן.

מחאה עדינה

הפולק רוק הוא האח הקטן והעדין של הרוק. המוזיקה, כמו בכל ז'אנר אמנותי, מגדירה את המציאות לפי הנושאים שהיא עוסקת בהם והכלים שדרכם היא מביעה אותם. הרוק מבוסס על מרד, על סימני קריאה; הוא נעזר בדיסטורשן – "לכלוך" ועיוות של הצליל המוזיקלי כדי ליצור ולחזק אמירה קשה ובועטת. הפולק רוק לעומתו מתבסס על כתיבה מלודית ישירה ופשוטה שמקורה בשירי העם. הוא מתבצע על ידי כלים "נקיים" כמו קול, גיטרה קלאסית, תופים ופסנתר בלבד. מטבעו הוא אינו הולך בגדולות ובמידה רבה בז להן. הוא מעדיף את נקודת המבט האישית של האדם העומד בודד מול עולם כאוטי, סואן וחסר מנוח על פני צרחות שיש בהן רק מחאה ומותירות אחריהן עולם מרוקן. הראשונים שהצליחו מאד בז'אנר הזה היו בוב דילן המוקדם וסיימון וגרפונקל, שהלהיט שלהם "The Sound of Silence" (שזכה לגרסת כיסוי בהופעה) מתח ביקורת חריפה על מציאות רועשת שלא מחפשת דיבור אלא רק את השמעת הקול, משום שכולם מדברים ואין מי שיקשיב.

למרות עדינותו, יש בפולק רוק ממד חזק של מחאה. הוא מוחה על עוולות חברתיות, על השקר שבעידן המודרני, על המכניות שביחסי האנוש. אבל הוא עושה זאת מתוך כליו של האדם הפשוט, הנחוש שלא להיות ציני, שלא לצעוק ולהחריש את אוזני הסביבה בכאב, אלא לעשות זאת במגע, בלחש. מתוך כך, כשהוא מגיע לצעקה, היא פולחת את הלב כסכין.

עומדים בתפילה

כשפסנג‘ר שר "All you need's a whisper  in a world that only shouts" אפשר לשמוע איך לבו נשבר, ובצעקה הזו הוא מסיים את השיר, כשהוא שובר את הטונאליות המוזיקלית. במובנים רבים הוא זמר מחאה: ללא בוטות או פרובוקציה הוא מציב בפני המאזין את השקר שבחייו שלו, במשפטים כמו "And we all had new iPhones but no one had no one to call" ובאמירה המתוקה והצינית שבסופו של דבר האדם עושה לעצמו מיטה מכרטיסים שאין בהם שימוש על מצע של עלים ושמיכת כוכבים, משום שהעיקר הוא לא בעיסוק באובדן אלא באלה שנשארו לחוות אותו. הטקסטים שהוא כותב והמוזיקה שהוא מלחין אינם מהלכים בגדולות אך מעבירים ביקורת נוקבת וחריפה על העולם המודרני, האדישות והשקר שלו, ועושים זאת בעדינות וכאב שמטעים במתיקות שלהם. האמנות של פסנג‘ר וגדולתה הן ביכולת לחדד ביקורת על המציאות האנושית לא מעומק שלילתה אלא דווקא מתוך הרצון לייקר אותה.

במבט החומל והלא מתפשר על העולם, בנדודים ובבקשת הלב, מזכיר לנו פסנג‘ר שמוצאו היהודי הוא יותר מקשר משפחתי. היו רגעים בהופעה שבהם הרגשתי שאני, ואולי כל הקהל סביבי, עומדים בתפילה. אמן שמצליח למלא אולם הוא אמן מפורסם, אבל אמן שמצליח לשחרר את הקהל שמאזין לו מהפרסונה שלו עצמו הוא אמן גדול. לרגעים – והיו רבים כאלה – בתוך המון האדם הייתה הרגשה שהקהל כולו פועם כלב אחד בבקשה של חיים שיש בהם מוצא, שיש בהם מגע ודיבור ויד ואוזן ולב; שהפנים האלה, המזהות עצמן רק דרך מסכים, יכולות להביט ולגעת. לקראת הסוף ביקש פסנג‘ר להוריד את האייפונים ופשוט לשיר. המוזיקה שלו מזכירה לנו שהאפשרות הזו מעשית לא רק בהופעה, אלא גם בחיים שמחוצה לה.

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ד, 4.7.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-4 ביולי 2014,ב-גיליון בלק תשע"ד - 882. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: