בפולמוס על קבלת כספי הקרן לידידות נעשה חילול השם על ידי המתלהמים והמאיימים על הקרן ואנשיה. עיון הלכתי מעלה שלמקִלים יש על מי לסמוך

לאחרונה עלה לדיון ציבורי עניין קבלת הכספים מהקרן לידידות. הכספים באים בעיקר מנוצרים ידידי ישראל, ומועברים לסוכנות או למשרדי הממשלה לצורך מימון פרויקטים חברתיים וחינוכיים. אנשי הקרן הסבירו שבשום צורה אין השפעה כזו או אחרת של התורמים על התכנים הנלמדים באותם פרויקטים, לא בצורה גלויה ולא באופן סמוי.

הדיון חרג מאוד מבירור ההלכה הענייני כנהוג בכל נושא המתחדש מפעם לפעם, ועבר לפסים מתלהמים ואף מאיימים. התגובות של ציבור שאינו מבין בפסיקת הלכה (הטוקבקיסטים) עברו מיד לפסים של העלבה והוצאת שם רע כנגד הקרן ומפעלותיה. הרבנים ופוסקי ההלכה נחשפו אף הם לאותו רעש תקשורתי וקשה לומר בוודאות שהם אינם מושפעים ממנו. תופעה זו היא חמורה ועשויה להפריע לאמת ההלכתית לצאת אל האור. בדברינו להלן ננסה להראות שבסוגיה זו יש למקִלים על מי לסמוך.

כספי מלכים בלבד

מן התורה מותר לקבל נדרים ונדבות מגויים. חז"ל דייקו מן הפסוק "איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו וגו'" (ויקרא כב) שנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל (נזיר סב, א). ואף על פי כן, מבואר בתלמוד בכמה מקומות שמדרבנן אין לקבל צדקה מן הגויים. במסכת בבא בתרא (י, ב) נלמד דבר זה מהפסוק (ישעיהו כ"ז) "ביבש קצירה תשברנה", שלפיו אסור לנו לגרום בעקיפין לגויים לצבור זכויות מכוח אותה נתינת צדקה, ובסנהדרין (כו, ב) הסביר רש"י שקבלת צדקה מן הנכרים יש בה משום חילול ה'. כך גם פסק הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (פ"ח ה"ט): "אסור לישראל ליטול צדקה מן העכו"ם בפרהסיא".

התוספות בבבא בתרא (שם) הסבירו שיש חילוק בין קרבנות שמוגדרים "נדרים ונדבות" לבין צדקה הניתנת לעניים. לדבריהם האיסור על קבלת צדקה נובע מכוח הכפרה הבאה מכספים כאלה, אולם בתרומה שאינה דומה לצדקה, כגון נר לבית הכנסת, אין איסור.

אמנם, גם ביחס לכספי צדקה מצינו שכן מקבלין משום "שלום מלכות" (רמב"ם הנ"ל). ולאו דווקא שלום מלכות ממש, אלא גם משום חשש "איבה" מקבלין, כמ"ש בשו"ת הרשב"ש (סי' קמ"ג) בשם אביו הרשב"ץ. כלומר, במקום שדחיית התרומה תביא לאיבה מצד הנותנים, מקבלין כמו במקום שיש חשש שלום מלכות.

סעד נוסף ניתן להביא מדברי בעל "אור החיים" בספרו ראשון לציון (יורה דעה סי' רנ"ה ס"ב). לדבריו אין חוששים למה שכתוב "ביבש קצירה תשברנה" אלא לעניין צדקה שנותנים המלך והשרים, שהיא מכריעה את זכותם להמשיך מלכותם, אבל בצדקה שעושה גוי הדיוט אין לחוש לזה כלל. הגראי"ה קוק בשו"ת דעת כהן (סי' קל"ב, דף רמ"ז סע"א) כתב כי לולא דברי התוספות היה נראה לומר שלא שייך הטעם של "ביבש קצירה תשברנה" אלא בצדקה שבית המלכות נותן אבל בנכרים יחידים שתורמים לצדקה לא שייך טעם זה, אולם התוספות לא חילקו כן, וגם סתירת הפוסקים שלא חילקו כלל מלמדת שאינם סבורים כחילוק זה. עד כאן דבריו. אולם בהיגלות דברי האור החיים מתברר שלא רק הרב קוק בלבד הייתה דעתו שיש לחלק בין צדקה של יחידים לשל מלכות, אלא גם הגדולים הנ"ל שקדמוהו כבר סברו לחלק כן.

סברה נוספת כתב הרב בעל אור החיים הנ"ל שם: "היה נראה לומר דבנתינת המעות מיד הגוי ליד העני הרי זכה הגוי בצדקתו, מה שאין כן בנתינתו ליד הגבאי אין לו זכות עד שיתחלק לעניים, וכיון שכן, שהם ברשות הגזבר, הרי יכול לתיתם לעניים בלי שיהיה לו זכות הגוי, שיזכה בהם הגזבר לעצמו, ואז יעשה הגזבר מה שיחפוץ לצדקה ואין זכות לגוי בצדקה, וכדומה הרבה המצאות…".

ועוד כתב בשו"ת זרע אמת (חיו"ד סימן קי"ב בד"ה זאת ועוד אחרת): "כל האיסור ליטול צדקה מעכו"ם משום ביבש קצירה תשברנה זהו רק בעובדי עבודה זרה, אבל המלכים והשרים שאנו חוסים בצלם אינם בכלל עובדי ע"ז ולא שייך בהן כלל הטעם דביבש קצירה תשברנה, ואע"פ שהם משתפים שם שמים ודבר אחר הרי אין בן נוח מוזהר על השיתוף וכמ"ש הר"ן בספ"ק דעבודה זרה, ע"ש".

האיסור הנלמד מ"ביבש קצירה תשברנה" הנו בגדר "אסמכתא" וכבר הדגיש בשו"ת זרע אמת (חיו"ד סימן קי"ב הנ"ל דף קל"ב ע"ב) דהאי טעמא דביבש קצירה תשברנה הוא איסור קלוש מאוד, ומשום עילה כל שהיא דוחין אותו.

מן התורה מותר לקבל נדבות מגויים. סיוע לקשישים בירושלים מטעם "הקרן לידידות"
צילום: אורן נחשון

חילופי הזמנים

ידועים דברי התוספות בתחילת מסכת עבודה זרה ובסנהדרין (דף ס"ג ע"ב) שבזמן הזה מותר לשאת ולתת ביום אידם (חגם) כי הגויים שבזמננו אינם עובדי עבודה זרה, ומהטעם הזה (עבודה זרה ס"ה ע"א) רב יהודה שלח דבר הראוי להיות קרבן לנכרי בשם אבידרנא ביום אידו, כיוון שידע שהוא אינו עובד עבודה זרה. כן כתבו ללמוד מזה עוד ראשונים. אם כן, הכסף שנותנים הנוצרים בוודאי שאינו כסף עבודה זרה או אביזרייהו דעבודה זרה.

אמנם הרמב"ם ועוד ראשונים נוקטים שדינם כעובדי עבודה זרה, אולם הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (חא"ח סי' פ"ב) דן בעניין נוצרי שנדב כסף לבניית בית כנסת וכתב להתיר, ושכך נהגו בזה הזמן בכמה מקומות לקבל מן הגויים אפילו צדקה ומחלקים אותה לעניי ישראל. ואף שביו"ד (סי' רנ"ד ס"ב) יש גדרים מסוימים, מכל מקום יש לומר שחילוף זמנים ישנו כאן, דבזמן הקדום שהיו עובדי עבודה זרה היה אסור לקחת מהם צדקה כדי שלא לגרום להם כפרה, אבל בזה הזמן שכולם מאמינים באל אחד מותר לקבל מהם אפילו צדקה וכן מדוקדק מדברי כל הפוסקים שדיברו בזה, עיין שם.

מעתה בנדוננו, לפי המתברר שבזמן הזה כספי הנוצרים האוונגליסטים אינם בגדר כסף של עבודה זרה, ואף הם בעצמם אין מוסכם להגדירם כעובדי עבודה זרה, הדיון חזר להיות רק מצד שזהו כסף נוכרים, ומבואר לעיל שכסף יחידים שונה מכסף מלכות, ואיסור זה הוא "איסור קלוש" כלשון הזרע אמת. וידוע שהרבה פעמים לשון אסור אינו כי אם מדת חסידות כמו שכתבו התוס' בתענית (דף י"א ע"א) והריטב"א במגילה (דף כ"ח ע"א) ועיין להחיד"א בעין זוכר (מערכת אלף אות ק"ג) ואכמ"ל. ומאחר שהכסף ניתן בעצם לקרן והקרן מעבירה אותו לגורמים שונים אין כאן בעיה הלכתית בקבלת אותם הכספים, כמו שכתב בעל אור החיים.

ולכך יש להוסיף את דברי ה"יד רמה" על מסכת בבא בתרא (דף י'): "והני מילי צדקה אבל מתנה שרי לקבולי מינייהו, צא ולמד מדניאל שקיבל מנבוכדנצר, ומירמיהו שקבל מנבוזראדן, ורבי יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינאה דינרא קסידנא ביום אידו, הא לאו הכי הוה מקבל ליה ולא הוה שדי ליה בבירא". וראה עוד בשו"ת דברות אליהו (ח"ה סי' ל"ג).

ונראה עוד טעם אחר להקל משום המובא בשו"ת הלכות קטנות (חלק ב' סימן צ"ב) להגאון מוהר"י חאגיז, שאלה בגויים שאינם עובדים צלמים אבל משתפים שם שמים ויש מנדב לבו לשלוח צדקה לעניי ארץ ישראל, ושם הסתפק אם מותר לקבל מהם והשיב להתיר מטעם שאין הגויים בזמן הזה עובדי עבודה זרה. וכן הובא בערוך השולחן שם.

הרי שבכלל אין בהכרח להגדיר תרומות אלו ככסף "צדקה" והן דומות יותר לכסף מתנה. בפועל הקרן לידידות מגייסת כסף מתורמים נוצרים בעיקר, אך יכולים לתרום לה גם יהודים, ובכלל בעולם כידוע לא מעט תורמים לקרנות שונות מטעם ההכרה שבתרומה לצורכי מס, ומכיוון שאין לקרן שום עיקרון לקבל רק מגויים בלבד, אם כן יש כאן גם צד להתיר מטעם "זה וזה גורם".

התלהמות שאינה במקום

כל זה מלמדנו כי יש מקום להתיר את כספי הקרן ואין מקום להתנהלות כפייתית של רדיפת הקרן וראשיה בדרך של פרסום מעליב והשמצות. דרך זו אינה ראויה כלל ועיקר. ולו יהא שהעניין אינו מוסכם לכולי עלמא, הרי אין כאן אלא מחלוקת הפוסקים, שיש מקִלים ויש מחמירים. הייתכן לדון במקִלים כאילו הם עוברים כאן איסור תורה? הרי כאן האיסור מדרבנן, וכלל הוא בידינו שבדרבנן הולכים לקולא כשיש טעמים נכונים. זאת מלבד התחושה הלא נעימה שיש בביזיון אותם נוצרים ידידי ישראל שתורמים מתוך הערכה והוקרה לישראל. איה כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה?

ברור שניתן לצדד בעמדה המחמירה ולא ליטול את כספי הקרן, אבל מכאן ועד מלחמת החורמה שראינו לאחרונה המרחק רב. בכלל אדברה וירווח לי על אודות הנוהג הפסול שנשתרש במחנה היראים, שעל כל מחלוקת (גיור, שמיטה) יש הרואים היתר לעצמם לרדוף את בעלי הדעה האחרת ובפרט כשזו דעה מקִלה. סגנון כזה אינו ראוי בין לומדי התורה וכן לא ייעשה.

לכן למסקנה אין שום איסור בכספי הקרן לידידות. הרוצה להחמיר ולהימנע מלקיחת כספים מהקרן לידידות יחמיר לעצמו ולקהל שומעי לקחו אך לא יכפה דעתו בדרך של כוחנות ורדיפת הזולת על כלל הציבור, והאמת והשלום אהבו.

הרב חיים אמסלם הוא מחבר הספר "זרע ישראל" על הגיור

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ד, 27.6.2014