סיפורו של הדור הצעיר בחב"ד | מנחם מנדל ברונפמן

"מערכת היחסים ששררה בבית שבו גדלתי עם הרבי הייתה מערכת של אינטימיות". על התבגרות בתוך חסידות חב"ד ללא הרבי ועל קשר אישי עשרים שנה אחרי

הייתי אז בכיתה ד'. תלמוד־תורה בשכונת חב"ד בלוד. בדיוק סיימנו לאכול את ארוחת הבוקר. השיעור שקדם לארוחה הוקדש באותו יום לאמירת תהילים: מצבו של הרבי היה חמור מאוד. לפתע נכנס אחד המורים לכיתה, לחש משהו באוזני המורה ויצא. המורה נותר יושב כשראשו שעון על שתי ידיו מספר רגעים. לאחר מכן קם ורשם בגיר על הלוח שתי מילים: "הרבי איננו", ויצא מן הכיתה.

היינו אז בני תשע, אבל התדהמה שהתפשטה בכיתה, הבכי שבו פרצתי אני, לא יימחו מלבי לעולם. במפגן אֵבל ילדותי ספונטני, אבל במחשבה לאחור מדהים בכנותו ובעוצמה שאצורה בו, הפכנו כולנו את הכיסאות, מחקים את מנהג האבלות הידוע של תשעה באב. קרענו בחולצות קריעה סמלית (לא בלי חשש מהגערה העתידית של אמא… ועל שום אותו מורא, רבים מאיתנו קרעו את החולצה בחלקה התחתון).

כאשר הגעתי הביתה, בשעה שבדרך קבע היה ריק, אמי ואחיותיי ישבו בדממה מסביב לשולחן שבמטבח. אבא שכב במיטה, גבו מופנה אל הדלת.

השמים נפלו. זו הייתה התחושה שליוותה את הדממה. ואת זאת הבנתי וחשתי היטב, אני זוכר זאת כאילו הדבר אירע אתמול. זיכרון חד וחי. למרות שהייתי בסך הכול בן תשע.

היעדרות הרבי מורגשת כל הזמן. הילד מנחם מנדל ברונפמן (מוסתר) עם אביו אצל הרבי

היעדרות הרבי מורגשת כל הזמן. הילד מנחם מנדל ברונפמן (מוסתר) עם אביו אצל הרבי

קרבה נפשית־משפחתית

שנים רבות לאחר מכן, במבט רטרואקטיבי, החוויה העוצמתית והבלתי רגילה שחוותה משפחתי כולה באותו היום מקבלת במחשבתי אותיות ומילים ומתכנסת לתוך תמונה שביכולתי להבינה ולתארה. האבלות הכנה, הצריבה הזאת, הייתה של כאב אמיתי, של אובדן אישי, אינטימי. חוויה משפחתית מעין זו חשתי לימים רק כאשר סבתי נפטרה, כמעט במפתיע.

ההסבר שלי אולי יישמע מוזר או בלתי מתקבל על הדעת בעיני אחדים מכם, אבל זו היא האמת המשפחתית שלי. כאמור הייתי אז ילד שלא באמת יכול היה להיות מודע לכך בשעת מעשה, אבל בהתבוננות רפלקטיבית דומה בעיניי כי מערכת היחס שלנו עם הרבי לא הייתה מערכת יחסים שבין מורה ומנהיג, דגול ככל שיהיה, לבין תלמידים ומונהגים. לא מערכת על הסקאלה של רב שמארגן את הקהילה, ומעניק עוצמה דתית, ידע תורני או סעד אקזיסטנציאלי (באיזה מובן שיהיה).

ודאי, כל אלו, ועוד יותר מאלו, נתאספו בדמותו של הרבי. אבל בראש ובראשונה מערכת היחסים ששררה בבית שבו גדלתי עם הרבי – הייתה אינטימיות. מערכת של קִרבה. זו הייתה אהבה, ואודה ולא אבוש, בהחלט גם הערצה, ממקום אישי ואנושי מאוד. הערצה לדמות שהרגשנו והאמנו שהיא קרובה אלינו, שיודעת לאהוב אותנו, שמקדישה עצמה למעננו.

אין ספור נקודות חיים קטנות שמצטרפות לרקמה אחת מעלות בי תובנה זו. אציין כאן שתיים מהן.

אבי גדל ברוסיה הקומוניסטית במשפחה חרדית לא חב"דית. סבי היה תלמיד חכם, שוחט, מוהל, שהלך בגאון בכיסוי ראש ובזקן (ולמי שמכיר את דברי הימים ההם הרי זה דבר מפליא בעליל). בבית הכנסת באודסה פגש אבי חסידי חב"ד ובעקבותיהם נסע מפעם לפעם, במקביל ללימודי ההנדסה שלו בטכניון באודסה, לישיבה חב"דית מחתרתית בבוכרה. כך נעשה לחסיד חב"ד בתוככי רוסיה הקומוניסטית. כשיצא מרוסיה נסע ללמוד בחצרו של הרבי בברוקלין. אבי סיפר לי לא פעם ולא פעמיים שלימים, כאשר יצא מן ה"יחידות" הראשונה שלו עם הרבי, התחושה שמילאה את לִבו הייתה תחושה שהאפילה על כל מה שקדם לה: תחושה של אהבה גדולה לאיש הענק הזה. זו המילה שבה בחר לתאר את הרגשות שהמפגש הזה הוליד בו.

מחווה של הזדהות

אמי סיפרה לי אנקדוטה שבעיניי משקפת אף היא את מערכת היחסים הזאת. היה זה באחת הפעמים שבהן נסעה לבקר אצל הרבי. הנוהג היה שבתום הביקור, בטרם נוסעים לשדה התעופה בחזרה ארצה, מודיעים לרבי ומבקשים את ברכתו לנסיעה טובה. באותו יום שבו היה מועד הטיסה חזור, התוכנית הייתה שהרבי ייסע לקבר חמיו, הרבי הריי"צ. אמי תכננה להמתין לרבי ועם שובו לבקש את ברכתו. בסופו של דבר התברר כי במפתיע הרבי לא ייסע לאוהל. אמי נרעשה! כיצד תיסע ארצה ללא ברכתו של הרבי? "לא אעלה על המטוס ללא ברכתו של הרבי". מצד שני, כיצד כעת מבקשים מהרבי ברכה? אלא שאז התברר כי תתקיים חלוקת דולרים.

"כשעברתי לפני הרבי", כך סיפרה לי לא אחת, "התרגשתי מאוד. מן ההתרגשות וכנראה גם בגלל תחושת הלחץ שליוותה אותי במהלך השעות האחרונות, שמא לא אזכה לקבל את ברכת הרבי לנסיעה טובה – אמרתי לרבי בקול רם, כמעט בצעקה (ברוסית): 'מי יידעים ויזראל' (אנו נוסעים לישראל). ואז הרבי חייך חיוך רחב, ובאותה אינטונציה, בקול רם, ענה: וודברי צ'אס! (בשעה טובה!)". כשאמי מספרת את האנקדוטה הזו, אתה חש כאילו הדברים התרחשו אך לפני רגע קל, שכן היא מספרת את הדברים באותה רעננות, באותה ההתרגשות ובאותה ההתלהבות.

זה לא סיפור "גדול", אבל ברמה האישית זו הייתה מחווה שנגעה בלב. הרבי חש בלחצה ובהתרגשותה, והשיב לה לא רק מה שרצתה לשמוע, אלא באותה צורה שבה ביקשה זאת. אני רואה במחווה הזו מחווה של הזדהות. זו הייתה הדרך של הרבי לתת לה לחוש, לומר לה: אני לא רק מברך אותך. חשתי בהתרגשות שלך, וזה בסדר גמור. אני מבין ואני מזדהה איתך.

זוהי אפוא האטמוספרה שבה גדלתי בבית מולדתי. כילד בן שבע אף שהיתי חודש שלם במחיצת הרבי (בתשרי תשנ"ב), אבל כמובן היה זה מפגש של עיניים ילדותיות ורק מעט רסיסי זיכרונות מאז עוד צרובים בקרבי. על פניו, הקשר האישי שלי עם הרבי אינו נישא אלא על גלי הנוסטלגיה.

למדנות והשכלה

לאמיתו של דבר, וזה הדבר המרכזי שאני מבקש לספר כאן, אני חש כי אני מצליח לקיים סוג של "קשר אישי" עם הרבי וכי עבורי הוא "נוכח" ורלוונטי. אבקש לטעון יתרה מזו, בהקשר רחב יותר – זהו לא סיפורי האישי בלבד אלא במידה רבה סיפורו של הדור הצעיר בחב"ד כולו. אכן, התשובה שלי לשאלה כיצד אני יוצר קשר אישי עם הרבי, שנסתלק מן העולם לפני עשרים שנה, היא לחלוטין אישית, ואיני מתאר אלא את התמודדותי שלי. יחד עם זאת, אפשר שהדבר יכוון אלומת אור שתאפשר להציץ מבעד לחרכים ולראות כיצד הדור הצעיר של חב"ד מתמודד עם אותה שאלה.

כיצד זה אפשרי? אנסה לתאר את החוויה האישית שלי במסע שלי למפגש עם הרבי, מסע שיוצא מן נקודת המוצא שתיארתי קודם.

למדנות־קלאסית משולבת בפרשנות חסידית־קיומית

המפגש הבוגר הראשון שלי עם הרבי היה המפגש עם שיחותיו. בישיבות חב"ד תלמידים רבים מקדישים מזמנם החופשי זמן מסוים ללימוד שיחה של הרבי, בתום הסדר האחרון. אחד המאפיינים של שיחותיו שהשפיע עליי מאוד הוא השילוב בין ניתוח עיוני למדני־קלאסי לבין דיון קיומי־חסידי. זה יכול להיות, למשל, עיסוק בדיני "בר־מצרא", אולם אחר הדיון הלמדני־המשפטי הדברים מקבלים "טוויסט" והופכים לדיון קיומי במקום האדם עלי אדמות ובתפקידו. מה שכבש אותי במיוחד היה העובדה ששילוב זה אוחה והולחם בצורה מדויקת, במלאכת אמנות ממש. לא תמצא "פינות לא סגורות", נקודות ערפיליות – הדברים עולים כמין חומר. צורת הלימוד הזאת משכה אותי מאוד, עניינה אותי והעניקה לי משמעות בלימוד.

השכלה כללית נרחבת

היבט אחר שקשור אף הוא בהגותו הוא ההשכלה הכללית הנרחבת ו"גדלות המוחין" בעיסוק בסוגיות מחשבתיות אוניברסליות. בהזדמנויות שונות הרבי הגיב לשאלות בסוגיות של אמונה, מדע והרלוונטיות של התורה בחיים המודרניים. בתשובותיו של הרבי – שכונסו בספרים שונים – מתגלה ידע בינתחומי נרחב. עיסוקו זה של הרבי בנושאים שקשורים לפיזיקה, קוסמולוגיה, פילוסופיה של המדע, סוציולוגיה ופסיכולוגיה – עניין אותי. אלו בעיות ההווה ואתגרי השעה, ומטבע הדברים הנושאים עצמם עניינו אותי וכמובן גם גישתו המקורית של הרבי אליהם.

מעבר לכך, בעצם העיסוק הנרחב והמגוון של הרבי בנושאים הללו טמונה אמירה מהותית שמצאתי עצמי מזדהה עִמה. באופן שבו הרבי מתייחס למדע ולטכנולוגיה מתגלמת דוגמה חיה לשירת חייו – האמונה בה' שמעל העולם ובתוך העולם. לפי הרבי כל דבר הוא חלק מהמציאות של ה' וכל דבר נעשה ב"השגחה פרטית" של ה', והרי זה תקף כמובן גם לעניינים שבמדע, שאחרי ככלות הכול מנסים לנסח את חוקי הטבע של העולם. כשאנו כוללים גם את המציאות החומרית והמדעית במציאות הא־לוהית, הרי ברור שגם המדע בחידושיו התיאורטיים והפונקציונליים משמש לנו כלי, לעתים רב עוצמה, לעבוד את ה'.

להתוועד בווידאו

שתי הנקודות האמורות הן ברמת ההגות, ובלי ספק הן עיצבו את עולמי. אולם אולי יותר מאלו השפיעה עליי הדמות, האישיות, שגרמה לי לחוש כי דרכו היא דרכי, כי ברצוני לצעוד על המסלול האמוני והאנושי הזה, משום שהוא נפלא, רלוונטי ומדויק. הרגשתי שזה תופס את נשמתי.

בדמותו של הרבי אני פוגש בספריו ובספרים עליו. אבל אפשר לומר שהדבר המשמעותי ביותר שמאפשר לי ולדור הצעיר בחב"ד לפגוש בדמותו של הרבי הוא מיזם שאין לו אח ורע: "תורת חיים".

עוד בימי חייו של הרבי הוקמה חברת הפקת סרטי וידאו – Jewish Education Media – האחראית בין היתר לשימור ארכיון התיעוד (מכל סוגי המדיה) של הרבי. בכל שבוע מוקרן בכל בתי הכנסת והמוסדות החינוכיים של חב“ד סרטון בן כעשרים דקות שהחברה מפיקה. סרטון זה מכיל קטע וידאו משיחה תורנית, תיעוד מפגש אישי עם הרבי, רגע מיוחד במחיצתו וסיפור שמספר בכל פעם מישהו אחר על אודות הקשר שלו עם הרבי. הקטעים הללו מפגישים אותנו, החסידים, מדי שבוע עם דמותו בצורה ויזואלית וחיה. הדבר יוצר תחושת נוכחות ועכשוויות, כמו גם מבליט דרך הנהגה שמן הנמנע שלא להעריץ.

בנוסף, מפקידה לפקידה, מוקרנים בריכוזים חב“דיים סרטי וידאו ארוכים יותר בני שלוש וארבע שעות (על מסך ענק ועם סאונד איכותי). אני מקפיד להשתתף בהקרנות הללו, והתחושה היא פנטסטית. הישיבה הזאת “ארבע שעות עם הרבי“, כשהסמארטפון כבוי, כשכל כולך שקוע עם הרבי בשיחה, בניגון, ב“לחיים ולברכה“ – מקרבת אותך אל הדמות באופן בלתי אמצעי, כמעט פיזית. אני מרגיש בכל פעם כאילו אני נמצא באותם רגעים בתוך ההתוועדות. כשהרבי מתרגש, הלב שלי מתחיל לפעום במהירות רבה יותר. כשהרבי “מרעיש עולמות“ – גם אני נרעש. כשהרבי מלמד קטע בנגלה או בחסידות – הרי אני לומד מפיו.

י‘ בשבט הוא היום שבו נסתלק הרבי הקודם, הריי“צ, ובו הרבי עלה על כס נשיאות חב“ד. השנה השתתפתי יחד עם מאות אנשים בצפייה ב“התוועדות הרבי“ – סרט וידאו מי‘ בשבט תשל“ה. אני בעצמי הופתעתי. ככל שחלפו הרגעים נדהמתי להיווכח עד כמה אני נמצא בתוך הסיטואציה, עד כמה מתעוררת בקרבי שירה פנימית.

המעניין הוא שבצפייה כזו בהתוועדות אינך נחשף רק לאופן שבו הרבי מלמד תורה, אלא גם להיבטים נוספים, אישיים יותר, באישיותו. היחשפות כזאת מעוררת קִרבה. הנוהג היה שבמהלך ההתוועדות, בין שיחה לשיחה, היה הקהל מנגן ניגון. בדרך כלל היו החסידים מניפים לעברו של הרבי כוסית ואומרים: “לחיים!“, והרבי היה עובר בראשו על פני הקהל ומחווה בראשו ועונה: “לחיים ולברכה!“. כמו כן זו הייתה הזדמנות שבה אורחים ורבנים היו ניגשים אל הרבי לשוחח קצרות.

בי‘ בשבט תשל“ה נחוג היובל ה־25 לנשיאותו של הרבי. אורחים רבים מכל קצות תבל הגיעו להתוועדות, סנאטורים, ראשי עיר, רבנים, ראשי מוסדות – כשבידיהם אגרות ברכה ומתנות. בין הניגונים הם ניגשו לרבי להביא את ברכותיהם. שתי התנהגויות שצפו בעקביות במהלך המפגשים הללו צדו את עיניי. ראשית, שכשהביא האורח את אגרת הברכה או את המתנה שעליה היה כיתוב – הקפיד הרבי לקרוא את הדברים כולם.

יש בכך התנהגות נימוסית לעילא. ראיתי כבר גדולים וטובים שכשבאים אורחים אליהם הם אפילו אינם טורחים לסגור את הספר המונח לפניהם ובכך משדרים להם: “תקצרו, תקצרו, זמני יקר“. כאן הרבי יושב בעיצומה של התוועדות, קהל אלפים מנגן ניגון ומשווע למחוות הראש של הרבי ולברכתו “לחיים ולברכה“, ואילו הוא, מטעמים של נימוס וכבוד לאדם שטרח ובא לברכו, קורא כעת את הטקסט. יכול היה להניח ולומר אקרא מאוחר ואגיב. אבל לא, הוא קרא את כל הטקסט, ואז הגיב בתודות. ופה אני מגיע להתנהגות השנייה שצדה את עיניי: הרבי הקפיד לומר לכל מברך: “אני בטוח שהברכות אינן אישיות לי, אלא ברכות לתנועה כולה“.

"מה שלום רעייתך?"

עוד פרט שהבחנתי בו באותה התוועדות מתקשר למשהו שהוא הרבה יותר רחב וכללי: היחס של הרבי לסוגיית מעמד האישה. כמובן, לא כאן המקום לעמוד על גישתו של הרבי בסוגיה, אך ברצוני לספר על כמה רשמים אישיים מהמפגש שלי עם יחסו של הרבי בסוגיה זו, רשמים שנחרתו בלב.

הרבי היה ער מאוד לבעיה הזאת, ממקום חיובי, והיחס שלו היה אלגנטי בצורה יוצאת מן הכלל. ביטוי לכך אפשר למצוא ברגע אחד קטן שאירע בכ' באדר שני תשמ"ט, בעת המפגש הדו־שנתי של הרבי עם התומכים בפעולות חב"ד. בין המשתתפים באותו מפגש הייתה משלחת מראשי הפדרציה היהודית בארצות הברית, שלושה גברים ואישה, נשיאת הפדרציה הגב' טישמן. לאחר שהרבי שוחח עם חברי המשלחת על אודות הצורך לנצל את מעמדם להגברת הפצת התורה והיהדות, פנה הרבי בחיוך לגב' טישמן באומרו: "אל תשכחי על זכויות הנשים!"… והרבי המשיך: "אני מעורר על כך כי את כאן בעמדת מיעוט… אל תחששי מכך, עם ישראל כולו הוא מיעוט, וכך היינו תמיד"…

כפי שגיליתי בלא מעט הזדמנויות, הרבי האמין בכל לבו שהאישה היא שוות זכויות לחלוטין. הרבי לא פקפק בכך לרגע. הוא האמין בכוח הנשי, בעוצמה הנשית ובחשיבות תפקידי האישה בחיים היהודיים. הרבי לא חשב שאישה זהה לגבר – וזו נקודת הליבה שעמדה במוקד ביקורתו על הפמיניזם – היא בלי ספק בנויה אחרת מגבר מנטלית כפיזית, ולכל אחד מן המינים תפקיד שונה הן בחיי המעשה והן בחיי המצוות. אבל הוא לחלוטין האמין שהיא שוות ערך ושוות זכויות במלוא המובן.

הנה אירוע קטן שתפס את תשומת לבי בעת שצפיתי באחת התוועדויות. בעת הניגון ניגש אל הרבי יהודי שהייתה לו כנראה היכרות מוקדמת עם הרבי. הרבי מברכו לשלום, ואז שואל אותו: "מה שלום רעייתך? האם היא משתתפת עמנו כאן היום?". הלה השיב בשלילה, והרבי מציין: "חבל שהיא לא באה. תאמר לה בשמי שהיא מוזמנת לבוא בהזדמנות הבאה". זו דוגמה אחת מאין ספור אחרות שפגשתי, שבהן בבת אחת מתגלה הן היחס שווה הערך לנשים והן מתן מלוא תשומת הלב לפרט שעִמו בא במגע. וזה כל כך מלא השראה בעיניי.

אני חש כי תגובתו זו לסוגיה ה"בוערת" והסופר־רלוונטית, על מורכבותה התיאולוגית וקסמה האישי, "מחבקת" אותי ומעצימה את החיבור שלי איתו.

להנחיל את האהבה

המצב הנוכחי של חב"ד אינו אידיאלי בעיניי. היעדרו של הרבי בחיי החסיד הוא היעדר שמורגש כל הזמן. כאשר חב"דניק צופה בהפקה "תשרי עם הרבי" – סרט וידאו שמביא את מראות חודש תשרי במחיצתו של הרבי – לבו לא יכול שלא להיצבט כשהוא מבין איזה עושר של חוויה רוחנית הוא מחמיץ. כאשר אני מתוודע לעוד ועוד סיפורים של אנשים על המפגש שלהם עם הרבי, על האופן שבו שינה את חייהם והשפיע עליהם – איני מסוגל שלא לחשוב כמה הדבר הזה חסר לי.

הדור הצעיר של חב"ד בלי ספק מתמודד עם אתגר גדול מאוד, ומה שרציתי לספר לכם הוא מעט על דרך ההתמודדות הזאת. את הטקסט שלפניכם העברתי לעיונם של כמה מחבריי בני גילי, והם אישרו לי כי הוא משקף היטב גם את עולמם הפנימי שלהם.

אני רוצה ומשתדל ללמוד מהרבי, להתקרב אל דמותו ואל דרכו, ללכת באורחותיו. אני מפעם לפעם שולח פדיון נפש למקום קבורתו, ומבקש שיעתיר עליי תפילה בפני שוכן מרומים על הכמוסים שבצורכי נפשי וגופי.

אני מאמין שמשיח יבוא בקרוב ממש. אבל כהוראתו של הרבי, עליי להתארגן גם למקרה שיתעכב חס ושלום. האתגר הגדול שלי הוא להנחיל לילדיי את אהבתי לרבי ואת תחושת הפלא, הקסם והרלוונטיות שאני חש כשאני שומע את קולו מספריו, מן הסיפורים עליו ומסרטי הווידאו.

מנחם מנדל ברונפמן חיבר את הספר "ארוכה מארץ מידה – פרקים בתורת הרבי", והיה בין עורכיו של הספר "השביעי" בהוצאת "מעיינותיך"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ד, 27.6.2014

פורסמה ב-27 ביוני 2014, ב-20 שנה לפטירת הרבי מלובביץ', גיליון חקת תשע"ד - 881 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: