סולידריות תחילה | שלום רוזנברג

לפני שמדברים על אידיאלים, צריך לכונן רגש של אחריות הדדית בחברה. בעקבות "פת שלמה" של ש"י עגנון

ברשימתנו האחרונה עסקנו ברעיון הערבות. הדיון בו לא נשלם ולא תם. כאן מבקש אני לדון ב"אחריות", הנולדת מהערבות. לשם כך מבקש אני שנעיין בגלגולי המילה הזאת, על פי הסיפור "פת שלמה" של ש"י עגנון, יצירה מופלאה של ריאליזם־פנטסטי, ספוגה חידות ותמיהות, שהוכנסה לכרך "סמוך ונראה".

גיבור הסיפור, בודד וגלמוד, מתאר לפנינו שתי דמויות. הראשונה היא דמותו של הדוקטור יקותיאל נאמן: "עם שאני נגרר והולך דפק לי זקן אחד על חלונו… רצתי אצלו ושמחתי שמחה גדולה, לפי שחכם גדול הוא ודבריו ערבים… נתתי עצה בלבי והתחלתי מדבר על ספרו. אותו ספר נחלקו עליו רוב הדעות. יש מן החכמים שאומרים כל מה שכתוב בו מפי האדון (….) כתבו יקותיאל נאמן ולא הוסיף על דבריו ולא גרע מדבריו ולא כלום. וכן אומר יקותיאל נאמן. ויש אומרים לא כי, אלא נאמן מפי עצמו כתבו ותלה את דבריו באדון אחד שלא ראהו אדם מימיו".

מחויבות למשפחה

על סיפור זה נכתבו תלי תלים של מחקרים, אולם הקטע שלפנינו שקוף ביותר. יקותיאל נאמן אינו אלא משה רבנו, שעליו נאמר (במדבר יח, ז): "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא", ואשר לפי חז"ל אחד משמותיו היה יקותיאל (מגילה יג ע"א). ד"ר נאמן מסר לנו ספר, כמובן ספר התורה, כשהוא מדגיש כי כל הכתוב בספר, "מפי האדון (….) כתבו". נא לדייק. אין בין הסוגריים שלוש נקודות כנהוג, אלא ארבע. עגנון הוסיף את הנקודה הרביעית שלא הייתה בנוסח הראשון של הסיפור, רמז שקוף לשם המפורש בן ד' אותיות. הספר עצמו טוען שמן השמים הוא. רבים הכופרים בכך וחושבים ש"נאמן מפי עצמו כתבו, ותלה את דבריו באדון אחד שלא ראהו אדם מימיו".

כמובן שאף אלה שלא מאמינים בהתגלות ובקדושת הספר מעריכים אותו כיצירה ספרותית מופלאה. וכך עושה גם גיבור הסיפור: "כדי לעשות נחת רוח לדוקטור נאמן הפלגתי בשבח ספרו ואמרתי הכל מודים שהוא חטיבה גדולה שאין כיוצא בה". אלא שד"ר נאמן אינו מעוניין בביקורת ספרותית. הוא נותן לגיבור "צרור מכתבים להביאם לבית הדואר ולשלחם באחריות".

בעברית של היום היינו אומרים "מכתב רשום", אבל העברית הארכאית המשתמשת במילה "באחריות" רומזת לנו משהו חשוב. האיגרות שעלינו לשלוח באחריות אינן אלא המצוות, החובות המוטלות על האדם לעשותן. המחויבות הראשונה היא למשפחתו, לבניו ובנותיו, לכל מה ומי שהאדם המודרני (וקל וחומר הפוסט־מודרני) נוטה לשכוח בשמו של המימוש העצמי. זהו גורלו של האדם שיישאר בודד וגלמוד, למרות החופש לכאורה שממנו הוא נהנה.

אישיות מלווה

הגיבור אינו שולח את האיגרות: "עד שאני מבקש ליכנס [לדואר] באה מרכבה אחת וראיתי אדם יושב שם… מר גרסלר". זו הדמות השנייה, והגיבור מציג אותנו בפנינו: "מר גרסלר זה – מכירי הוא, מן המיוחדים שבמכירי. מאימתי אני מכיר אותו? אפשר שמיום שעמדתי על דעתי מכירו אני… שטרח עמי והיה מראה לי כל מיני תענוגים…".

גרסלר, היצר הרע, אם תרצו – הנחש, מלווה ודאי בחטאות הנעורים את הגיבור. האידיאליזם הפסיק לזמן מה את היחסים החמים האלה: "התקנתי עצמי לעלות לארץ ישראל והנחתי את כל תפנוקי הזמן ומתוך שהנחתי את תפנוקי הזמן, הניחני מר גרסלר. כיון שעליתי לארץ ישראל מי נזדמן לי תחילה? גרסלר, שבאותה ספינה שנסעתי אני, נסע הוא, אלא שאני נסעתי בדיוטא התחתונה [במחלקה השלישית] כדרך העניים, והוא נסע בדיוטא העליונה [במחלקה ראשונה] כדרך העשירים".

מר גרסלר גרם שרפה, ובה נשרפו ביתו וכל קנייניו של הגיבור. גרסלר הצית, בכוונה, ציגרה בחנות השכן "ונשרף כל הבית כולו". אותו שכן "שהיה מבוטח באחריות קיבל דמי סחורתו", שאיבדה מערכה עם סיום המלחמה. "ואני שלא הבטחתי את קנייני" – מוסיף הגיבור – "יצאתי בפחי נפש. ומה שנשתייר לי מן השרפה הוצאתי על עורכי דינים, שפיתה אותי מר גרסלר לתבוע לדין את [כבאי] העיר שלא הצילו את ביתי, ולא עוד אלא שהגדילו את הדלקה. שבאותו לילה עשו להם הכבאים משתה ונשתכרו… וכשבאו לכבות הוסיפו אש".

מעשה מרמה

ושוב "אחריות". אנו היינו משתמשים במונח "ביטוח", אלא שהמילה "אחריות" חושפת בפנינו אמת מרה. היה כאן מעשה מרמה. עקרון ה"אחריות" וביטויו היומיומי – ה"ביטוח" – מהווים עוד דוגמה של פעילות האחריות ההדדית של החברה האנושית. אלא שכאן פועלת האנטי־תזה, או בעברית קבלית: הסטרא אחרא. גרסלר הזמין אותה ומתוך כך שומרי העיר הפכו להיות מחריבי העיר. השרפה הופכת להיות סמל לעיוות האחריות, כאשר האחראים הפרופסיונליים, מכבי האש, "כשבאו לכבות הוסיפו אש".

גלגול אחרון של האחריות נמצא במשנתו של הראי"ה קוק (אורות ישראל, ז): "אין המדינה האושר העליון של האדם. זה ניתן להיאמר במדינה רגילה. שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת־אחריות גדולה". לפנינו מטרתה של החברה המינימליסטית. מעבר לה, ישנו החזון של "מדינה שהיא ביסודה אידיאלית", "וּמְדִינָה זוֹ הִיא מְדִינָתֵנוּ, מְדִינַת יִשְׂרָאֵל! יְסוֹד כִּסֵּא ד' בָּעוֹלָם." אמת ויציב, אלא שעלינו לזכור שאי אפשר לבנות את האידיאלים למעלה מבלי שהמדינה תהיה חברת־אחריות מתחתיהם. האידיאלים הם כיסא ה', אך הסולידריות – הדום הרגליים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ד, 27.6.2014

פורסמה ב-27 ביוני 2014, ב-גיליון חקת תשע"ד - 881, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: