להביא לימות המשיח | ראובן הכהן אוריה

עם בשורת גאולה המסתמכת על פנתיאיזם מוחלט, ראה הרבי מלובביץ' את עצמו כמשיח ממש ואת ה־770 כבית המקדש. על סוד מפעלו של האדמו"ר החב"די האחרון

הבעל שם טוב חולל מהפכה בעולמה של היהדות המסורתית. התנועה שהקים בחנה מחדש את ערכיות המעשה הדתי לאור אמות מידה רוחניות־אינדיבידואליות. היא תיארה מחדש את דמות הא־לוהות בשונה מגילוייה המסורתי־מיתי (סיפורי־היסטורי); פיתחה זיקה בלתי אמצעית לעולמות העליונים; פירשה מחדש מטרות בעבודת ה', ושינתה מוקדי סמכות ופעילות בקהילה.

החסידות נטתה להשתמש בשפת הקבלה וסמליה תוך הצגת עצמה כ"פרשנות הפנימית" של תורת הקבלה. אך לאמיתו של דבר, רבים מחידושיו העקרוניים של השיח החסידי עומדים בסתירה לתפיסת היסוד של המחשבה הקבלית. שיתוף המונחים אינו מלמד על זהות המשמעות ועל אחדות מושגית. השימוש במורשת הקבלית לא היה אלא בסיס לחירות לחדש באושיות המחשבה הדתית והיתר לעצב סדרי עדיפויות רוחניים חדשים.

החסידות נשענת על היסוד המשיחי ביהדות, ובפרט על הפרשנות הקבלית־לוריאנית שלו. ככלל, הסיפור המשיחי הוא ביטוי לצורך להיגאל מהאקראיות ההיסטורית ומהוויית ההסתר הא־לוהי. זהו “חידוש תורה“ המבחין בין תקופות היסטוריות ובין סוגי תודעה, שלהם השלכה על החוויה הדתית ועל תצורת התורה והמצוות. מובן אפוא מדוע הופכת ה“משיחיות“ למסד התמיכה של הטרנספורמציה שמציעה החסידות. לא מקרי הוא הדבר שמכל תורת הבעש“ט, האיגרת האחת הכתובה על ידו עוסקת בבשורתו המשיחית: “אימתי קא אתי מר ? לכשיפוצו מעיינותיך חוצה!…“

רות בן ארזה, הרבי, תשנ"א

רות בן ארזה, הרבי, תשנ"א

בשורה מתחדשת

אליבא דהרבי מלובביץ' (להלן רממ"ש) תודעת החידוש החסידית היא היא תודעת הגאולה. "…שהפצת המעיינות חוצה כשלעצמה עניינה ביאת מלכא משיחא…". ההבדל בין "גולה" ל"גאולה" נעוץ באות א' – "אלופו של עולם", הא־ל הניבט מתוכו. הגאולה משיבה את השכינה הגולה לארץ הממשות, את מושג הא־לוהות הרוחני והנשגב אל "גנו" שהיה בו מתחילה, אל "דירתו" משכבר שב"תחתונים". זוהי השבת העצמות הא־לוהית שלפני הצמצום אל זהותה כממשות פנתאיסטית, החדורה בגדרי מנהגו של עולם. "הכול אלוקות".

לא מדובר עוד ב"הכול באלוקות", בתפיסה הפנאנתאיסטית שיוחסה בדרך כלל לחב"ד. לא עוד מבנה היררכי של "ממלא כל עלמין" ו"מסובב כל עלמין". לא עוד דרגות ביניים של כוחות וספירות מתווכות, אלא מפגש עצמות אין סוף עם היקום האינסופי ו"היו לאחדים". רממ"ש ראה עצמו קרוא כמשה, השב כגואל אחרון, להשיב את השכינה (אור אינסוף) ארצה, כבעת מעמד סיני, למקום שהיה משכנה מתחילה. ואז כל הסטרוקטורות וחוליות הביניים הרוחניות שתיווכו בין הא־ל, העולם וישראל יימוגו וייספגו יחד באותה אהבה כלולה, בייחוד קוב"ה ושכינתיה. זהו לתפיסתו מובנו של "ביטול היש" החסידי.

כנביא־צופה ראה רממ"ש כי לאחר כמאתיים שנה תנועת החסידות אמנם הכתה שורש בעם ישראל, אך ההשמדה הנוראה של השואה לא הצליחה לחסל את מרבית החצרות העולות ופורחות בארץ ישראל ובארה"ב. ואולם, התנועה רוסנה ו"נורמלה" בתוך המסגרת הדתית (בעיקר בגלל תנועת ההתנגדות). לא זו בלבד, אלא שהיא אף התפצלה לחצרות, חזונות, פרשנויות, סגנונות ומוקדי כוח שונים ואף סותרים, מה שגרר אותה למחלוקות ולמלחמות פנימיות. השפה החסידית בטהרתה התעממה, חזונה עורפל וטושטשה בשורתה. בשורת החסידות כפי שכיוון אליה הבעש"ט איבדה את ייחודה ואת כוחה הגואל ורממ"ש ביקש לתקן זאת.

תנועת "הפצת המעיינות" של רממ"ש מבקשת לשוב לבשורה הטהורה ולעיקרה המשיחי של החסידות, אל התודעה המיסטית־סודית, שבה ההתכוונות לממשות הפנתאיסטית היא שיאה של ההכרה הדתית. זו תודעת הרממ"ש במכלול הצהרותיו ותורותיו על כלל גילוייהן ומשמעויותיהן. מעתה המשיח אינו זה ה"ממתין" עד שיפוצו מעיינותיו אלא זה ש"איכשר לו דרא", שאצה לו השעה אחר השואה ומבקש לדחוק את הקץ. זה שמעתה מנהל את הפצת המעיינות, כדי שיוכל להופיע כמשיח ממומש לאחר הצלחת ההפצה.

המשיחיות של רממ"ש מבקשת להרחיב את האימננטיות והקדושה גם אל זירת ההיסטוריה. אם השפע הא־לוהי סובב וממלא לא רק את ההוויה הקוסמית אלא גם את התולדה ההיסטורית, כלום נותר מקום לאדם בלתי נגאל ולזמן בלתי נגאל? מנקודת המבט הא־לוהית הגאולה כבר נתונה, ורק ההיסטוריה הממשית כאילו ממאנת עדיין להודות בכך ולגלם אותה בגופה. הצו המשיחי בעש"טיאני של הרממ"ש הוא להביא לחיסולו של פער זה.

חזון הרמב"ם

המשיחיות ממתינה לשעת הכושר להחילה על כלל המציאות. בראשונה על העדה (אנ"ש), בשנית על הכלל הלאומי ולבסוף על העולם כולו. דמותו המיוחדת של הרממ"ש ונסיבות חייו הובילו לשעת כושר זו, שנתרקמה וגברה עם העשייה וההצלחה שלו. מניעי משיחותו היו הן פנימיים (בשורת הבעש"ט, מסורת שושלת חב"ד, דמותו, עידודו של חמיו הריי"ץ) והן חיצוניים (התמורות התרבותיות, הפוליטיות וההיסטוריות שלאחר מלחמת העולם השנייה, משבר השואה, פריחת חב"ד בארה"ב ובעולם, הצלחות מדינת ישראל, תנאי הפלורליזם והרווחה בארה"ב, תום המלחמה הקרה ויציאת יהודי ברית המועצות).

מעתה לא תהיה זו חסידות של כיתות אנ"ש אלא של כל עם ישראל: אשכנזים וספרדים כאחד, דתיים וחילונים, מתנגדים וציונים דתיים, גדולים וקטנים, נשים וגברים, רחוקים וקרובים, יהודים ואף גויים. כולם ללא יוצא מן הכלל. לא חסידות ב"חצרות" סגורות כי אם בכל ה"חוצות" האפשריות, בכל המרחבים ומעבר לכל הגבולות. עיקר המאמץ מושם במעבר משפה לשפה על מנת להחזיר את עטרת השפה החסידית על כלל מושגיה ותודעתה לכלל טוהרה הראשון. להשיב עטרת הגאולה החסידית־משיחית ליושנה המקורי והראשוני.

רממ"ש זיהה עצמו כמשיח וכנביא המנבא את משיחותו. כל הגותו ומפעלו בכל שנות נשיאותו היו מתוך תודעה זו ולמען זיהויו ככזה בעיני העם והעולם בכללו (לא ב"חזקת משיח" כפי שייחסו לו חוקרים ואף זרם מרכזי בחסידות חב"ד). זהותו האישית כ"משיח" חשובה והכרחית לו מפני שהוא מודע כי ניחן במעמד, ביכולות, בכריזמה ובאיכויות המוכיחות עצמן, וכי "איכשר דרא" לחולל טרנספורמציה מעין זו.

משיחיותו ונביאותו הציבורית־היסטורית של רממ“ש ביקשו לממש גאולה מיסטית־חסידית באמצעות המשיחיות המסורתית־היסטורית. לא גאולה פרטית בתנאי הגלות אלא גאולה ציבורית שבה העיקרון המיסטי־פנתאיסטי הוא האמת הגואלת את כלל החברה והאנושות. אשר על כן, אין פלא שמשיחיותו יונקת לא רק מאבותיו החסידיים אלא גם מאבי הפילוסופיה היהודית – הרמב“ם, שבו הוא ראה פנתאיסט בצלמו כדמותו.

באמצעות פרשנות ספיריטואלית־יוצרת לתנאי הרמב“ם למשיח, התאים רממ“ש את המתווה המשיחי לדמותו ולמפעל חייו. מפעל השליחות, מבצעי המצוות, הפצת המעיינות, השימוש במולטימדיה, הדפסות אינסופיות של “דא“ח“ והתניא, מפעל הרמב“ם היומי, ההתערבות הניצית במלחמות ישראל, הקמת “צבאות ה‘“ וטנקי המצוות, חלוקת הדולרים ובניין המקדש שבברוקלין, קיבוץ הנידחים בפיזור בתי חב“ד על פני הגלובוס והפנייה לבני נוח – הכול נעשה ונתפרש כעמידה בתנאי המתווה המשיחי של הרמב“ם. המשיח שנודע למפרע. זה שלמעשה מזוהה ומומלך רק לאחר שחולל עצמאות ריבונית ורנסנס דתי־תרבותי־ישראלי.

הזדהות רממ“ש עם הרמב“ם אינה רק לצורך מימוש משיחותו וזיהויו ככזה, אלא לשם תכליותיו הנטורליסטיות של התהליך המשיחי (זאת לכאורה בניגוד לחלק ניכר מהצהרותיו). משיחיותו הציבורית־היסטורית של רממ“ש היא תהליך רציונלי וסיבתי־טבעי, תהליך שבו מתבטלים היסודות האפוקליפטיים בשל הכורח האימננטי. היסוד המיסטי גובר על היסוד המיתי, והלוגוס מעמיד את המיתוס על יסודותיו האימננטיים. רממ"ש איפה הכריע כי בהתאם לתמונת העולם הפנתאיסטית, דרכו הנטורליסטית של הרמב"ם היא הדרך היחידה למשיח ואין בלתה. כל שיגיון בתמונת עולם משיחית אפוקליפטית אחרת יעכב את גאולת ישראל.

מקדש בברוקלין

בשל היסודות הרדיקליים שבמשנתו ובשורתו המשיחית, נזקק רממ“ש ללשון ריבודית־מדרגית כעין זו של הרמב“ם. כך שאין לעמוד על הכוונה התודעתית־עצמית של רממ“ש ללא “השבת פרקיו זה על זה“. אין לזהותה ללא ניתוח דיאלקטי משווה של כתביו בהתאם לעיקרון הפנתיאיסטי כתמונת תשתית. שיחו הדיאלקטי אמנם מזמין לכאורה תמונות עתיד אפוקליפטיות ל“תקופה שנייה“ בתהליך המשיחי, דימויים של “ארץ חדשה ושמים חדשים“, “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות“ ושינויי מגורים של זאב עם כבש ותחיית המתים – ואף על פי כן, אצל כל דימוי מובא שוברו ופשרו האימננטי בצדו, או בהמשך דרכו.

בהתאם להיגיון הפנתיאיסטי החותר תחת כל הבחנה פרטיקולרית, חותרת משיחותו של הרממ“ש לבשורה שיש בה ספיריטואליזציה ונטרול של העוגנים הפרטיקולריים כמו ארץ ישראל, ירושלים והמקדש, קיבוץ גלויות, מעמד המצוות ואף הדיכוטומיה שבין ישראל לגויים. אלה מתורגמים ומשולבים בכלל החזון המיועד לכלל הממשות.

דוגמה נפלאה לכך אנו מקבלים מתפיסתו האנטי ציונית־דתית והכלל עולמית של “ארץ ישראל“. בקונטרס “מקדש־ מעט ‘בית רבינו שבבבל‘“ מבקש הרממ“ש להוכיח את עמידתו בתנאי “ובנה מקדש במקומו“, שהוא מתנאי ודאותו כמשיח. בקונטרס זה נוכחים אנו כיצד בהדרגתיות עולה משמעות חדשה ואחרת למקורות. בתהליך ההוכחה הרממ“ש משלב בין שתי גישות לבניין המקדש העתידי – בין זו הארצית של הרמב“ם וסיעתו, “בידי אדם“, ובין זו השמימית־ניסית של רש“י, בעלי התוספות וסיעת המקובלים והחסידים. סוף דבר, שני שלבים אלה נתקיימו לדעתו במשכנו שבבניין 770 בברוקלין.

ואולם, לקביעתו נותר שלב שלישי מחודש, והוא העתקתו של הבניין המשולב ל“ירושלים“. העתקה זו נדמית כניסית־אפוקליפטית, הזרה לרוח דברינו עד כה, ועל כן בו במקום טורח ומרחיב רממ“ש לציין כי עיקר העבודה בגלות שנסתיימה עתה היא “הפיכת ארץ העמים לארץ ישראל“, הרחבת קדושת הארץ לארצות הגויים ובעיקר לאמריקה הרחוקה, הקוטבית והמנוגדת לארץ ישראל, פיזית ורוחנית. זאת על פי הצו החב“די: “עשה כאן ארץ ישראל“. ההיפוך הקדושתי הזה הוא מרכיב עיקרי בבשורה החסידית ואף תכליתה. הוא המממש את הנבואה המשיחית “עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות“.

בכך הופכים מממשי הנבואה ובראשם רממ“ש ליוצרי העתיד המשיחי־גאולי. ובכך הופכים את משכן התנועה, שהוא מרכז התודעה וההפצה, למקדש ארצי, וככל הנראה גם שמימי. אם כל העולם הופך ל“ארץ ישראל“ וכל בתי הכנסת וכל בתי המדרש המתחברים ודבקים לבית המשיח שב־770 הופכים ל“ירושלים“, אזי בית מקדש־המשיח שב מיניה וביה ל“ירושלים“. התנועה אפוא אינה בהכרח פיזית אלא תודעתית. אם המקדש הארצי הנבנה בידי אדם (המשיח) ו/או השמימי אינו צריך בשלביו אלה להלום ממדים ותבניות פיזיות־גיאוגרפיות, אזי נכון הדבר גם ל“ירושלים“. כאמור, מגמה זו קוהרנטית לתפיסה הפנתאיסטית, שאותה מבקש רממ“ש להנחיל כבשורתו המשיחית. משום כך אפשרית פרשנות “מתמיהה“ זו לבניית המקדש. אין הרממ“ש חפץ לחזור אחורה ולהסתפק בלוקליות אקסלוסיבית של הקודש. אין הוא מסתפק בפחות מהעולם כולו!

תהליך ההרחנה שעוברת ארץ ישראל מרחיב את הממד הפיסי, מוציא אותו מהקונקרטיות הפרטיקולרית שלו והופך אותו לממשות כלל עולמית, קוסמית. הפיכת “א־לוהי הארץ“ ל“א־לוהי העולם“ נעשית על ידי סגולת התודעה הישראלית שהיא יוצרת את הקדושה. המיסטיקה הרממ“שית אינה מוצאת את הא־לוהים ואת הדבקות בו בתודעה המפקיעה את הרוח מהחומר. אדרבה, זהות העצמות הא־לוהית עם החומר ועם כלל המציאות היא התכלית הגאולית.

כאמור, תהליכי ההרחנה וההרחבה האמורים עד כה לגבי “ארץ ישראל“ חלים באותו היגיון על “ירושלים“ ועל “אבן השתייה“ כיסוד הקודש. ירושלים אף היא ניטלת מגבולותיה הגיאוגרפיים והופכת לכוח של קדושה הפועל בעולם כולו. ואולי זהו ההסבר הסודי והעמוק ביותר לאי עלייתו ארצה?!

*

רממ“ש הוביל מהלך גורף. את כל התפיסות האפוקליפטיות והנטורליסטיות, הלאומיות והציבוריות, ההיסטוריות והאישיות, הוא הכניס לכור היתוכו היוצר. בכך ביקש לגאול את עם ישראל ואת העולם כולו מהשפות המעכבות את גאולתו.

כישלון הזהות האישית־עצמית והוודאית של משיחותו ונביאותו מתבאר יפה על רקע תודעה זו. שכן בהתאם לתפיסתו העיונית־מיסטית, התנה רממ“ש את הצלחת המפעל בכך שיבוא באורח אימננטי מקבלת זיהויו זה ומהסכמה לבשורתו. קבלה, הכרזה והכתרה של רממ“ש ב“יחי המלך!“ על ידי מרבית העם, חכמיו ומנהיגיו, היא האות ה“שמימי“, שבדיעבד בושש לבוא, שכן “אין מלך המשיח בלא עם“ האומר לו “ברוך הבא“. זו הייתה התנייתו האימננטית שנבעה מהכורח הפנתיאיסטי, עד שירד המסך בג‘ בתמוז תשנ“ד.

הרב ראובן הכהן אוריה כותב עבודת דוקטורט באוניברסיטת בר־אילן על אודות תודעתו המיסטית־משיחית של הרבי מלובביץ'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ד, 27.6.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 ביוני 2014, ב-20 שנה לפטירת הרבי מלובביץ', גיליון חקת תשע"ד - 881 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 23 תגובות.

  1. האמנם ישנם חב"דניקים שמבינים כך את רבם? תמהני.
    משיחות וקריאת חומרים אני חושב שהם מצפים לגאולה לא אימננטית ובטח לא נטורליסטית (קרי ציונית). רבים מהם (בעיקר משיחיסטים) מצפים שיופיעו עננים שיסיעו אותם לארץ וש 770 יעקר ויעוף לירושלים.

    • התביעה לחיי עשייה מתוך אהבת ישראל

      בס"ד ד' בתמוז ע"ד

      לאליהו – שלום רב,

      כמדומני שהתנגדותו של הרבי לראיית המדינה כ'ראשית צמיחת גאולתנו' נבעה מהבנה שהגאולה צריכה להיעשות, כדברי הרמב"ם, על ידי 'מלך מבית דוד העוסק בתורה ובמצוות כדוד אביו'. המלך צריך לא רק להילחם באויבי העם ולקבץ את הגלויות, אלא גם להיות 'כופה את כל ישראל לילך בדרכי התורה ולהחזיק בידקה', להעמיד משפטי התורה על תילם ולבנות את בית המקדש – מטרות שהתנועה הציונית אינה שואפת אליהם כלל ועיקר.

      גם בציונות הדתית לא מוסכם על הכל שיש לראות בשיבת ציון חלק מתהליך הגאולה. אכן היו גדולי תורה ממבשרי הציונות, כגון הרבנים קלישר גוטמכר ואלקלעי, שראו ב'אתערותא דלתתא' לעלות לארץ וליישבה דבר שיש בו לעורר 'אתערותא דלעילא'. לעומתם הרב ריינס ומייסדי המזרחי ראו בשיבת ציון פתרון למצוקת היהודים הנרדפים בארצות הגולה. הם הבינו כמו ד"ר הרצל שהגולה 'בוערת מתחת לרגלים' וארץ ישראל היא 'הצלת ישראל מיד צר'.

      אף שברובד האידיאולוגי, כאמור, לא ראה הרבי במדינה חלק מתהליך הגאולה, היו הרבי ובעקבותיו חסידיו, מעורבים בעשייה לטובת העם היושב בציון כחלק בלתי נפרד מכלל ישראל. הרבי הקים את כפר חב"ד שבו מתקיימים חיי חקלאות ומלאכה ברוח התורה והחסידות; חב"ד הקימה בארץ מערכת חינוך עניפה שסייעה לקליטה רוחנית ומעשית בימי גלי העלייה ההמונית מארצות ערב וממזרח אירופה.

      הרבי עורר על שמירת שלימות הארץ, הן כדי שלא לבעוט במתנה שקיבלנו מאת הבורא בנסים גלויים במלחמת ששת הימים, והן מתוך התובנה שמסירת שטחי הארץ לאויבינו רק מגדילה את תיאבונם. תובנה שלמד הרבי מדברי השו"ע או"ח סי' שכט שבעיר הסמוכה לספר מחללים שבת גם על 'עסקי תבן וקש' משום שאם ייכנעו להם תהא הארץ נוחה להיכבש לפניהם. והרי ב'שולחן ערוך' אין 'הלכתא למשיחא' – משמע שגם טרם זמן הגאולה יש לעמוד בתוקף ולא לוותר על שטחי א"י שבשליטתנו.

      ברם הרבי חש עצמו אחראי גם לכלל ישראל שרובו הגדול עדיין שקוע בגולה, ולפיכך אין מקום בעולם שאליו לא הגיעה יד הרבי ושלוחיו, והם שומרים על גחלת עם ישראל לבל יידח ממנו נידח. העובדה שהרבי אינו מזוהה עם הציונות איפשרה לו לחדור גם למדינות שבהן הציונות היא 'הס מלהזכיר',

      לא רק לעם ישראל דאג הרבי אלא גם לכלל האנושות להפיץ את תודעת 'שבע מצוות בני נוח', להטמיע בכלל האנושות את יסודות האמונה והמוסר. ממשלת ארה"ב קבעה לאות הערכה את יום הולדתו של הרבי כ'יום החינוך'.

      לכל הדיעות, הגאולה המקווה אינה רק גאולה חומרית, אלא בראש ובראשונה גאולת רוח האדם. היותו של האדם מישראל ושל עם ישראל לסולם שראשו בשמים, מלא בתורה ודבקות בה', והוא מוצב ארצה באהבה ומסירות אין קץ לבריותיו של הקב"ה ויצירי כפיו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • כמה מקורות לגבי יחס אדמו"רי חב"ד לדורותיהם ליישוב ארץ ישראל, הבאתי בדיון על מאמרו של פרופ' נדב שנרב, חב"ד לייט', בתוך 'תגובות לגליונות קודמים' מיום ז' בשבט תשע"ג, באתר זה.

        • חזון עלייתם של בתי כנסיות ובתי מדרשות לארץ ישראל, מבואר הוא בגמרא, מגילה כט,א:

          'ואהי להם למקדש מעט – אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. ורבי אלעזר אמר: זה בית רבנו שבבבל. דרש רבא: מאי דכתיב "ה' מעון אתה היית לנו" – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות…
          תניא רבי אלעזר הקפר אומר: עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שייקבעו בארץ ישראל, שנאמר: "כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא" והלא דברים קל וחומר: ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה, נקבעים בארץ ישראל; בתי כנסיות ובתי מדרשות משקורין ומרביצין בהן תורה, על אחת כמה וכמה'

          [אגב, נתייחד רבי אלעזר הקפר, שמקום בית מדרשו בגולן ידוע עד היום הזה, שכן נמצאה בו כתובת מפורשת: 'זה בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר':
          חזון העלאת בתי כנסיות מהגולה נתקיים חלקית בימינו בדרך הטבע, בהעלאת של ארונות קודש מפוארים מבתי כנסיות באיטליה שקהילותיהם נתמעטו, וקביעתם בבתי כנסיות בארץ ישראל. ש.צ.ל]

          • ברור שהרממ"ש בשיחות קונטריס בית רבנו שבבבל בנה על המדרשות הללו . אלא שהוסיף עליהם שני חידושים מרחיקי לכת . א. שבתי הכנסת הללו מתקבצים תחילה למקדש- בית רבינו שבברוקלין. כלומר תחילה יבנה המקדש הארצי (שבונהו המשיח הרמב"מי ) וירד השמימי- בחו"ל בברוקלין 770. ורק אח"כ כל הקומפלקס יעבור ל"ארץ ישראל" ב. כאן החידוש הנוסף – 'ארץ ישראל' בזמן ההוא לא תהיה בגבולותיה הנוכחיים אלא תהיה כל העולם כלו כמאמר הכתוב עתידה א"י שתתפשט על הכול העולם כולו. והאמת שעבור הרממ"ש הדבר כבר התרחש כמאמרו בקונטריס שזו היית עבודת הגלות וזו נשלמה . החידוש הנוסף שאפשר והוא משתמע מכך שאם המקדש שנבנה וירד 'תחילה' בחו"ל ועמו בתי הכנסיות צריכים לעבור לא"י ואם עבודת הגלות שהושלמה ע"י הרממ"ש וחסידיו הייתה להעביר את כל א"י לחו"ל אזי – משמע מכך שאין הרממ"ש והמקדש שבנה כמלך המשיח צריכים לעבור פיזית לגבולות הארץ הנוכחית .

            • הרבי מליובאוויטש אומר בפירוש שבית המקדש יעבור למקומו בהר הבית! הרי הוא היה איש הלכה בכל רמ"ח איבריו, ומקומו של המקדש מבואר בהלכה: בהר הבית!

              אם ח"ו היה מוצא את ברוקלין כתחליף לא"י – על מה הזעקה 'עד מתי?'; על מה המאבק על שלימות הארץ?

              • במאמר "ואהי להם למקדש מעט… זה בית רבנו שבבבל" (הכלול בקונטרס 'בית רבנו שבבבל')

                אומר הרב בסעיף ג':
                'השראת השכינה בכל מקום שגלו ישראל ע"י ה"מקדש מעט"… אינה אלא בזמן הגלות, אבל לאחר ש"עתידין הן להיגאל", "תחזור גילוי שכינה לירושלים ולא תשאר במקום שגלו שם", היינו שלא תהיה השראת השכינה במקום בחו"ל שעליו עמד ה"מקדש מעט", כיון שה"מקדש מעט" ייעקר ממקום זה וייקבע בארץ ישראל, במקדש הגדול שבירושלים.
                ולכן "אמרו במדרש: לעתיד לבא יהיה בית המקדש גדול כירושלים שבעולם הזה… לפי שבירושלים הבנויה לעתיד – יהיה חוברה לה למקדש יחדיו כל מקומות של בתי כנסיות שבעולם הזה…ויש לומר שחיבור בתי כנסיות שבכל ארץ העמים ("מקדש מעט") לבית המקדש דלעתיד, יהיה בהתאם לחילוקי הדרגות שביניהם – שבתי כנסיות המיוחדים, שיש בהם מעלה יתירה לגבי שאר בתי כנסיות (כמו "בי כנישתא דהוצל", '"בי כנישתא דשף יתיב בנהרדעא", "בית רבנו שבבבל") יהיו קודמים בהחיבור לבית המקדש (נוגעים ודבוקים בו ללא הפסק ביניהם), ועל ידם ובאמצעותם יהיו מחוברים לבית המקדש כל שאר בתי הכנסיות שבארץ העמים'.

                בסעיף ה' מבאר הרב את עניין 'עתידה א"י שתתפשט על שאר הארצות':
                '… "שיהיה כל העולם כולו אז במדרגת ארץ ישראל דעכשיו, ואז יהיה ארץ ישראל במדרגת ירושלים דעכשיו, וזהו שאמרו שירושלים תתפשט על כל ארץ ישראל כולו", שבה ייקבעו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל מחובר למקדש'.

                לפני כן ביאר הרב, שמציאות עתידית זו שכל העולם יהפוך לא"י, מקבלת את כוחה מעבודתם של ישראל בזמן הגלות, שאז הקימו בתי כנסיות ובתי מדרשות בארצות העמים ובכך המשיכו קדושה לארץ העמים. אך כשם שארץ העמים תתעלה להיות א"י, כך יתעלו בתי הכנסיות ובתי המדרשות ויעברו לא"י שאז תהיה במעלת ירושלים.

                • ובסוף המאמר כותב הרב:
                  'ויהי רצון שעוד לפני הגדלת והרחבה "בית רבנו שבבבל", יתגלה וירד מן השמים מקדש העתיד, "מקדש ה' כוננו ידיך", בית המקדש השלישי והמשולש" (שכולל גם המשכן ובית ראשון ובית שני), שיתגלה תחילה ב"בית רבנו שבבבל", שגם הוא "בית משולש", בית הכנסת (תפילה), בית המדרש (תורה), ובית מעשים טובים (גמ"ח), ומשם יחזור לירושלים, ביחד עם כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבכל העולם שייקבעו בא"י ובירושלים, וביחד עם כל בני ישראל שבכל ארצות תבל, כמו שכתוב: "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי… כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". "תורה חדשה תצא מאתי", תיכף ומיד ממש'.

                  • לעין הקורא : שים לב לתורה חדשה מאיתי תצא שבסוף הדברים – מה יהיה בא אם לפי שיטתך הכל חוזר למוכר ולישן . מדוע לאלהבין שהרממ"ש מטרים כאן את משמעות התורה החדשה? ועוד אמרת שהרבי הוא איש הלכה ולא יתכן וכו…. כיצד טען לבניית המקדש על ידי המשיח בברוקלין. כיצד הוא מצפה לפי ציטוטך שירד המקדש השמימי על זה שבברוקלין אם הוא נבנה מחוץ למקומו ההלכתי ושלא על פי המבנה והתיאור ההלכתי. מדוע אינך מזדעק על כך ? וכי מפני שהרממ"ש דרש ב"מקומו" והוציאו מפשוטו של הרמב"ם ומפשוטה ההלכתי והעמיד זאת על מקומו של המשיח בניגוד לכל מסורת הלכתית. הייתכן מקדש בלי קורבנות והרי מקום המזבח מכוון ביותר וק"ק על אבן השתיה וכו. אם זה עובר בנקל ומתקבל מדוע לא לראות שכך הוא עושה גם לארץ ישראל במיוחד שעל א"י ישנה הבטחת גאולה שתתפשט. מדוע לא לראות זאת חלק מהתורה החדשה שמאיתו תצא.???

                    • דברי הרב ברורים שהמקדש יגיע בסופו של דבר לירושלים. כשם שעשתה השכינה כמה מסעות כשגלתה בעת החורבן, כך יכולה היא לעשות גם בירידתה מחדש לעולם. הואיל ומסעה האחרון של השכינה היה, לדברי הרבי, לגלות אמריקה כדי להיות עם הקיבוץ היהודי הגדול ביותר, יכול גם מסעו של בית המקדש לעבור משם בדרכו למקומו הראוי לו.
                      [הקבלה לדבר יש בדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין על מסעותיה של הסנהדרין שנסתיימו בטבריה, ומשם היא עתידה להתחדש].

                      בדברי הרב מפורש שבית המקדש העתידי יתרחב ויכלול (עם בתי הכנסיות והמדרשות שיבואו מהגולה) את כל שטח ירושלים. ירושלים תתפשט לכל ארץ ישראל, וארץ ישראל תתפשט לכל הארצות. הווה אומר: כל רובד של המציאות יעלה מדרגה.
                      [חזון התרחבות הר הבית מבואר ביחזקאל מב,טו-כ, שמידתו תהיה חמש מאות קנים על חמש מאות קנים, כאשר בפרק מ,ה מבואר שהקנה הוא: 'שש אמות באמה וטפח'. הווה אומר: שטח הר הבית העתידי יהיה שלושת אלפים אמות על שלושת אלפים אמות, פי 36 מהר הבית של בית שני!].

                      לגבי התורה החדשה שתצא מאת ה' אחרי שיעמוד המקדש על מכונו ויתקבצו כל בני ישראל – אם אין לך סבלנות לחכות עד אז – כדאי שתבדוק בכתבי הרב אם יש לו אמירות בנושא. אני זוכר במעומעם אמירה שפנימיות התורה היא מעין 'תורתו של משיח'. אי לזאת אני משער שהתורה החדשה לא תשנה את ההלכה, אלא תאפשר לנו הבנה פנימית מעמיקה של משמעותה וטעמיה של תורת ה' הנצחית.

                      בברכה, ש.צ. לוינגר

                    • לגבי 'תורה חדשה', בהערה שבסוף קונטרס 'בית רבנו שבבבל' יש הפנייה לדברי חז"ל ששור הבר יישחט באמצעות סנפיר של הלויתן. ב'חב"דפדיה', ערך 'תורה חדשה מאתי תצא' מפנה לדברי הרב ב'תורת מנחם', משנת תנש"א, חלק ו', עמ' 872.

                    • לולא דמסתפינא

                      ואולי יש לומר באופן אחר,שהבעיה בשחיטה בסנפיר של לויתן היא שאיננו ישר ולפיכך הוא חונק, אך תורתו של משיח יכולה לא רק לשפוט את המציאות, אלא לפעול עליה ולשנותה, ואם כן, מכוח תורתו של משיח יתיישר הסנפיר ולכן יהיה ניתן לשחוט בו. לפי שעה לא מצאתי מקור בכיוון זה. ש.צ.ל.

                    • דבריו של הרבי בענייני הגאולה רוכזו ע"י הרב יוסף יצחק הבלין, בספר: 'שערי גאולה', כרך א: אמונה וצפיה; כרך ב: ימות המשיח. בהוצאת 'מכון שערי מנחם', ירושלים תשנ"ב. על 'תורתו של משיח' ראו שם, עמ' קכג-קנב; על עניין 'עתידין בתי כנסיות… ', שם, עמ' רלא; שכב-שמ.

                      יש גם ספר מקביל העוסק אף הוא בריכוז דברי הרבי בענייני הגאולה: 'אמונה וגאולה', מאת הרב אלתר אליהו הכהן פרידמן, ברוקלין נ"י תשנ"ב.

  2. במאמר ישנה טענה לאזוטריקה בשיחו של הרממ"ש . כיוון שכך ברור שהמאמץ הפרשני של הרממ"ש הוא מידרגי וקבוצות חסידים יכולים להימצא ברמות הבנה שונות . המחלוקת העקרונית בין המשיחיסטים לבין הלא משיחיסטים, יוכיח שבדבר כלכך משמעותי דבריו של הרממ"ש מתפרשים לכאן ולכאן כשכל קבוצה תבחין בין קביעות אובייקטיביות לבין פרשנות ספיריטואלית .
    בהחלט, ישנה טענה גורפת במאמר שלרבים מהחסידים (ואף חוקרים ) אין הסדרה קוהרנטית של ה'שיטה' על פי העיקרון 'הפנתאיסטי-דירה בתחתונים' ואין מתיחת המשמעות על פני רבדים עמוקים יותר כפי שהראיתי אפס קצהו.

    • 'דירה בתחתונים' אינה פאנתאיזם

      דירה בתחתונים, היא גילוי השכינה בכל רבדי המציאות, ככתוב בתורה: 'ושכנתי בתוכם'. בעוד הפאנתאיזם רואה את הטבע כאלקות – היהדות מדברת על 'אין עוד מלבדו', לעולם אין מציאות לעצמו, אלא כגילוי רצונו יתברך, כמבואר בתחילת הלכות יסודי התורה להרמב"ם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • 'אין עוד מלבדו' - בכל מצבי החיים

        חביב היה על אייל יפרח הי"ד שירו של יוסי גיספאן 'אין עוד מלבדו' (בלחנו של של תומר הדדי ובביצועו של שלומי שבת).

        התובנה ש'אין עוד מלבדו' נותנת לאדם איפוק גם כשההצלחה מאירה לו פנים. הוא רואה כוכבים שמאירים את העולם; הוא מטפס על פסגות הרים, ועם זאת: 'לא נתתי לעיני להסתנוור מהמראות והבנתי שיותר מדי זה לפעמים פחות'.

        וגם בעת כשלון אין רוחו נופלת. יש אבא שאליו אפשר לשוב: 'במלחמות מול היצר… האדם נכנע, ושוב הנפש מחפשת לה מסתור מתחת לכנפי השכינה, גם אני עמדתי בפתח כמו כולם, לבקש סליחה ממלך העולם'.

        המשקפיים בהם הוא מביט בעולם הם משקפיים של שליחות: 'אין עוד מלבדו, מלוא כל הארץ כבודו, אין עוד מלבדו, ואני עבדו'. שום יד מרושעת לא תוכל לנפץ משקפיים אלה.

        • מה שכתבתי שהשיר 'אין עוד מלבדו' היה חביב על אייל יפרח, מבוסס על כותרת באתר 'שיר ישראלי' (מיום 2.7.14 שעה 16:10): 'שיר ישראלי כואב – הנרצח אייל יפרח שר שלומי שבת – אין עוד מלבדו…'
          ברם, עתה אני רואה שהכותרת כנראה מוטעית, שכן השיר שאייל שר שם הוא: 'בראשית עולם' של שלומי שבת. עם זאת נראה לענ"ד שגם השיר 'אין עוד מלבדו' משקף את אישיותו של אייל. יהי זכרו ברוך!

          • נשמות של ג' בתמוז

            יש מכנה משותף לנשמות של ג' בתמוז – החיבור המופלא של התורה אל החיים ושל החיים אל התורה.

            כך הרבי מליובאוויץ זצ"ל, שעלה לגנזי מרומים לפני עשרים שנה – ענק בכל מכמני התורה, הלכה ואגדה נגלה ונסתר, בוער בלהט של דבקות בה' שתורגמה ללהט של אהבת ישראל, הקשבה ומסירות לכלל ולכל יחיד גם מי שהוא בבחינת 'אם יהיה נדחך בקצה השמים'.

            כך הרב נויבירט זצ"ל, שנאסף מאיתנו לפני שנה – גאון ולמדן ומחנך שהעמיד דורות של תלמידי חכמים; פוסק שידע לתת מענה הלכתי לחידושי המדע והרפואה ועיצב בספריו את דמותה ההלכתית של השבת בכל בית יהודי, ומקים אימפריה של גמילות חסד.

            אותו חיבור של התורה והחיים בא לידי ביטוי בחייהם של שלושת הנערים, אייל גילעד ונפתלי הי"ד, צעירים שאהבו את החיים, ידעו לשיר את שירת החיים, הידידות והאהבה, וידעו גם לחבר את חייהם אל התורה, לשאול שאלות ולבקש בה את התשובות. יהיו חייהם נר-תמיד לנו!

  3. בתגובה לש.צ. לוינגר
    בד"כ היו רבים שרצו לראות בדירה בתחתונים – דימוי כפשוטו של ביטוי : העולם הוא הבית והשכינה באה לגור בא. והיא מתהלכת כביכול באופן עצמאי וחופשי ובלתי תלוי בתוככי המציאות. משהו מעין ה' המתהלך בגן לרוח היום. ובכן צרה היריעה מהכיל כאן את התובנה כי הפצת המעיינות חוצה עד לחוצה שאין חוצה ממנו משמעה השבת העצמות (לא אור ממלא ולא אור מקיף – שאז היה נכון כדבריך ) לעת"ל – שהיא עת התחיה העת שתתגלה אמיתת המציאות כפי שהיא תתגלה העצמות לא כיישות נפרדת אלא כאחדות שאין עוד מלבדה
    אחדות של התחתונים והעליונים לבלי הפרד . וראוי לעיין כך בכל כתביו או אז דברים רבים יובהרו ויתבארו.
    ראובן

  4. לאליהו
    אכן אם ישנם (ואכן ישנם) כאלה המצפים כי הרבי כמלך המשיח יחולל נס טיסה בענני שמיא כפשוטם לארץ ישראל ולנס העברת המקדש על אותם עננים לארץ ציון וירושלים , אז למצער יש לומר כי לא הבינו נכונה והם מפסידים בגדול את התוך והפנים של תורת הרבי ונתפסו למימדים החיצוניים והשטחיים כפי שמצטיירים בעינהם
    ולא הביטו אל עומק המהפכה המבוקשת . ובכך הנם דווקא מרחיקים את השיח המשיחי ואת התממשותו.
    הנס הגדול ביותר בעיני הרבי הוא זה הבא בדרך בטבע שכן רק במופע כזה מומחשת תפיסת אין עוד מלבדו וללית אתר פנוי מינה מה שקשה לומר זאת על הנס כפשוטו.

  5. גאולה טבעית או נסית? - כמה מקורות והערות

    בס"ד ו' בתמוז ע"ד

    הרמב"ם כותב:
    'אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים או מחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלה… אין הדבר כן, שהרי רבי עקיבה חכם גדול מחכמי המשנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח… ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת' (הלכות מלכים יא,ג).

    וכן כותב הרמב"ם:
    'אל יעלה על הלב שבימות המשיח ייבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג… וזה שנאמר: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ"… עניין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי העולם המשולים בזאב ונמר… ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת כישראל… אמרו חכמים: אין בין העולם הזה לעולם הבא אלא שעבוד מלכיות בלבד' (הל' מלכים יב,א-ב).

    הראב"ד השיג על דברי הרמב"ם שהמשיח אינו צריך לחדש הנהגות שלא כדרך הטבע, מדברי הגמרא (סנהדרין צג,ב) שהחכמים בדקו את בן כוזיבא אם הוא 'מורח ודאין' כדברי הנביא: 'והריחו ביראת ה", וכין שראו שאינו 'מורח ודאין' דנוהו כמשיח שקר והרגוהו (הרדב"ז הציע שם להסביר שלא הרגוהו ממש אלא 'רפו ידיהם ממנו' הסירו את תמיכתם ממנו ובאו הגויים והרגוהו, 'אי נמי: אגדות חלוקות הן').

    אף על דברי הרמב"ם שבימות המשיח יהא 'עולם כמנהגו נוהג', השיג הראב"ד: 'והלא כתוב בתורה: והשבתי חיה רעה מן הארץ'.

    ה'כסף משנה' (מלכים יא,ג) מסביר שמחלוקת הרמב"ם והראב"ד, היא המשך למחלוקת בין רב חסדא לשמואל (סנהדרין צא,ב). לפי רב חסדא תתקיים בימות המשיח הנבואה: "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור הלבנה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים", ואילו שמואל סובר: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד", והנבואה על השוואת אור הלבנה לאור החכמה תתקיים בשלב מאוחר יותר.

    כדאי לציין שגם לדעת הרמב"ם יש כמה שלבים בהנהגתו של המלך המשיח.

    בפרק יא מהלכות מלכים אין הרמב"ם רואה בנבואה תנאי למלך המשיח, אלא שיהיה עוסק בתורה ובמצוות כדוד אביו וכופה אל כל ישראל לילך בדרכי התורה ולהחזיק בדקה ונלחם מלחמות ה' וכו'. לעומת זאת בפרק יב כותב הרמב"ם: 'בימי המלך כשתתיישב מלכותו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו…' (הלכה ג). המלך המשיח מתחיל את דרכו כמנהיג מדיני וצבאי הנאמן לתורה, וזוכה בהמשך לרוח הקודש.

    לשיא עלייתו הרוחנית מגיע המלך המשיח בשלב המתואר בהלכות תשובה:
    'שבאותן הימים תרבה החכמה והדעה והאמת… מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד, בעל חכמה יהיה יתר משלמה ונביא גדול הוא קרוב ממשה רבנו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה' ויבואו כל הגויים לשמעו, שנאמר: והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים לגו" (הל' תשובה ט,ב).

    מדברי הרמב"ם באיגרת תימן נראה לכאורה מהלך שונה:

    'אמנם מעלתו היא הגבוהה שבמעלות הנביאים והנכבדת בהם אחר משה רבנו. וייחדו ה' בדברים לא ייחד בהם משה רבנו. מתאר בו: "והריחו ביראת ה'" וגו'… ולא סר מהאריך בתארו עד שאמר לו יתעלה: "בני אתה אני היום ילידתיך", להודיענו עילוי מדרגתו שהיא מעל למדרגת כל בני אדם, ואנחנו נתנה בכל נביא שיהיה בתכלית החכמה…
    הוא יעמוד בארץ ישראל דוקא ובה יתחיל להיגלות, כאומרו יתעלה: "פתאום יבוא האדון אל היכלו"… שלא יוודע כלל קודם עומדו עד שייאמר עליו שהוא בן פלוני וממשפחה פלונית, אבל יעמוד איש לא יוודע קודם היגלותו, והאותות והמופתים אשר ייראו על ידו יהיו ראיה על אמיתת טענתו ואמיתת ייחוסו'

    (אגרת תימן, מהד ר' יצחק שילת, א, ירושלים תשמ"ז, עמ' קנה-קנח).

    אולי ניתן להסביר את ההבדל, בכך שבהלכות מלכים מדובר במלך שיש בידו מסורת מוכחת שהוא מבית דוד. לעומת זאת באיגרת תימן אין לו מסורת מוכחת על ייחוסו לבית דוד. לפיכך זקוק הוא לאותות ולמופתים אשר ייראו על ידו ש'יהיו ראיה על אמיתת טענתו ואמיתת ייחוסו' (עמ' קנח).

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    מקורות מדברי חכמי הספרדים על הצורך ב'אתערותא דלתתא' ובהשתדלות לעלות לארץ וליישבה גם טרם ביאת המשיח – הבאתי בשולי מאמרו של פרופ' יצחק קראוס, 'החוזה הראשון', באתר זה.

  1. פינגבק: אחרי עשרים שנה – הרבי מליובאוויטש ואני | ארץ העברים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: