שליח לעולם הזה | ניצן גאל דור

את הצלחת מפעל השליחים של חב"ד יש לזקוף לקיום דיאלקטי המאפשר לאדם לחיות באופן עצמאי לצד הביטול לא־לוהים. על ייחודא תתאה וייחודא עילאה ביחס לרבי

כיצד ניתן להגיע לדבקות בקב"ה בעולם מחולן? כיצד ניתן לקיים חיים דתיים ללא קהילה? האם מצב זה יכול לזמן פריחה רוחנית? האדמו"ר האחרון של חסידות חב"ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון, התמודד במהלך חייו עם שאלות אלו ביתר שאת – בתחילה כסטודנט יהודי בודד באוניברסיטאות בברלין ובפריז, ולאחר מינויו למנהיג חב"ד כמייסד מפעל השליחות העולמי.

השליחות, לפי הרבי, נועדה להפיץ את היהדות דווקא במקומות הרחוקים ביותר מן הקדושה – הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית. לכן, טבעי הוא שהשליחים ייחשפו לקשיים המעוררים את השאלות שבהן פתחנו. ואולם, אני סבור כי הקשיים הרוחניים המלווים את השליחים דומים בחלקם לקשיים שאיתם מתמודד כל אדם. אנו חיים בעולם חילוני, שבו גוברים האדישות והניכור לקדושה. לפתח כולנו רובצת חטאת הציניות, והבנאליות משחרת לפתחנו. מן הבחינות הללו כולנו בבחינת "שליחים" השרויים הרחק מן הקדושה וחפצים לתת לה ביטוי במקומם. משום כך, עמידה על הרעיונות העומדים בבסיסה של השליחות יש בה, אולי, כדי להפוך את הקדושה למשמעותית יותר ולהאיר מזווית אחרת את העבודה הדתית והרוחנית שלנו.

כדי להבין את השליחות על בורייה נפנה תחילה לעיין בדבריו של הרבי על אודותיה, לאחר מכן ננסה להבין איך יכול השליח להתמודד עם הקשיים שהיא מייצרת ולבסוף נעמוד על המשמעויות האפשריות של הדברים. כפי שנראה, גישתו של הרבי היא שדווקא הקשיים שחווה השליח עשויים להוות מנוף לעילוי רוחני.

 

כנס שלוחי חב"ד צילום: ברוך עזאגווי

כנס שלוחי חב"ד
צילום: ברוך עזאגווי

גילוי במקום רחוק

באחת מאיגרותיו מספר הבעש"ט על "עליית נשמה", שבה פגש את המשיח ושאל אותו מתי יגיע ויתגלה. השיב לו המשיח: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". במילים אלו אפשר לתמצת את כל פעולותיו של הרבי, אשר שאף לגלות את רזי החסידות העמוקים במקומות הרחוקים ביותר מבחינה פיזית ורוחנית, על מנת להביא את המשיח והגאולה.

כבר בדרשה הראשונה אשר נשא עם עלותו על כס נשיאות חב"ד בשנת תשי"א (1951) אמר:

אנחנו בעיקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא, והעבודה – לגמור המשכת השכינה, ולא רק שכינה כ״א [כי אם] עיקר שכינה, ובתחתונים דווקא" (תורת מנחם־מאמרים מלוקטים כרך ב עמ' רסה).

כדי לסיים את ה"עקבתא דמשיחא" ולהגיע לעידן המשיחי יש "להוריד" את השכינה, את הגילוי הא־לוהי, אל ה"תחתונים", כלומר: אל המציאויות הרחוקות ביותר ממנו. דבריו אלו נסמכים על התורה החב"דית הסוברת כי הגילוי הא־לוהי יכול להתבצע באמצעות גבולות העולם הגשמי ובתוכו, ויותר מכך, בזכות זאת הוא אף נעלה יותר.

בשיחה שנשא בשנת תשמ"ח (1988) השווה הרבי את היציאה לשליחות לכתיבת התורה, שבה "ירד" רצונו של הקב"ה והתלבש בדברים גשמיים. כשם שבירידה זו של רצונו מתבטאת כוונתו של הקב"ה בבריאת העולם – יצירת "דירה בתחתונים" – כך, באמצעות הפצת התורה והמצוות, יוצרת השליחות דירה לקב"ה בעולם. אחר זאת המשיך הרבי והורה לחסידיו:

…לעזוב את המקום שהיו בו עד עתה, ד׳ אמות של תורה וקדושה, ולצאת ל״מקום רחוק״, הן כפשוטו, והן (ובעיקר) במובן הרוחני, ריחוק מד׳ אמות של תורה וקדושה… על מנת לעסוק בהפצת התורה והיהדות והמעיינות, עד שעושים ״בכל מדינות המלך אחשורוש״ מקום של תורה וקדושה, דירה לו יתברך (תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ח חלק ב עמ' 440).

דברים אלו מפתיעים, בייחוד כשהם יוצאים מפיו של אדמו"ר חסידי. הרבי מורה לחסידיו "לעזוב", פשוטו כמשמעו, את הגבולות הגיאוגרפיים, להתרחק מהגבולות הרוחניים של החסידות, ולפנות לרחבי העולם כדי לייסד מקומות של "תורה וקדושה" שיהוו פלטפורמה לגילוי הא־לוהי.

בשיחה אחרת דבריו קיצוניים אף יותר:

כללות עבודת השליחות… בהפצת התורה ויהדות והפצת המעיינות חוצה הוא ענין של פריצת גדר, כלומר, התגלות והתפשטות אור הקדושה… בכל מקום ומקום, עד ל״חוצה״ שאין ״חוצה״ הימנו, באופן שלמעלה ממדידה והגבלה (ספר השיחות תשמ"ז חלק א עמ' 33).

הרבי מזהה את השליחות עם פריצת גדר, כלומר פריצת חומות החברה החסידית והיהודית ויצירת גילוי א־לוהי אינטנסיבי בכל מקום, אפילו במרחבים הרחוקים ביותר ממנה. אין זו פריצה רק במובנה הגיאוגרפי או הסוציולוגי. לאור הדברים אשר אמרנו לעיל, שלפיהם הגילוי הא־לוהי בגשמיות הוא גילוי נעלה יותר, ניתן לומר כי הרבי סובר שגילוי א־לוהי באותו "החוצה שאין חוצה הימנו" נעלה יותר מן הגילוי בתחומי ה"פנימה", בתחומי החברה החסידית. גילוי א־לוהי במרחבים שכאלו גורם ל"פריצת גדר" ולהתגלות "למעלה ממדידה והגבלה", חרף ריחוקם הנראה מתחום הקדושה.

ביטוי זה, "חוצה שאין חוצה הימנו", חוזר רבות בדבריו של הרבי ובאמצעותו הוא מבטא את הצורך להפיץ ולגלות את הקדושה בכל הממדים הגשמיים והרוחניים, בין אם מדובר במקומות שונים בעולם שבהם לא מתקיימים חיים יהודיים ובין אם זה באמצעיים טכנולוגיים חדשים.

השאלה הנובעת מכך היא אחת: הדברים טובים ויפים כאשר הם נאמרים בדרשה, אך בפועל כיצד ביכולתם של השליחים להגיע לרמה רוחנית גבוהה ולדבקות בקב"ה באותו "חוצה"? שאלה זו מתעצמת לאור דבריו של הרבי בשיחה לפרשת "לך לך" בשנת תשמ"ט (1989), שבה השווה את יציאתו של אברהם ממקומו ליציאתם של השלוחים ממקומם:

דווקא על ידי היציאה "מארצך״ לפעול בעולם, יהיה ״אראך״ — שיגלה מהותו ומציאותו האמיתית [של הקב"ה], ומקבל על זה כוחות יותר נעלים ממה שיש לו בפני עצמו (תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ט חלק א עמ' 318).

כיצד זה פועל? כיצד ה"יציאה לפעול בעולם" גורמת לשליח לגילויים א־לוהיים נעלים?

ביטול למעלה

במקומות שונים מתאר הרבי את השליחים כנתונים בדיאלקטיקה: מחד הם עצמאים ואוטונומיים לחלוטין במקום שליחותם ומאידך הם שליחיו של הרבי, בבחינת "ידיו ורגליו", ועל כן מתבטלים לו. בשיחה שנשא בשנת תשמ"ט אמר הרבי כי משום כך יש צורך דווקא בעבודתו של השליח:

שמצד אחד הוא כביכול אחר, מציאותו נפרדת מהמשלח, אבל לאידך גיסא — נעשה השליח ״בלתי מציאות״ בפני עצמו, נעשה בטל לגמרי להמשלח, ועד ש"שלוחו של אדם העליון כמותו״ , ועד ״כמותו ממש״. ועל כן יש בכוחו של השליח לפעול שהעולם מסביבו, שמצד עצמו בהרגשתו יש ומציאות בפני עצמו, יהיה בטל לאלוקות, ועד שיהיה דירה לו יתברך (תורת מנחם התוועדויות תשמ"ט חלק א עמ' 346).

בעוד השליח הוא אדם נברא ומכאן יכולתו לפעול בתחומי העולם, הוא גם יכול להתבטל ולהידמות לגמרי למשלחו – לקב"ה. אולם איך הוא יכול להגיע להתבטלות זו? שהרי הוא עדיין נמצא בתוככי העולם, בתוככי "החוצה"? אופי שיחותיו ודרשותיו של הרבי איננו נוגע בפן האישי והפסיכולוגי של הדברים בצורה נרחבת. משום כך אני סבור כי עיון בדבריו של רבי שמואל בער – האדמו"ר החמישי – אשר כתב רבות על דיאלקטיקה זו ונתן לה מובנים פסיכולוגיים, יש בו כדי לענות לשאלותינו ולהאיר את הזווית האישית של החסידים.

בקונטרס בשם "עץ החיים" דן רבי שמואל בער בגישה הדיאלקטית של התורה החב"דית לקיומו של העולם, על פי תורת הצמצום של האר"י. מחד, צמצם הקב"ה את אורו ויצר "חלל פנוי" שבו הוא מתגלה אל הנבראים ביחסיות, דבר המאפשר להם להתהוות כעצמאיים. מאידך, הקב"ה לא הצטמצם ולכן נוכחותו מבטלת את הפרטיות האנושית העצמאית, וממילא את ההתגלות היחסית כלפיהם.

רבי שמואל בער כדרכו נתן לדברים הללו מובן פסיכולוגי ותיאר שתי חווית אשר נוצרות מן הגילויים הא־לוהיים הללו: "ייחודא תתאה" – חווית ההתגלות של הקב"ה בתוך העולם, בתוך כל פרט ופרט ממנו אך בצורה מוסתרת שאינה מורגשת לעיני הנבראים; גילוי אשר מאפשר להסתכל על כל המציאות כגילוי א־לוהי, כבבואה לא־ל אשר מחיה אותה. ולעומת זאת "ייחודא עילאה" – חוויה המרוקנת מכל קיום עצמאי וזאת משום שהאור הא־לוהי נוכח ללא ויסות; דבר אשר גורם לביטול ישותו של האדם היות שהוא "מתאפס" אל מול העצמות הא־לוהית.

אלא שדווקא מפני שחווית הייחודא תתאה מאפיינת את הגילוי הא־לוהי שבעולם היא טומנת בחובה קשיים:

ולהיות שגם בהעבודה במדרגה זו [=ייחודא תתאה] הרי לא נתבטל ישותו לגמרי ויש לו שייכות לישות העולם… ולזאת אין בכח נפשו לעמוד כנגד כל המניעות והעיכובים מהנ״ל ולהתגבר עליהם… ואדרבה חומריות וגשמיות גופו ונפש הבהמית שלו וכל העניינים שלו המה מתגברים עליו ומעלימים על נפשו יותר ומורידים אותו להימשך אחריהם ואין ביכולתו לצאת (עמ' 31).

מפני שהיא מגלה את נוכחותו של הקב"ה בתוככי העולם היא אינה יכולה לגרום להתגברות עליו, וגרוע מכך: היא יכולה לגרום לאדם להימשך אחריו. בהמשך דבריו שם מסביר רבי שמואל בער את היכולת להתעלות מעל קושי זה:

ולזאת בהכרח הוא שכל אחד ואחד ייגע את עצמו לבוא לבחינת הביטול דייחודא עילאה שזהו האור אין סוף שלמעלה מגדר העולמות … שמתבטלים כל המניעות והעכובים שמצד ישות העולם… שמתבטלים לגמרי לגבי גילוי אור זה… ולזאת העבודה הזאת היא הנותנת כח ועוז בנפשו… שביכולתו להתגבר על חומריות וגסות הגוף ונפש הבהמית (שם).

בחווית הייחודא עילאה אדם מכיר באור הא־לוהי הנעלה מעל הבריאה אשר לא הצטמצם. דבר זה נותן לו פרספקטיבה לבחינת העולם מן הזווית הא־לוהית, שמבחינתה הוא "מתאפס" ומאבד את עצמאותו. מפרספקטיבה זו, אשר מסתכלת על העולם מבחוץ, הוא כבר איננו כל־כך קשוח כמקודם. כך יכול האדם להתעלות מעל "חומריות וגסות הגוף".

עם זאת, יש לשים לב כי אף בחוויה עליונה זו האדם איננו מאבד לגמרי את קיומו העצמאי והפרטי. הדבר מובן מדבריו של רבי שמואל בער שלפיהם חוויה זו "נותנת כוח ועוז בנפשו". כלומר, גם בחוויה זו יש מקום לנפשו הפרטית של החסיד.

פריצת גבולות ממש

נראה כי בשני הייחודים הללו טמון ההסבר כיצד יכולים השליחים לבצע את שליחותם ואף להתעלות בה. השליחים נתונים בדיאלקטיקה; מחד הם נמצאים במקום זר ו"רחוק מן הקדושה", ומאידך הם בשליחות על פי מצוותו של הרבי ומשום כך הם מתבטלים אליו. חוויה דיאלקטית זו יכולה לקשור אותם לרבדים נעלים מעל המציאות, ולאפשר להם לשרוד ולהתעצם במקום שליחותם. כך, עם היותם בתוך "החוצה שאין חוצה הימנו" הם מתבטלים לקב"ה ובכך גורמים גם ל"חוצה" להוות מצע מבחינתם לגילויו של הקב"ה.

לאור זאת, מובנים דבריו של הרבי לעיל כי באמצעות השליחות מקבלים השליחים כוחות נעלים מאלו שהיו להם לפני כן. זאת, משום שעצם היציאה מן המרחב החסידי המוכר וההתמודדות עם הזרוּת יש בהן כדי לעורר את השליח לתהות על מקומו ומשלחו. דבר זה יוצר חוויה דיאלקטית אשר ביכולתה להעצים את עולמו הרוחני של החסיד ולהעניק לו כוחות חדשים בעבודתו.

אולם הדברים לא נעצרים כאן. בהמשך דבריו של הרבי שמהם ציטטנו לעיל מסביר הרבי כי לא זו בלבד שהשליחות גורמת לגילוי א־לוהי בתחומי המציאות החומרית. ביכולתה ליצור את התובנה כי רצונו של הקב"ה הוא להתגלות דווקא בתחומו הסופי של העולם, בתחומי החומר. זאת, כפי שהוא מסביר, דווקא מפני שבעולם זה הדברים יכולים לקבל פשר ולהפוך לקונקרטיים. כך מתקבל מובן נוסף ל"פריצת הגדר" שעל אודותיה דיבר הרבי לעיל.

אין הדברים רק בגדר של תורה קבלית־חסידית. לדעתי תורה זו נוכחת גם בתודעה המלווה את פעולתם הממשית של השליחים. השליחים אינם מחכים לעזוב את מקום שליחותם ולחזור אל תוככי "ד' אמות של קדושה", אלא הם "מתיישבים" במקומם ומתקשרים שם לצמרת הפוליטית, הכלכלית והחברתית. הם אינם ספונים בתחומי החברה היהודית או הדתית אלא פונים לכל הסובבים אותם. הם אף אינם בוחלים בשום אמצעי להפצת שליחותם ומשתמשים בכל אמצעי המדיה והתקשורת כדי לבצע את עבודתם. עם כל זאת, נראה שהם קשורים לממדים אחרים, דבר המתבטא בלבושם החסידי החריג, או בכך שהם, כאזרחי העולם המערבי, מגיעים להקים בתי חב"ד במדינות עולם שלישי.

המיוחד בחוויית השליחות שתיארנו עד כה הוא הדיאלקטיקה שלה. אלא שלעתים נראה כי דווקא בשל כך שהשליחים נולדו לתוך המציאות שבה יש להתבטל לרבי ו"לצאת החוצה", הם כבר אינם אוחזים בצידה השני של הדיאלקטיקה. כך בעצם אחיזתם בקצה אחד, בביטולם לרבי ובחווית הייחודא עילאה, הם מתבוננים ב"חוצה" אך מבחינתם הוא מתבטל כלפי הא־לוהי ועל כן הוא כבר איננו בגדר של רחוק ממנו.

אשר על כן, יכול להיות כי דווקא אדם אשר לא נולד לתוך מציאות חיים זו של הביטול לרבי יכול לראות את בחינת ה"חוצה" ולהגיע לחוויה דיאלקטית אף הרבה יותר מן השליחים. וכך הדברים שבהם דנו עד עתה יכולים להיות משמעותיים לכל אדם. ההימצאות בריחוק, פיזי או רוחני, יכולה להביא את האדם להתבוננות רפלקטיבית על מקומו ועולמו, ולגרום לו לחוויה הדיאלקטית שתיארנו לעיל. בה בעת שהוא נוכח בעולם הנברא, הרחוק מן הקב"ה, עולם זה גם מתבטל ומתאפס כלפי הקב"ה. עניין זה גורם לו לראות את עולמו מפרספקטיבה נוספת, חיצונית, והוא מבין שקיומו איננו נגמר רק במה שהוא רואה לנגד עיניו אלא קשור לרבדים א־לוהיים נעלים הרבה יותר מן המציאות הנבראת. כך, המציאות הנבראת והפרטית שלו, אשר נראית כרחוקה מן הקב"ה, הופכת למצע לגילויו.

הפנמת הדברים אשר העלינו כאן מחדדת את המסקנה כי כל אדם יכול לדבוק בקב"ה בכל מקום שבו הוא נמצא, ואף דווקא במקומות הנראים כרחוקים ביותר ממנו. בכך ישנה "פריצת גדר" הן במובן הגבולות הברורים של החברה החסידית, היהודית או הדתית, והן במובן זה שדווקא אז יכול הגילוי הא־לוהי להתעצם. אני תקווה כי יש בדברים כדי להעצים את חיינו הרוחניים ואת יכולתנו להידבק בקב"ה.

ניצן גאל דור לומד בישיבת "שיח יצחק"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ד, 27.6.2014

פורסמה ב-27 ביוני 2014, ב-20 שנה לפטירת הרבי מלובביץ', גיליון חקת תשע"ד - 881 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: