כשהפשט מתפשט | רבקה מרים

הפשט הוא הנגיעה בגוף, האדמה שעליה אנחנו פוסעים. וכשהוא נשבר בא האבדן ולאחריו התגברות ואז התגלות הרמז, הדרש והסוד שנחבאו כל העת מתחת 

לפני זמן לא רב לקחתי חלק בערב ספרותי. משוררת ידידה שאלה אותי במהלך הערב אם יש בין השירים שלי – ואני לא זוכרת במדויק את המילים שבהן השתמשה, אבל הכיוון הוא מדויק – שיר לא מיתי, שיר עכשווי, קונקרטי. עניתי לה משהו כמו "את מכירה דבר שהוא לא מיתי? החדר הזה שבו אנחנו יושבים עכשיו? השעה הזאת בערב? הכיסאות האלה? השולחן? אנחנו עצמנו?". "התחמקת יפה", ענתה.

ומכאן אני רוצה לצאת.

אני רוצה לתהות על הקונקרטי. מהו, בדיוק, הקונקרטי? ואני לא מדברת עכשיו על עצם המונח, אלא למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "קונקרטי". לחשבון שבבנק, להתלבטות במי לבחור לנגיד הבנק? לעלייה או לירידה ברמת הפשיעה? למצבו של ים המלח?

אכן, זהו הדבור הישיר, המיידי. אבל ברגע שמגרדים, ולו בקצה הציפורן, את המושגים הללו, מתברר שמסתתר תחתם משהו גדול הרבה יותר, איום או תקווה, בלהה ואימה ממשהו שאיש לא ישורנו, או תשוקה לחיבור, לרוגע, לאהבה – משהו נורא הוד או נורא ואיום.

 איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

אדמה, "אֵד" ו"מָה"

אולי אתחיל, כך פשוט, מהמושג "פשט". בעולם היהודי מדובר על הפרד"ס, על ארבעה רבדים שבהם ניתן להתייחס אל המציאות – הפשט, הרמז, הדרש והסוד. המציאות, כפי שאומרת המילה הזאת עצמה, היא מה שאתה מוצא, ודרך הגישה למציאות נסללת לארבעה אופנים, גלגלי־אופן, שונים.

כשראשון ביניהם, ה"פשט", כך נדמה לפחות בהתחלה, הוא הממש המוצק, הפשוט, זה הנקלט בחושים. מהפשט באה המילה, הטובה כל כך, "פשוט" – "למדני את השיר הפשוט של הלחם", אומרת רחל שפירא, "ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע", אומרת לאה גולדברג. משהו פשוט, מופשט מכל המחלצות והגיבובים, עירום ונקי, כלה כמות שהיא.

אבל הרי כבר במשפט האחרון הזה מסתתר היפוכו. כי הכללתי בתוך רצף המילים גם את המילה "עירום". ועירום, לכאורה, מתכוון לומר מופשט מכיסויים. האמנם?

והרי כשמישהו מסיר מעל עצמו את בגדיו לא אומרים שהוא "מתערם", אומרים שהוא מתפשט. כי העירום בא מלשון ערֵמה, וערמה היא דבר על גבי דבר, וכשכתוב שהאדם היה עירום משמע, בעצם, שנערם עליו רובד, או שנערמו עליו רבדים. האדם העירום אינו אדם נטול כיסוי. כשהאדם גילה בגן העדן שהוא עירום הוא לא ראה שאין עליו כיסוי. להיפך, הוא ראה שהוא בנוי רבדים רבדים ולכן נבהל, ואז שם עליו כיסוי נוסף, מפני שהבין שזו דרכו. הנחש היה ערום וכמוהו, בבוא עליו הדעת, גילה אף האדם את עירומו, כשעירום קשור לעורמה, כמו שבגד קשור לבגידה, ומעיל למעילה. העירום אף הוא כיסוי.

והפשט? גם הפשט גם הוא כיסוי. הוא הכיסוי המאפשר לנו לבוא במגע זה עם זה, לשוחח, לקיים בינינו מכנים משותפים. הוא האדמה שעליה אנחנו פוסעים. אלא שאף הוא מעין פקק, כשם שכל גוף מהווה בעצם "מָגוֹף", "פקק" בלשון המדוברת. אדם שבא במגע עם המציאות מתוך הפשט בא במגע איתה מבעד לפקק, לכיסוי. זה אפשרי, ואפילו הכרחי.

אלא שכל פשט עתיד להתפשט. הפשטות, שלא כמו שנוטים לחשוב, אינה מהות עמידה שניתן להתייצב עליה איתן. היא עטויה על המציאות בשכבה דקיקה, נוטה לקריעה מתמדת. נדמה שאדם דורך על קרקע יציבה, שיש לו דעות ומקום, כשפתאום, מתוך אירוע אישי או כללי, או גם בלי סיבה ברורה, מתערער הקיום הפשוט. ובא התוהו. האדמה הבטוחה שעליה פסענו מתפרקת לשתי הברות, "אֵד" כלומר הבל, ו"מָה" שהיא מילת השאלה הגדולה. הרוח שהייתה מרחפת על פני התהום מופיעה בכל פעם מחדש ומבדרת לא רק את שובל שמלתנו, כי אם את קיומנו כולו.

ואז, כשנשבר הפשט, באה תחושת האבדן, ואם וכאשר מצליחים לשוב אל העשתונות יכולים להתגלות, בהדרגה, הרמז, הדרש והסוד שנחבאו כל העת מתחת.

אבל להתגלותם של אלה לא נחוץ בהכרח משבר או שבר.

כשתהיה גדול תבין

לא צריך לצאת לשם כך בהכרח, כמו שמבקש שיר השירים, לשדה, לראות הפרחה הגפן, הנצו רימונים. אפשר גם להישאר במקום שבו אנחנו מצויים כרגע, להביט על עצמנו, על הזרועות שלנו, על כפות הרגליים. מה כל זה? מהו העולם הזה שאנחנו חיים בו? הגוף של כל אחד מאיתנו בנוי – ואני מדברת רק על הצד הפיסיולוגי – מרובדי־רבדים שאין לנו, ולא רק לנו, גם לא לרופאים או לגנטיקאים המוכשרים ביותר, מושג מה הם.

מהו תא יחיד בגוף? הוא נושא בו מטענים של החיים בכל אופניהם, הוא נושא בו חי וצומח ודומם ומה שמעבר לכל אלה ולא נוכל להגדירו אף פעם. בתוך כל נקודה שבנו מצויה לא רק הביוגרפיה האנושית, אלא סוד החיים כולם. המילה "חיים" בעברית באה תמיד בלשון רבים, מפני שחיי כל יחיד הם ריבוי בלתי נתפס, מלא תנועות תואמות וסותרות, גדול יותר ממספר הכוכבים והגלקסיות, ריבוי שלא יכול להימדד בשום שנות אור.

ילדים נוטים לחשוב שהמבוגרים מבינים את המציאות. "כשתהיה גדול תבין", אומרים להם שוב ושוב. ואמנם, ככל שמתבגרים מבינים דברים מסוימים, מכירים הנהגות ותפקודים בעולם, יכולים לאבחן תהליכים, יכולים, ואני אומרת זאת בלי אירוניה, לתת הרצאות או שיעורים. אבל אם האדם הבוגר כן עם עצמו, הוא נדהם בכל פעם מחדש כשהוא מגלה שמה שנדמה לו שקלט והבין מתערבל פתאום ושוב אינו נכון או אינו רלוונטי.

החידה שלתוכה נולדנו לא מתפענחת גם לזקנים ולחכמים.

אבל, כמו שהקשתה עליי חברתי המשוררת שהזכרתי בראשית דבריי, אני ממשיכה ומדברת גם במאמר הזה גבוהה גבוהה, ואולי עלי לרדת מאיגרא רמא של מילים ולהגיד איה מקום כובדי, לומר איפה אני מטילה את העוגן שלי בתוך כל אלה, איך אני מתפקדת בתוך הדברים המהפכים הללו, בחיי היומיום שלי, שלנו.

וכאן אתהפך ואתגלה באור אחר, מפני שאענה שנקודת הכובד שלי מצויה דווקא בקונקרטי, במגע עם היומיום, עם הפשט. אני מתחיה דווקא בכוח אותו פקק שקוראים לו "פשט", בנגיעה בגוף, בחי, בצומח, בדומם. וכן, כן, גם בהתבוננות במה שקרוי "חדשות", במאבקים על תפקיד נגיד הבנק, או בקשב למפלס ים המלח.

כי דרך אלה בא לידי ביטוי משהו גדול מהם.

יותר מזה, רק דרך הגלוי והנראה אנחנו יכולים לחוש במה שמעבר לו. "מי בז ליום קטנות", אומר זכריה, רק דרך הקטנות אפשר לחבור אל הגדול, הנשגב, לא להשיג את הבלתי מושג, אבל לחוש בו. לקלוט תרשים חי, משתנה תדיר, שאינו בגדר פסל ותמונה, לשמוע, ולו צליל, מהמנגינה שלא אדם הוא שמנגן אותה.

ואם "הואשמתי" בכך שאני מביאה לידי ביטוי רק את שמעבר לקונקרטי, אני רוצה לדבר כאן דווקא על המצוי וקרוב ונוכח, שהוא הוא העוגן שלי, הוא השורש המאפשר לי לעוף.

ואולי אצא כאן לרגע מהשאלה האישית, ואומר משהו, רק על קצה המזלג, בעניין שמטריד אותי זמן רב, על המולדת הכפולה של היהודי. מאז שחרב המקדש נדמה שניטל מהיהודים המגע עם הפשט והם יצרו בתוכם שתי מולדות שנמצאות במלחמה זו עם זו – מולדת הספר ומולדת הארץ.

התורה שבין הדפים

לא ארחיב, אבל לפעמים נראה לי שהיהודי שכח שהתורה מתחילה בסיפור בריאת השמים והארץ. הוא אינו רואה עוד את מציאות הסוד ברקפת ובבוגנוויליה, בסנאי המרחף, בגרגרי החול ובאבק, בזריחות ובשקיעות, בספל הקפה ובמפת השולחן, וחי בתודעה שהצופן מצוי בין דפי התורה ובין דפי הסידור, ורק בהם, אך ורק בהם, משוקעת הבריאה. ולי נראה שהמקום הראשוני של היהודי לא היה המקום המפוצל הזה, שהספר והארץ חד היו. אפשר היה למצוא בין הדפים את מעוף הציפור, ובנוצות הציפור ניתן היה למצוא הלכות טומאה וטהרה. "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל", כתוב. ורבן יוחנן בן זכאי אומר "אם הייתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי לך משיח, בוא ונטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילו". זאת לא אמירה שלא מקבלת את המשיח, אלא שהיא רואה גם בבריאה הנוכחת וקיימת את הסוד המופלא והאינסופי.

לפעמים, כשאני נוסעת באוטובוס ורואה נשים ונערות קוראות תהילים בשפתיים מרחשות ואינן מרימות את המבט, אני רוצה לטלטל אותן, כמו בתחינה לקב"ה שיפסיק להסתיר פניו.

אבל אצא מהמקום הכוללני הזה ואשוב אל עצמי. אני יכולה לומר בפשטות שלולא התורה שעשועיי כי אז אבדתי בעוניי. אני הופכת והופכת בה והיא כמכתב אישי שנשלח אליי, ואלינו כולנו, מדורות, כשהחיות מתחדשת בה בכל יום ויום. אבל אין בה ממש מבחינתי אם היא לא חלק מהמצוי כאן ועכשיו, מהנוגע בחושים ואופף בכל רגע. התורה מתרחשת בכל יום תמיד ובכל רגע נתון, היא נוכחת בשדה וביער, בכביש מספר אחד ובכביש שש, בבית קפה ובקניון כמו גם בסלון, בחדר השינה ובשירותים. תורה היא, וללמוד אנחנו צריכים.

אני יכולה להתבונן בעלה שעל העץ, בעת ראשית צמיחתו ובעת צהבות השלכת, לעיין ולעיין בו, להפוך בו ולהפוך בו. סוד קיומי מצוי גם בו. בימים הקשים כל כך של ימי מלחמת לבנון השנייה, כשבני היה אי שם ולא ידעתי מה קורה איתו, הייתי יוצאת לגינה הפרועה והמוזנחת שלי, ורק בה מצליחה למצוא, ולו לרגע אחד, מרגוע. הענפים והעלים, הצומח והנובל, הכלבים שלי שמקפצים ומלקקים ונובחים, הם המגע העמוק שמחבר אותי דרך המקום אל מעבר לי. אבל לא רק הם. אני יכולה להביט בילדה מתווכחת עם אמה בשוק, או בפצע בברכו של ילד שנפל, גם בהם מצוי הסוד. הכול מצוי ביומיום שלנו, באהבות ובכעסים, בהחלטות ובהיסוס, בהישגים ובמשגים.

התורה שבין הדפים מלמדת אותנו להתבונן אל מחוצה להם. לקרוא ולהביט. לכאוב ולהילטף ובתוך כך לא להתנתק, אלא להיטיב לראות. ולא רק לראות, לראות ולגעת. לגעת, לנוע ולהניע, לפעול בתוך כל אלה. לעולם לא נצליח לקלוט את הספר כולו, שהרי אין אנו אלא אות בין אותיותיו, או, לכל היותר, פסוק אחד בסיפור אינסופי. אנחנו, כמו גם השמים והארץ וכל צבאם, כותבים את הסיפור ונכתבים בו. ואולי זאת הדרך. לחיות מתוך ענווה של אות זעירה בסיפור מתמשך, ובה בעת לחוש גם כגיבורי הסיפור כולו. לעשות כל זאת מתוך ידיעה שאנחנו עצמנו פשט, ובה בעת אנחנו גם רמז ודרש וסוד.

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב בסיון תשע"ד, 20.6.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 ביוני 2014, ב-גיליון קרח תשע"ד - 880 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. תובנות עמוקות חדשות הנובעות מעומק משמעויות השפה העברית. רבקה מרים כהרגלה מצליחה לפרוט על הנימים העמוקים והמקסימים של השפה העברית שאין כמוה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: