גבולות הטעם הטוב | יוסף פריאל

לאורכו של ספר במדבר שבט לוי זוכה למעמד גבוה ולזכויות יתרות. סיפור קורח, המוצב באמצע הספר, מזהיר אותו שלא ידרוש מעבר למגיע לו

מפורסמים דברי הרמב"ן בפתיחתו לספר ויקרא, שבהם כינה את הספר בשם "תורת כוהנים והלווים". אכן, ספר ויקרא מתעסק רבות במצוות המוטלות על הכוהנים, אך עיון מעמיק מלמד שדווקא ספר במדבר הוא שבונה את מעמדו המיוחד של שבט לוי. ונפרט.

פרק ג בספר במדבר עוסק בבחירת הלווים; פרק ד עוסק במיקומם ובתפקידם בעת הנסיעה והחניה ובמנייתם הנפרדת; מצוות הסוטה בפרק ה מעמידה את הכהן כבעל התפקיד המרכזי בטקס; בדומה לכך תהליך טהרת הנזיר בפרק ו מבסס את מעמדו של הכהן; שיא מסוים במעמד הכוהנים מגיע בברכת כוהנים (ו, כב־כז); בתחילת פרק ז מקבלים הלווים את עגלות המשא שלהם; פרשת בהעלותך פותחת במעמדו הרם של הכהן הגדול בהדלקת המנורה – "שלך גדולה משלהם" כדברי כמה כתבי יד ברש"י (ח, ב); וממשיכה בהכשרת הלויים לעבודתם (פרק ח). בהמשך הפרשה, במהלך פרקי התלונה והחטא (יא־יד), לא מוזכרים הלווים וגם דבר זה הוא לשבחם.

בפרשת שלח תפקיד הכוהנים בא לידי ביטוי במצוות הנסכים (טו, א־טז) והחלה (שם יז־כא). במצוות הפרה האדומה (פרק יט) שהיא פרק המעבר בין תקופת דור המדבר לדור הנכנסים לארץ מופיע שוב תפקידו המשמעותי של הכהן. בפרקי התלונה והחטא של השנה הארבעים (כ־כה) מתגלה שוב שבחם של הלווים באי הזכרתם, ובשולי פרק כה (י־יג) מקבל פינחס הכהן ברית שלום על קנאותו. בסוף פרק כו מתקיים שוב מניין נפרד לשבט לוי; פרשת המוספים (פרקים כח־כט) מעלה את תפקידם הפולחני של הכוהנים; ללוויים יש חיוב נדיר להשתתף במלחמת מדיין (רש"י לא, ד) והם גם בעלי מעמד מיוחד בקבלת שלל מלחמה זו (לא, ל).

 ספר במדבר מסתיים בכך שכל שבט מצווה להפריש ערים לטובת הלווים (פרק לה). עיון בביצועו של צו זה בפרק כא ביהושע מעלה דבר מדהים. למרות שהתורה ציוותה "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן" (דברים יח, א), מתברר שבפועל הלווים קיבלו את כל הערים החשובות בארץ: ערי המקלט – חברון, שכם, רמות גלעד וכו', ומלבדן ערים נוספות שאנו מכירים מסיפורים מרכזיים בתנ"ך כדוגמת בית שמש, לבנה, גבעון, חשבון, יעזר ועוד. קשה לראות עיר שהוזכרה בתנ"ך בהקשר לסיפור כלשהו שלא הייתה בפועל גם עיר לווים (בית אל הייתה אחת שכזו, אך צר המקום מלהאריך בכך).

לאור סקירה זו של הספר, נראה כי ראויה פרשת קורח לעמוד במרכזו, שהלא כל הפרשה עוסקת בשבט לוי: קורח הלוי הרוצה גם כהונה (פרק טז); פעולותיהם של אלעזר הכהן (יז, א־ד) ואהרן (שם י־טו) לאחר מות קורח ועדתו; והעיקר, ההוכחה הא־לוהית לבחירת מטה לוי כמענה לטענותם (יז, טז – יח, ז). הפרשה מסתיימת (פרק יח) בהלכות רוב מתנות כהונה (שאר המתנות מופיעות בדברים יח, ג־ח).

אלא שאז עולה השאלה: מדוע הציבה התורה את סיפור מרד קורח במרכזו של הספר, והרי סיפור זה הוא אנטיתזה למסר של הספר שבא להאדיר את שבט לוי? כדי לענות על כך אבקש לעיין במבנה הפרשה ובנושא המרכזי השני המופיע בה – מתנות הכהונה.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

גבולות התלות

בעיוננו בשבוע שעבר טענו שיש משמעות למבנה הפרשות, ושהופעתם של נושאים מסוימים בפרשה מסוימת ולא באחרת נושאת בחובה רעיון סמוי. גם בפרשת קורח, נראה כי שני נושאי הפרשה – מרד קורח ומתנות הכהונה – שלובים זה בזה כעניין מעשה ולקחו.

מתנות הכהונה נועדו להעניק לשבט לוי מעמד חברתי וכלכלי ייחודי, אך הן טומנות בחובן שאלה לא קלה. מציאות שבה כל איש מישראל מחויב להפריש לבן הלוי מתנות מכל תחומי עמלו – מזונו, יבולו ורכושו – ומנגד בן הלוי נדרש להיות תלוי בקיומו הבסיסי ביותר ביחסיו עם נותן המתנות, עלולה להביא לחיים של תלות של הלוי או הכהן בישראל, והדבר כמובן אינו בריא. מדוע אם כן יצרה התורה מערכת חברתית־כלכלית מורכבת וקשה כל כך?

נרחיב עניין זה: הגמרא (בבלי גיטין ל, א) תופסת את תופעת "מכירי כהונה" כתופעה בעלת ערך כלכלי. דהיינו, מציאות שבה אדם נותן את כל מתנותיו באופן קבוע לכהן אחד מעניקה יציבות כלכלית לאותו כהן, וזכות זו יכולה להיתרגם לחלק מהדעות לערך ממוני (ראו ירושלמינדרים פי“א ה“א). אין לנו עדויות על כך, אבל סביר להניח שמאחר שמדובר ביחסי תלות, היו הכוהנים והלווים משווקים את עצמם כדי שיקבלו את מתנות הכהונה ולא אחרים. סביר עוד להניח שהיו כאלו שעשו את המלאכה היטב וזכו ברוב מתנות הכהונה, ומנגד היו כאלה שלא הצליחו במלאכת השיווק ונאלצו לקבל תמיכה שבטית או חברתית. עדות לכך אנו מוצאים בדברי חז“ל שתקפו את התופעה:

אמר רבי אבא בר זבדא: כל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם, שנאמר "עירא היארי היה כהן לדוד" (שמואל ב כ, כו). לדוד הוא דהוה כהן, לכולי עלמא לא? אלא שהיה משגר לו מתנותיו. וכתיב בתריה [=אחריו] "ויהי רעב בימי דוד" (עירובין סג, א).

שבה ומהדהדת אם כן השאלה. מדוע מלכתחילה התורה יצרה מערכת חברתית־כלכלית בעייתית כל כך?

ייתכן שהתשובה טמונה בסיפורו של קורח. מהתורה עולה שלקורח לא חסרו כבוד ומעמד, שהרי קורח מבני קהת היה (במדבר טז, א) – בחיר משפחות הלוויה; נושא כלי המשכן (שם ד, ד). על פי המדרש, קורח היה בנוסף גם חכם (במדבר רבה יח, ג) ועשיר (ירושלמי, סנהדרין פ"י ה"א). אך קורח לא הסתפק בכך. הוא רצה יותר כבוד ויותר מעמד ועל כן נענש. ייתכן שדווקא העובדה שהיה לו כמעט הכול גרמה לו לרצות גם את מה שלא הגיע לו.

סיפורו של קורח מהווה הקדמה נפלאה לפרשת מתנות הכהונה. רגע לפני שיוצא שבט לוי לתלות כלכלית ממכרת, הוא מוזהר ללמוד מן המכה שקיבל אחד ממנהיגיו שלכל מתנה יש גבול. על הכהן והלוי לקבל את המתנות שהקב"ה העניק להם, אבל אסור להם לחרוג מן השורה ולשאוף למתנות שאין הם זקוקים להן. מערכת היחסים שלהם עם ישראל אמורה להיות הגיונית וליצור סימביוזה חברתית וכלכלית בריאה, אך אסור לה לחרוג מכך. מי שיעשה זאת יחטא למעשה בחטאו של קורח.

נמצא אפוא שגם בפרשת קורח מבנה הפרשה מלמד את המסר המרכזי שלה. במרכזו של ספר שעוסק במעמדו של שבט לוי עומד סיפור המתאר את קלקלתו של שבט ולצידו זכויותיו היתרות. זאת על מנת להבהיר מהם הכלים שבעזרתם שבט לוי צריך לכונן את מעמדו בעם. זהו שבט בעל זכויות יתרות, אבל אסור לו לדרוש מעבר לכך את מה שאין מגיע לו, כפי שעשה קורח.

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב בסיון תשע"ד, 20.6.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 ביוני 2014, ב-גיליון קרח תשע"ד - 880 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: