בתגובה ל"השמיטה אינה סוציאלית"

 מאת הרב ישראל רוזן, גיליון פרשת בהעלותך

להרגיש כמו עני

הרב ישראל רוזן טען במאמרו שהשמיטה אינה מצווה סוציאלית. בדבריו הוא העלה כמה קושיות טובות על הטוענים שמדובר במצווה חברתית, אך לעניות דעתי הוא החמיץ לחלוטין את הפתרון הנכון לכל שאלותיו. בנוסף, הוא ערבב בין העולה מפשוטו של מקרא ביחס לשמיטה ובין מה שהועמס על מצווה זו במהלך הדורות.

להבנתי, מובילי השמיטה הישראלית כיוונו למשמעותה היסודית של מצוות השמיטה, מצווה שלמיטב ידיעתי אין בנמצא כמותה בשום חברה בעולם. אכן, אין מטרתה של השמיטה שבעלי הקרקעות העשירים ייתנו את הונם לעניים; המטרה היא שהעשירים יחושו את מה שעובר על החלשים בחברה ברוב השנים (כלומר בשנים שאינן שמיטה). במהלך השנים העניים חווים חוסר ביטחון תזונתי; כל יום הם צריכים לרוץ ולרדוף אחרי בעלי הקרקעות כדי לזכות בעוד כמה חיטים או שעורים, פרט או עוללות, כל אחד ואחד בעונתו. באה התורה ומצווה שבשביעית המצב יתאזן. בעלי ההון לא יוכלו לבטא את בעלותם על הקרקע ולא יהיו שונים מהחלשים בחברה. כמותם, גם הם ייאלצו מדי יום לדאוג למזונם, כיוון שלא יהיה באפשרותם לקצור ולבצור כדרך כל שנה את יבולם.

אכן, התורה לא רצתה שנרעב ולכן היא מבטיחה לתת ברכה בשנה השישית לשלוש השנים, אולם ברכה זו שייכת רק בתבואה. בכל מה שנוגע לפירות, העשיר ייאלץ לאסוף את פירותיו בשמיטה עצמה. וכך, לאחר שבמשך שנה שלמה העשיר יחוש כיצד זה לרדוף יום אחר יום אחר המזון, הוא יסתכל אחרת על העני שמתרוצץ בשדותיו ובמטעיו בשאר שש השנים, וקרוב לוודאי שייתן לו תמיד מעבר למה שהוא חייב על פי דין תורה.

נשגב מבינתי כיצד ניתן לכתוב "מצוות השמטת חובות גורמת בהכרח שבעלי הממון יימנעו מלהלוות". וכי התורה כותבת מצווה שאינה מעשית?! האין זו טענה "שעולה כדי כפירה"? (לטעמי טענה זו אכן עולה כדי כפירה. לעומת זאת, הטענה שכנגדה יצא הרב רוזן – שאסור לומר שהתורה ניתנה לפי עובדות החיים בימים ההם – היא טענה לגיטימית לחלוטין, והרמב"ם במורה נבוכים לעניין טעם הקרבנות יוכיח ואכמ"ל). יותר פשוט לומר שהייתה ירידת הדורות, וכשהלל ראה שאנשים הפסיקו להלוות ולא התנהגו כמצופה הוא החליט לתקן את הפרוזבול. כמו כן, הטענה שהערמה שייכת רק ב"בין אדם למקום" מוזרה בעיניי. האם איסור ריבית שבגינו אנו משתמשים ב"היתר עיסקא" הוא איסור ש"בין אדם למקום"?

עוד הביא הרב רוזן שלל טיעונים המוכיחים את אופייה הא־סוציאלי של המצווה, אך על כולם ניתן להשיב. המצווה שייכת רק בארץ ישראל כיוון שאם לא כולם "בסיפור" באמת אין תועלת במצווה. בחו"ל אנו גרים בדרך כלל בין רוב נכרים, ואלו הרי לא ישביתו שדותיהם. נמצא שאם היהודי ישבית שדהו הוא יפסיד פרנסתו בעוד הגויים ייהנו מפירותיו.

גם הטענה של אי־השוויון בין חקלאים לבעלי עיסוקים אחרים נראית תלושה מהמציאות. בימי קדם לא הייתה משפחה בעלת קרקע שלא התפרנסה בראש ובראשונה מחקלאות עצמית. כל שאר העיסוקים האחרים היו בבחינת רקחות וטבחות לעיסוק העיקרי של בני המשפחה. עד היום במדינות הלא מפותחות העיסוק העיקרי של התושבים הוא גידול מזון.

ומכאן ללשון התורה. רבים חושבים שעיקר המצווה הוא שביתת הארץ לשם ה', וזאת על סמך הפסוק "ושבתה הארץ שבת לה'". אך מפרשי הפשט (אבן עזרא ורמב"ן) כבר תמהו על כך, שכן כל המצוות הן לשם ה', ולכן יש לפרש שהמילים "שבת לה'" נועדו להסביר מדוע מצווה זו נעשית אחת לשבע שנים ולא לתשע או שש. על כך עונה הכתוב "שבת לה'". בדומה ליום המנוחה השביעי בימים, כך גזרה חכמתו שתהיה שנת השבתון בשנים.

להבנה זו, קיימת אפשרות ליישום המצווה בימינו. ראשית יש להבהיר שהיות שהיום רוב ככל האוכלוסייה בישראל איננו מתפרנס מחקלאות, אין מצוות השמיטה יכולה לחזור ולהיות "מהתורה", ולכן כשתקום סנהדרין היא תיאלץ לחפש כיצד ליישם את רעיון השמיטה על המציאות הכלכלית החדשה (למשל, הלאמת המשכורות וחלוקתן לפי מספר העובדים במשק בשנת השמיטה. כך יוכל גם הטייקון לדעת כיצד חיים על משכורות ממוצעת בשוטף. או אולי: חשבון בנק משותף לכל עובדי המשק בשנת השמיטה. חשבון שאליו נכנסות המשכורות, וממנו ניתן יהיה להוציא בכל יום סכום מסוים השווה ערך למזון שמשפחה נזקקת לו ליום).

שנית, בהתאם למטרותיה של המצווה נראה שהפתרון של אוצר בית דין איננו נכון. מדובר במערכת קטנה יחסית שפועלת רק בשמיטה, ומחיריה יקרים מאוד. האם יעלה על הדעת שתצרוכת השמיטה תינתן לעשירים בלבד? לכן דווקא "היתר המכירה" עשוי להיות הפתרון הנכון היום. היתר המכירה מבוסס הרבה יותר מאשר היתר עיסקא לריבית או מכירת חמץ (שאסורים מהתורה בניגוד לשמיטה שלדעת רוב הפוסקים היא מדרבנן), והוא יאפשר בדרך קבע "להסתדר" עם האיסורים הרשמיים של השמיטה, בדיוק כפי שהפרוזבול, היתר העיסקא ומכירת החמץ הפכו לפתרונות קבועים.

צבי יניר

הרב צבי יניר הוא רב קהילת פנינת גנים א בהדר גנים – פתח תקווה

——————-

להפסיק להגיד מה לא

למרות הערכתי למאמץ שמשקיע הרב רוזן בהגנה על קדושת התורה ומצוותיה, והזדהותי עם תוכן אזהרתו, אינני מסכים עם העמדה הרוחנית־קיומית המשתקפת מתוך המאמר. עמדה זו הביאה לעיסוק רב בדוגמאות לאי־השוויון של השמיטה, ולא בעיקר טענתו, סימפטום לחוסר התקשורתיות של חלק גדול מדוברי "יהדות עם מחויבות", שבר ממשי שהם יוצרים לעצמם.

הרב רוזן ציטט מדבריו החיוניים של הראי"ה קוק בהקדמה ל"שבת הארץ" על כך שמטרת שנת השמיטה היא ליצור "שנת שוויון ומרגוע… אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית". על פי הראי"ה, אפשר לשנות את תנועת הנפש העיקרית המאפיינת חברה יוצרת: "הנגישהוהכפייהולחץההקפדהשלקנייןורכוש,המוכרחיםלהיראות בעולםהמעשי, גורמיםהרחקהלאורהא־לוהימתכונתהכרתההציבורית שלהאומה“. הרב רוזן קבע שדברים אלו מביעים “מבט חזוני ואולי אוטופי“, ולעומת זאת “בזרם החיים השוטפים ובראיית בשר ודם, בולטים ביותר הצדדים האי־סוציאליים של השמיטה“.

יש לתמוה על דברי הסתייגות אלה: האם כאשר הגה הראי“ה את חזונו הוא לא היה מודע לצדדים של השמיטה שהרב רוזן טרח לפרוס לפנינו? למרות זאת הוא ראה בביטול הקניין הפרטי על יבולי שדה ועל כספי הלוואות – גם אם רק לשנה – גורם מעצב בתודעת התיקון בחברה יוצרת. נדמה שהראי“ה האמין שחזונו אינו נשאר בתחום ה“אוטופי“, שאפשר לחברה שהלכה והתגבשה סביבו בארץ ישראל לממש את חזון השמיטה כאלטרנטיבה לאותה “נגישה וכפייה הגורמים הרחקה לאור הא־לוהי“.

האם גם הרב ש“א מלונשיץ, בפירושו “כלי יקר“ למצוות הקהל, לא הכיר את הצדדים האי־סוציאליים של השמיטה? למרות זאת הוא טען שהסיבה שנקבעה מצוות הקהל בסוכות שלאחר שנת השמיטה היא –

כי שנת השמטה גורם גם כן ההקהל והשלום על ידי שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו, כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית. וזה בלי ספק סיבת השלום כי כל דברי ריבות נמשכין ממידת "שלי שלי", "זה אומר כולה שלי". וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית… הכל שווים, וזה באמת עניין השלום.

ומה לגבי הרמב"ן שבפירושו בתחילת פרשת משפטים עמד על כך ששחרור עבד עברי בשנה השביעית לקניינו מהווה שורש לדיני האלימות החברתית שבפרשה החל מהחמור שבהם, "מכה איש ומת מות יומת". ועוד כתב ־

כי השנה השביעית לעבד שבתון ממלאכת אדוניו כיום השביעי, ויש בה עוד שביעי בשנים שהוא היובל, כי השביעי נבחר בימים (שבת) ובשנים (שמיטה) ובשמיטות (יובל). ולכך החמיר בה הנביא מאד, ואמר "אנכי כרתי ברית את אבותיכם… מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך" (ירמיה לד יג־יד), וגזר בעבורה הגלות (שם יז ־כב) כאשר תגזור התורה גלות על שמטת הארץ (ויקרא כו לד ־לה).

האם "סוד השבע" שבדברי הרמב"ן הכולל ענייני אמונה־תיאולוגיה וענייני אמונה־מוסר לא פורש על ידו כאשר היה מודע לכך שישנם צדדים אי־סוציאליים במצוות שמיטת קרקעות?

*

רוח זו הנושבת בכל מקורות ישראל – אפשר להביא עוד דוגמאות לכך – היא גם רוחה של נבואת משה. אחת המצוות "הסוציאליות" שציין הרב רוזן הינה איסור לקיחת ריבית על הלוואות, והרי מצווה זו כתובה בפרק כה בספר ויקרא, כהמשך (טבעי) למצוות שמיטה ויובל. עריכה א־לוהית זו איננה מקרית. הפרק כולו מעוצב מתוך היסודות של "כי לי כל הארץ", והנגזר מכך – "גרים ותושבים אתם עמדי". כל נדבכי הפרק נגזרים מהוראות יסוד אלו המכוננות בעיקרן את מצוות שמיטה ויובל, הוראות המשתקפות מסיומו של הפרק, "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם".

ובכל זאת עלינו לשאול: איזה מניע רוחני־קיומי הביא את הרב רוזן להאריך בנחרצות על "האי־סוציאליות" של השמיטה, (ולהגן על עמדה זאת מתוך העמדה כה קוטבית של מצוות בין אדם למקום ומצוות בין אדם לחברו) – ולא לעמוד באופן יותר כולל ועקרוני על עיקר הטענה במאמר? בדיוק בנקודה זו נמצאת השאלה המכרעת לגבי העמדה הרוחנית־קיומית של הרב רוזן: כיצד יש להגן על קדושת התורה ומצוותיה בחברה הישראלית הרב־תרבותית, היוצרת והדינמית?

ג. הרב ישראל (אני פונה אישית בגלל ההערכה הרבה שיש לי לכל פעילותך הענפה) – בוא נחשוב רגע, אל מי דיברת במאמר? את מי תשכנע רשימת דוגמאות האי־שוויון שבמצוות השמיטה? את "החילונים" שקראו את החזון של הראי"ה והתלהבו ממנו? את חברי בתי המדרש שלמדו (בנוסף ללימוד על קדושת הפירות) את מה שכתב הרמב"ן על "סוד השבע"? ולמה לא להידבק לעיקר, החשש שבלבנו מההתנערות האפשרית מבחינת "נעשה ונשמע"? האם לא בגלל חוסר הביטחון שיקשיבו אם נעמוד על האמת כפי שאנו רואים אותה? מתוך כך מחפשים אמתלאות, כמו רשימת האי־שוויונות של השמיטה, כדי לנסות ולהשיג מטרה רצויה אבל במעשה שאינו רצוי.

אחת הסיבות העיקריות לתופעת ה"יהדות ללא מחויבות", המחפשת בצימאון השראה ומשמעות בתורה ובמצוותיה, היא חוסר היכולת של מרימי דגל התורה בציונות הדתית לדבר את השפה הקיומית האנושית המכוננת תכנים ערכיים בחברה הרב תרבותית. קבוצות אלו מאמינות מחד שהתורה אכן נפתחת לשאלות אנושיות קיומיות, אך מאידך מקננת בהן התחושה שבחינת "קבלת העול" שבתורה חוסמת בעדן.

חברי קבוצות אלו אינם רואים תוחלת בפתיחת הקופסה הסגורה שבה מונחת ההלכה היות שאינם מאמינים שיש ל"נעשה ונשמע" כוח הענקת חיים בעולמם האנושי הקיומי. מולם, אותם דוברי המסורת של "מדינה על פי התורה" אינם משכילים לפתוח את אותה קופסה סדוקה וחבוטה כדי להמחיש את כוח החיים שבהלכה.

מתוך כך נשארים החיים הציבוריים שלנו חלולים ושוממים ללא תורה ונשארת התורה סגורה בקופסה ללא חיות. והנה באות קבוצות שאינן מקבלות את התורה בחינת "עול מצוות" ומבקשות לגלות בה את חיותה, חיותם.

איך פותחים את הקופסה הסדוקה והחבוטה כך שיאיר האור הגנוז שבהלכה ובקבלת סמכותה? התשובה היא קלה יותר ממה שחושבים: להפסיק להגיד מה לא, ולהתחיל לומר מה כן. אסביר את כוונתי בדוגמת השמיטה הישראלית. קיימת היום הסכמה רחבה בארגונים השותפים למיזם שהשמיטה מהווה אחד מנדבכי היסוד במודל החברתי כלכלי של התורה. בשל כך היא עשויה להוות בסיס לכינון תובנת יסוד אלטרנטיבית לחברה המטריאליסטית והצרכנית מדי שהתפתחה בישראל בשנים האחרונות.

לשם בירור תובנה זו והתפרטותה המעשית במסגרת מפעלים, עסקים ועמותות נוצרה במה וירטואלית רחבה לשם הרחבת השיח על השמיטה. יש עניין רב מצד כל המעורבים לשמוע את כל מי שיש לו מה לתרום להשגת מטרה זו.

אם כן, למה לטרוח ולפרט את כל הצדדים הלא שוויוניים והאי־סוציאליים של השמיטה, כאשר כל זאת מהווה רק כיסוי לטענה העיקרית, כאשר הפירוט רק מעמיק את אי הנוחות של משתתפי המיזם ביחס לדוברי שיטת "הלכה עם מחויבות". בואו נפסיק לעמוד בשוליים של אותה במה ולהכריז לא ולא; בואו נעמוד במרכזה ונסביר איך כן. איך האמונה בבורא עולם, וקבלת הצו המוחלט לקיים את רצונו, עשויים לכונן חברה המסוגלת לממש את סוד השבע השוזר יחד את הוראות בורא העולם על אודות מימוש רצונו בחיים ביש הנברא.

רוצים לשמוע אותך.

דוב ברקוביץ

הרב דוב ברקוביץ הוא ראש בית אב ליצירה והתחדשות בתורה, חבר צוות שמיטה בקולות ומחבר "מקדש החיים: זוגיות, משפחה וסוד עץ החיים" וסדרת "הדף הקיומי"

—————

דעת מיעוט!

במאמרו נגד התפיסה החברתית של השמיטה חזר הרב ישראל רוזן בנחרצות על מה שכתב לפני כמה שנים (עלון שבת בשבתו, 1206, תשס"ח). עד כאן הכול בסדר, ושערי הפירושים לא ננעלו. דע עקא, שהרב רוזן טעה חמורות בכך שהעלים והסתיר את כל בעלי הדעה האחרת, הסבורים שגם ב"שמיטת קרקע" יש יסוד "חברתי" מוצק. מותר כמובן לחלוק על גדולי עולם, אבל אין להסתירם.

ובכן, ראשונים ואחרונים טוענים בניגוד גמור לדברי הרב רוזן כי לטעמה של שמיטה הקרקע יש יסוד מוסרי של תיקון עולם, של שוויון בין עניים לעשירים ושל מניעת פערים כלכליים. דבר חשוב זה נלמד ראשית מלשון הכתוב עצמו: "ואכלו אביוני עמך", וכך אצל מפרשים רבים, החל מרש"י ("שלא תנהג בהם כבעל הבית, אלא הכול יהיו שווין בה"), ועד הרב צבי הירש קלישר ("שלא יתנשא העשיר על העני – אמרה תורה שבשנה השביעית כולם שווים, יחד עשיר ואביון יש להם רשות בגנות ובשדות"); כולל ש"ד לוצאטו ("שנת השמיטה משווה את העשיר לעני"), הרב יצחק ניסנבוים ("בשנת השמיטה… אין בעלות על האדמה, וירגיש העשיר כי עשירותו אינה בת קיימא, וירגיש העשיר כי עניותו אינה מתמדת"), האדמו"ר החלוץ הרב ישעיהו שפירא, ועד הרב אהרון ליכטנשטיין יבדל"א ("מדובר במבנה החברה בשנת השמיטה, חברה שבה נמצא שוויון… לחברה כזו נוסח תוכן חדש ומהפכני"), והרבנים יעקב אריאל, יגאל אריאל, בני לאו ויובל שרלו (ולא אאריך בציטוטים, כולם קיימים; ורשימה זו היא חלקית לגמרי).

אציין במיוחד את הגאון הרב שאול ישראלי, ששימש יו"ר חבר הרבנים של "הפועל המזרחי", חבר הרבנות הראשית לישראל וראש ישיבת "מרכז הרב". תורף דבריו הוא כי שלוש המצוות (קרקע, כספים ויובל) הן מקשה אחת שאיננה ניתנת להפרדה ("יש לסקור את המצווה בהיקפה המלא"), ולדעתו שני טעמים יש לה לשביעית: הטעם השני הוא דתי, של אמונה בקב"ה, ואילו הטעם הראשון הוא חברתי, ומטרתו צמצום פערים:

שבת הארץ היא השבתת הקניין הפרטי… אם במשך שנות המעשה צצו וקמו ניגודים מעמדיים, הרי הם בטלים ומבוטלים כלפי שנה זו, אין זכות לאדון יותר מאשר לעבד.

הרב ישראלי מסיים כך:

מה רב הוא כוח התורה אשר השכילה במצוות אלה של שמיטה ויובל להושיט בקנה אחד את פתרון בעיית הניגודים בחברה, הסדר היחסים בין עני ועשיר, אשר כל חכמי הכלכלה מתלבטים בזה ללא מוצא ("במעגלי שביעית", בעריכת הרב יגאל אריאל, חיספין, עמ' 224).

אמנם מותר לרב רוזן לחלוק על כל אלה, אך אין לו רשות להעלים פרשנות רחבה ומוצקה זו מעיני הקורא ולהסתירה (וכמה מצער שהרב רוזן תולה את הטעמים ה"חברתיים" של ארגוני ההתחדשות החברתית, שאותם אינו אוהב, ב"תנועות לא אורתודוקסיות", ולא בראש ישיבת "מרכז הרב", למשל).

ולבסוף, הרב רוזן הניח שרבים מהקוראים בוודאי יזכרו את "שבת הארץ" של הראי"ה קוק, ולכן הביאו במאמרו תוך שהוא פוטר אותו בזלזול קל של "אוטופיה" ("מבט חזוני, ואולי אוטופי"). לא ניתן לקבל גישה זו של הרב רוזן נגד הראי"ה: מפליא להיווכח, עד היום, עד כמה היה הרב קוק פרקטי ומעשי דווקא בענייני השמיטה שבהם נכנס לפרטי־פרטים מעשיים תוך כדי מאבקים קשים מנשוא. וכל זאת "אוטופיה" גרידא ייקרא?

אני מאריך בסוגיה זו מפני ש"טעמי המצוות" חשובים מאוד, הרבה יותר ממה שמקובל להניח. אם מטרת השביעית היא אמונה בקב"ה בלבד (כפי שטוענים החרדים, וכפי שטוען הרב רוזן), אז הפתרונות ההלכתיים עשויים להיגזר בהתאם (שתיחרב החקלאות ושהחקלאים ייטשו את האדמה לטובת הבדואים, ובלבד שנהיה "אנשי אמונה", וייקוב הדין את ההר). אבל אם "טעמא דקרא" הוא להגיע לתיקון עולם חברתי של פערים כלכליים, הפתרונות יהיו אחרים לגמרי, ויופנו לטובת חיזוק החקלאות היהודית בדרך של היתר מכירה. זו כוונת התורה המקורית.

אמנון שפירא

פרופ' אמנון שפירא הוא מרצה במחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל. ספרו "אנרכיזם יהודי דתי: האם קידשה הדת היהודית את המדינה?" עתיד לצאת לאור בקרוב בהוצאת אוניברסיטת אריאל

——————-

תיקון לבעלים

בימים הקדומים שלנו כעם, פעם בשבע שנים היה מתחולל שינוי משמעותי בחייו של כל אחד ואחד. כמעט לא ניתן היה להתעלם מן השמיטה שהביאה את ישראל לא פעם לסף רעב, כפי שמתאר המדרש הטרגי באיכה רבה:

…אומות העולם שהן יושבין בבתי תרטיאות ובבתי קרקסיאות… מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין הן יושבין ומשיחין בי ומלעיגים בי… ומכניסין את הגמל לטראיטות שלהם והחלוקים שלו עליו והן אומרין אלו לאלו על מה זה מתאבל? והן אומרים היהודים הללו שומרי שביעית הן ואין להם ירק ואכלו החוחים של זה, והוא מתאבל עליהם.

הגויים מלעיגים על ישראל דרך "דיבוב" של הגמל, המספר שהסיבה לאבלו היא הרעב שהוא חווה בשנה השביעית, כיוון שישראל אוכלים את כל החוחים והקוצים מחוסר ירק. להיות יהודי זה לרעוב בשביעית.

צודק, אם כן, הרב רוזן שלעתים הייתה השמיטה "גזרת רעב" שלא תרמה כלל לעניים. אך "נטרול" השנה השביעית מרוחות השינוי המיוחדות שאליהן היא מזמינה את היחיד ואת החברה חוטא לעניות דעתי הן להבנת המקורות והן לניסיון לחוות שמיטה משמעותית בימינו.

נתחיל מהעניים. השמיטה בספר שמות מציגה את העניים כאוכלי התבואה – "ואכלו אביוני עמך", ובעימותה עם פרשיית ויקרא, שממנה משמע שלא רק העניים אוכלים, הכריעו חז"ל ש"רובה לעניים" (מכילתא דרשב"י כג), או ש"העניים אוכלים אחר הביעור, ולא עשירים" (ספרא בהר פרשה א). כך או כך יש כאן עדיפות לעניים (אמנם נפסקה הלכה כרבי יוסי ש"עניים ועשירים אוכלים אחר הביעור", אך עדיין הפקרת הפירות מרשות המגדל ודאי מקרבת שוויון). מדוע אם כן לא אאסוף אני את התבואה ואחלק לעניים? על כך עונה המדרש המופלא שציטט הרב רוזן:

והשביעית תשמטנה ונטשתה, מפני מה אמרה תורה, לא שיאכלו אותה עניים?! הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים! תלמוד לומר והשביעית תשמטנה.

 טעות לחשוב שהציווי "תשמטנה" שולל את הנתינה לעניים. הציווי בא להציג אותה כחלק ממהלך רחב יותר, המצווה על האדם לשמוט. השמיטה ונטישת השדה נועדו לתקן את חוויית הבעלות של האדם, ורק מתוכה צריכה להגיע אכילת העניים וחיית השדה. במילים אחרות, השמיטה לא מתמקדת רק בדאגה לעניים, אלא בתיקונו של הבעלים, החקלאי, הנקרא לשמוט ולנטוש את אחיזתו בשדה. ומדוע לא לשמוט את צמר הכבשים ואת חלב העיזים? בספר ויקרא התשובה לשאלה זו פשוטה: תיקון הבעלות על השדה הוא חלק מתיקון רחב יותר של המבט על אדמת ארץ ישראל. אין זו אדמה רגילה, כי אם ארץ קדושה, ארץ ה', "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי", וממילא היא צריכה לשבות לה' ולגלות את קדושתה. ממילא המצווה תלויה בארץ.

הוא הדין לשמיטת הכספים. העיסוק הרב של פרשיית שמיטת כספים באביון מלמד שהוא המוקד. רוב ההלוואות המתוארות במקרא הינן לעניים, וודאי שהמציאות הקשה של "נושה" היא מציאות של עשיר השולט בעני. עם זאת, גם כאן צודק הרב רוזן שהמטרה הבלעדית אינה העניים. המטרה היא אתה, המלווה, ועל כך ילמד מספר הביטויים המוקדשים לתהליך העובר על המלווה כאשר הוא צריך לפתוח את לבו ואת ידו:

לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ… הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ… נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לו.

התיקון שאליו קרוא המלווה הוא לא רק נתינה לעני, כי אם תיקון הלב, העין והיד. פתיחה אמיתית של היד – ללא ציפייה לתמורה, ללא צרות עין ועם לב פתוח לעני ולאביון. ממילא ברור שבמצב אידיאלי שבו העם לא נמנע מלהלוות, האביון גם ירוויח ואולי אף יצא ממעגל האביונות.

ולסיום, טענה עקרונית על דבריו של הרב רוזן. כרב הבקיא בהלכה, רואה הרב רוזן את הצורך "לקרוע את המסווה" מעל השמיטה הישראלית ולהבדיל בינה ובין המצווה המקראית. זוהי תגובה מובנת, שכן אנו אמונים על שמירת הלכה, ועל נאמנות לתורה כפי שהיא. אך לדעתי, טוב יותר יהיה לאמץ מודל אחר להתמודדות עם יוזמה והתעוררות רוחנית־יהודית כעין זאת: מודל המדגיש את המחויבות לשפתה הפנימית של התורה, למסירות הנפש הנדרשת לעִתים בקיום המצוות גם כשאינן "יפות" וליישום ההלכה למעשה (אלמנטים הנעדרים לעתים מיוזמות כגון אלו), אך לצד זאת שמח, מעצים ורואה ברכה באור המיוחד שיש במפגש בין פסוקיה של התורה ובין בקשה ערכית רוחנית המתעוררת בלומדיה, גם אלו שאינם דתיים. במיוחד בעניין השביעית, שם חלק גדול מרעיונות אלו אכן מצויים בתורה, בדברי חז"ל ובהגות גדולי ישראל לאורך הדורות, כולל הרב קוק זצ"ל, בקטע היפה שציטט הרב רוזן עצמו:

שנת שקט ושלווה, באין נוגש ורודה… שנת שוויון ומרגוע… אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית, ושלום א־לוהי שורר על כל אשר נשמה באפו… האדם חוזר אל טבעו הרענן… שנת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'.

אלחנן שרלו

הרב אלחנן שרלו הוא ר"מ שיעור א בישיבת עתניאל

————-

דגש על הפן האקולוגי

דודי הרב ישראל רוזן כותב כנגד תנועות השמיטה הישראלית שמציגות רק את הפן הסוציאלי של השמיטה וכנגדן הוא כותב: "אבל השמיטה איננה מקור להשראה זו". ובכן, אני מזדהה עם כך שיהדות ללא א־לוהות וקדושה היא יהדות חסרה, אולם השאלה המקומית היא האם השמיטה היא אכן אינה סוציאלית.

דברי דודי הרב רוזן תמוהים. בפרשת משפטים נאמר:

וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן־תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ (שמות כג יא).

בפרשת ראה הדגש ביחס לשנת השמיטה הוא שמיטת הכספים כפי שאומרת הסיומת של הפרשה:

עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת־יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ (דברים ו יא).

השמיטה שלנו עומדת כמצווה בפני עצמה, אולם עיון קל בפרשת בהר מלמד על מערכת שלמה שבה השמיטה היא מעין הכנה לשנת השיא – שנת היובל. שנת היובל היא שנת איפוס של צדק חברתי, וגם מי שנפל ומכר את אדמתו או את גופו חוזר למעמדו הראשון. אי אפשר לתאר את המשמעות החברתית האדירה של שנה שבה מנסים להפיל מחיצות של מעמדות כספיים ולהביא לשוויון של כל בני האומה. שנת השמיטה עצמה אינה רק חברתית, ומקורה הוא עולם הקדושה, אולם כמו השבת שעניינה בריאת העולם ובפועל בתורה עיקרה מנוחת העבד והאמה, כך הדגש בפרשת בהר הוא "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ" (ויקרא כה ו). האם הכתוב אינו מדגיש את שנת השמיטה כשנת השוויון? הלכות שמיטה ויובל באות בחיתומו של ספר ויקרא, ודווקא הן נזכרות כתנאי לגאולה.

תנועות השמיטה מדגישות את הפן האקולוגי, וגם לכך יש סימוכין מן המקראות. האדם המערבי התנהל בעולם ברגל גסה וחשב שהעולם שלו, ובאה המציאות וטפחה על פניו וקראה לו להתנהג בעדינות עם עולמו של הקב"ה פן העולם ישמיד את עצמו. קריאה זו לאדם נמצאת בפרשת בהר הקוראת לאדם ואומרת שהאדמה אינה שלו ואין הוא "בעלבית" על העולם.

בעולם של חז"ל ובעולמנו השמיטה אינה סוציאלית, וכבר מסופר שביטלו שמיטה בעמון ובמואב על מנת להקל על העניים (חגיגה ג, ב), אולם האם אין המקראות על השמיטה מקור השראה גדול ואמיתי לקריאה לצדק חברתי? השמיטה אינה רק צדק חברתי אלא גם (ובעיקר) גילוי של קדושה, אולם החלוקה הדיכוטומית בין מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו אינה ברורה כלל ועיקר בפרשה זו, וקדושה וצדק חברתי אחוזים זה בזה. ואולי עם ההתעוררות וגילוי הרוחניות של התקופה החדשה (ניו אייג' וכו') יתגלה מחדש מעיין של קדושה שיוביל לצדק חברתי ובשנת השמיטה הזו תשובו איש לאחוזתו.

אביה הכהן

הרב אביה הכהן הוא ר"מ בישיבת ההסדר בתקוע 
ומלמד במת"ן

————-

דרך הקדמונים

ידידי הרב ישראל רוזן הפריז על מידותיו כאשר ביקש לנתק את המפעל הנהדר של שמיטה ישראלית, הכולל מיזמים חיוביים בתחומי הכלכלה, החברה והאקולוגיה, מתפקידה של שנת השמיטה היהודית. הרב רוזן אמנם מצטט בהגינות מדרשים ופרשנים שעולה מדבריהם שהשמיטה היא חברתית, אולם להפתעתי הוא בחר להקשות קושיות ולהניח הנחות שאינן הכרחיות על מנת להגיע למסקנה שהשמיטה אינה חברתית.

אצטט דוגמה אחת שמביא הרב רוזן. הרמב"ם פוסק (שמיטה ויובל ד, כד):

מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה, וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום שנאמר ואכלו אביוני עמך.

האם השוויון בין העניים לעשירים מילתא זוטרתא הוא?! האם ביכולתנו להתעלם מהתיקון החברתי שנעשה על ידי שוויון?!

בעיקר הפריז הרב רוזן ביחס לשמיטת כספים כשראה בה מצווה שדווקא עלולה לפגוע בחלשים. מההקשר המקראי שבו מצווה זו מופיעה (צדקה, הענקה לעבד המשתחרר; דברים טו, ב) יש לנו עדות נאמנה על מטרתה הסוציאלית. בעבר העני הלווה היה משועבד לעשיר המלווה, כפי שמעיד החכם מכל אדם: "עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה" (משלי כב, ז), והתורה מבקשת במצווה זו למנוע זאת, שלא ימשול המלווה בעני וחלילה ייגוש בו וירדוף אותו עד אשר יפרע את החוב.

הרב רוזן מניח במאמרו שכל תקנת הפרוזבול מותנית בכך שמדובר במצווה שבין אדם למקום, שאם לא כן לא יעלה על הדעת למצוא פתרון בעל אופי של הערמה. אך האמת היא שהפרוזבול מושתת על העיקרון של "הפקר בית דין הפקר", ואם כך אין זה משנה אם המצווה היא בין אדם לחברו או בין אדם למקום. הלל לא רצה שהיוצרות יתהפכו ומצוות שמיטת כספים חלילה תגרום לכך שהעשירים יימנעו מלהלוות לחלשים, ולכן הסתמך על כוח בית הדין כדי להגן על החלשים. זו תפיסה חברתית ראשונה במעלה.

בימינו, צודק הרב רוזן בכך שקיים אי שוויון בין החקלאים לבעלי עסקים אחרים בשנת השמיטה. תפקידה של השמיטה הישראלית הוא לא להמיר את השמיטה הרגילה של שביתת הקרקע במשהו אחר אלא להוסיף קומה נוספת שתרחיב את המושג "שדה" ותתאים אותו למציאות המודרנית, שתצמצם את בעלותנו מתוך תפיסה שמשאבי הקיום אינם בבעלותנו הפרטית, שתאפשר לחלש להתחיל מחדש, ותעצים את האחריות והערבות שלנו ביחס לאחר. וכי מטרות אלו מנותקות מהתפיסה הבסיסית של השמיטה?!

כרב קהילה חקלאית המכינה את עצמה לקראת שביתת קרקעות אני מקבל בשמחה את היוזמות הנפלאות, שמתחברות היטב לרוח ההלכה של השמיטה. אני שמח כפליים על ששנת השמיטה תרחיב את גבולה ותתפשט בקרב הציבור הרחב, במסגרת הרנסנס הדתי והערכי שמתחולל בשנים האחרונות. אל דאגה, הוויכוחים על אודות היתר המכירה ימשיכו, הפולמוס על יבוא פירות מחו"ל יתעצם, וגם מושג קדושת השביעית יתרחב. אבל גם עבור מי שסבור שאין דורשים את טעמי הפסוקים – הרי הקדמונים פילסו לנו את הדרך וקבעו באופן חד משמעי שהשמיטה היא גם סוציאלית, ובאים הוגי הרעיון של השמיטה הישראלית ומיישמים אותה בקרב חלקים רחבים של האוכלוסייה.

אסיים בשני משפטים מתוך מסה שלמה שנכתבה ביחס לשמיטה על ידי אחד מגדולי הפוסקים שהייתה לו דריסת רגל גם בעולם הדרוש והמחשבה, הרב יהונתן אייבשיץ (תומים על חושן משפט ס"ז):

ומה עצום מצווה זו וטעם יש בה, ועל ידה ידע האיש הישראלי אשר ימינו כצל על הארץ, וגרים ככל אבותיו… ולה' הארץ ומלואה… אשר ישליך אדם אלילי כספו ולא יאמר א־להינו למעשה ידינו הוא היקום והרכוש, כי אז אין כסף נחשב כלום ולא יועיל הון ביום עברה./

מאיר נהוראי

הרב מאיר נהוראי הוא רב המושב משואות יצחק, ר"מ בבית המדרש הגבוה לנשים במגדל עוז ויו"ר רבני "בית הלל"

—————–

תחת עינינו מתרקמת דת חדשה!

הרב ישראל רוזן משיב:

ראשית, תודה לאחייני הרב אביה הכהן על שהעלה במסכת זו את מצוות היובל שיש לה פנים חברתיות לעילא, בשחרור עבדים ובחזרת הנחלות (במאמרי דילגתי על נושא זה מקוצר היריעה). מאידך, שמיטת הקרקע באותה שנת יובל, השנה השנייה ברציפות (לדעה ששנת היובל איננה חופפת לשנת השמיטה), מעצימה לשיטתי את האי־סוציאליות הגלומה בהוברת הקרקע ובאיסורי המסחר.

כל המגיבים נופפו מולי בדגל ה"שוויון" בשמיטה בין בעלי קרקע לבין פשוטי עם ועניים. אך מה אעשה ששוויון זה, שבו כולם דלי מזון ואביוני מאכל, איננו חברתי ובודאי לא כלכלי. הוא אמוני, לידע ולהודיע "כי לי הארץ". ולמי שמפקפק אציע שישאל את כל מנהיגי התנועות החברתיות האם הן מעדיפות שנת רעבון שוויוני, כדי שהעשירים סוף־סוף ירגישו מה זה לחפש אוכל, או שמא עדיפה שנת שובע שוויוני. התשובה ברורה. ובכן, לאור חזון "השמיטה הישראלית" נרים גבה כלפי שמיא ונתמה על ריבונו של עולם מדוע לא בחר באלטרנטיבה; לחייב מדאורייתא להשקיע מאמץ כלכלי מוגבר ולחלק את הפדיון בשווה לכל העם. זו תהא שמיטה חברתית נאצלת. אבל מה לעשות שנצטווינו לשנת רזון ולא שובע! שוויון ואחווה אולי יש בה (אם "סוחרי שביעית" ייעלמו מן העולם) אבל בעיניי לא זה המודל לאתגר חברתי־כלכלי בן ימינו.

ואכן, הרב צבי יניר בטוח כי כשתקום סנהדרין היא תיאלץ ליזום אלטרנטיבה; הלאמת משכורותינו וחלוקתן לכולם בשווה. בינתיים, לדבריו, "הפתרון היום הוא היתר המכירה" (המוחק בפועל את השמיטה לחלוטין) ולא אוצר בית דין שהוא "פתרון לא נכון" (למה?). ואני תמה, שהרי דווקא הסדר זה הוא חברתי־כלכלי בנסיבות העכשוויות, אם הוא מבוצע כהלכה.

וכאן בדיוק המקום להשיב לשאלת מפתח שהשליך לעברי הרב דוב ברקוביץ היקר: "מה מניע אותך, הרב רוזן?". והנה התשובה, ובקצירת האומר בגזרת העורכים; אני נטוע על שדמות ההלכה וחש כי תחת עינינו מתרקמת והולכת מעין "דת חדשה" המחפשת השראה ב"מקרא", ב"מדרש" וב"פרשנות". תחליפי הלכה אלו יפים כשלעצמם אך לעתים מודבקים לתורתנו בטלאים. האם אנשי "השמיטה הישראלית ללא מחויבות לשולחן ערוך" יודעים/חווים קדושת פירות שביעית? ובמענה לשאלה: "מה אכפת לך? סוף סוף אתגרי הצדק החברתי מונפים אל על?", תשובתי: חסר שמישהו יגלה שאנחנו עושים מניפולציה על תורתנו; השמיטה היא מן הקשות שבמצוות, וכל שכן היובל, וספק אם אי פעם נשמרו בהמון. למה להישען על אסמכתא רעועה ולא על מצוות מעשרות עני וכספים כמודל להשראה?

בדברי הרב אלחנן שרלו אני מוצא חיזוק למרבית דבריי, בדבר השורש האמוני של מצוות השמיטה למרות הקשיים החברתיים־כלכליים. אני מזדהה לחלוטין עם קריאתו לחפש מודל בתורתנו המעצים את הפן החברתי ומתאים לשפת דורנו (הניסוח שלי), וכבר הבעתי במאמרי תמיכה בכל פרויקטי הצדק החברתי, ובפסקה הקודמת הפניתי למקורות השראה ראויים.

היותי שרוי במרחב ההלכה, ואי־הסכמתי להגיגי־השראה המנותקים מעולם זה, פוטרים אותי מלהשיב לאמנון שפירא ה"מקראי", למרות ציטוטי פרשנים בכל הדורות ששזרו משפטי חמלה וצדקה בפרשנות פסוקי השמיטה. אכן, לכולנו מצלצלת המילה "אביון" הנזכרת בשמיטת קרקעות ובשמיטת כספים, ואף על פי כן אני דבק בעמדתי כי שמיטות אלו פוגעות בעניים בדרך הטבע, הן בשל החשש מדחיקתם משדות איסוף הפירות והן בשל מצוקת נזקקים אשר ירע בעינינו להלוותם. לפיכך נחלצת התורה להזהיר להתחשב גם באביונותם בשנת מצוקה זו ולא להתרכז רק בדאגה לחיפוש מזון ולאגירתו למשפחה, לידידים ולשכנים, או לקפוץ את הכיס ולהימנע מהלוואה לנזקק הדחוף עד שיעבור "זעם השמיטה".

אני שב ודבק בעמדתי כי שמיטת הכספים היא מצווה אמונית ("לי הכסף") שהיא "בין אדם למקום". אין צידוק חברתי־כלכלי לדרוש ממלווה לוותר על כספו. בהיותה "בין אדם למקום" יש צידוק להערמת הפרוזבול, הפסולה לחלוטין "בין אדם לחברו" ("נבל ברשות התורה"), כמפורט במאמרי בתחומין (כרך כ"א) "הערמות הלכתיות כתקנות ציבור". לפי דרכנו שמענו שגם איסור ריבית – שתקנתו "היתר עיסקא" – הוא איסור אמוני "בין אדם למקום", שהרי "בין אדם לחברו" יש צדק כלכלי להלוות ברווח מתון (מחיר ההון). ומה עם מצוות "לנכרי תשיך"? האם חסידי "השמיטה הישראלית" מוכנים לאמץ אבחנת אי־צדק חברתי זה?

אני מתוודה כי לא הבנתי אם הרב מאיר נהוראי חולק עליי או משלים את דבריי, ולפיכך אניח לו, ושלמה יריעת תגובתי.

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב בסיון תשע"ד, 20.6.2014

פורסמה ב-20 ביוני 2014, ב-גיליון קרח תשע"ד - 880, תגובות ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. אולי נתחיל ב'שבת ישראלית'?

    בס"ד כ"ז בסיון ע"ד

    הרעיון של הרחבת מצוות השמיטה, על ידי יישום טעמיה בתחומי עיסוק מעבר לחקלאות – יש לו תקדימים במצוות אחרות התלויות בארץ. כך, למשל הורחב המעשר שבתורה הניתן מהיבול ל'מעשר כספים', שדנו בו פוסקים אם הוא הלכה או 'מנהג טוב' (ראו בספרו של הרב א"מ אלברט, מעשר כספים, ירושלים תשל"ז, עמ' א-קיד).

    אף מעמד הלויים הורחב בדברי הרמב"ם: 'ולא שבט לוי בלבד, אלא כלאיש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והכינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים וללויים…' (הלכות שמיטה ויובל יג,יג. הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, מצא בדברים אלה מקור לפטור מגיוס לתלמידי חכמים השוקדים על לימודם, ראו בשו"ת עשה לך רב, חלק ג, סי' נח, עמ' שכו-שכט, ואכמ"ל).

    במצוות השמיטה יש גם צד חברתי 'ואכלו אביוני עמך' וגם צד אמוני 'שבת לה", וכדברי רבי יצחק עראמה: 'ונמסר להם לסימן גדול שיעבדו אותה שש שנים וישמטוה בשביעית, כדי שיוודע להם כי לא בכח עבודת האדמה יגבר איש, אבל שעבודתם היא דבר ששובתים ממנו לשם ה" (עקדת יצחק, פרשת בהר. הובא בקונטרס 'טעמא דשביעיתא', בעריכת הרב יגאל אריאל, מדרשת הגולן תש"מ, עמ' 16-17).

    טעם נוסף לשמיטה העלה הנצי"ב מוואלוז'ין: 'בחריש ובקציר תשבות – אותה שביתה דשבת קדש, תהיה גם בשביעית, למען יוסיף לקח בכל השנה בתורה ועבודה' (העמק דבר, שמות לד,כא; טעמא דשביעיתא, עמ' 17). לפי הנצי"ב נועדה השביתה ממלאכה בשנת השמיטה, לאפשר לעובד האדמה להקדיש שנה זו להתעלות רוחנית בתורה ובעבודת ה'.

    מעין רעיון זה נהגו במערכת החינוך לאפשר למורים אחת לשבע שנים 'שנת שבתון' בה מעודדת אותם המערכת להשתלם ולהעשיר את השכלתם.

    לענ"ד קשה מאד ללמוד מכאן 'בניין אב' לכלל המערכת הכלכלית. מוסדות חינוך והשכלה גבוהה פועלים על תקציבים ציבוריים או על תרומות וקרנות מחקר. לעומת זאת, במשק הפרטי, הפועל בעולם תחרותי – יהא קשה מאד להוסיף 'שנת שבתון' לעובדים מבלי ליצור בעיה כלכלית קשה לעסק. לפיכך, חוששני שההצעה להרחיב את מושג 'שנת השבתון' לכלל המשק אינה ריאלית.

    ברם, ניתן לענ"ד לעורר על הצורך ב'שבת ישראלית':

    אף למצוות השבת ניתנו בתורה טעמים 'דתיים' – זכר לבריאת העולם (בעשרת הדברות שבס' שמות); וליציאת מצרים (בעשרת הדברות שבס' דברים); טעם 'לאומי': 'כי אות היא ביני וביניכם… לדעת כי אני ה' מקדשכם' (שמות לא,יג); וטעם 'חברתי': 'למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר' (שמות כג,יב).

    אף מדינת ישראל דאגה לעובד, שיזכה ליום מנוחה שבועי, וחוקקה את 'חוק שעות עבודה ומנוחה' כדי לאפשר לכלל העובדים יום חופשי שבו תתאחד כל המשפחה.

    כידוע נפרץ חוק זה בריש גלי על ידי עסקים ומפעלים הפתוחים בשבת כדי להרבות הון. רבבות עובדים נאלצים לעבוד בשבת, שאם לא כן לא יתקבלו לעבודה בעסק. הקניונים הפתוחים בשבת מקיימים תחרות בלתי הוגנת ומאיימים כלכלית על קיומם של בתי עסק קטנים שבעליהם אינם רוצים לעבוד בשבת.

    ראוי לענ"ד לחזור למצב שבו השבת היא יום מנוחה כללי במשק, יום שבו מתאחדת המשפחה ו'נושמת לרווחה'.- לחדש את 'השבת הישראלית'!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • על העובדה שרוב העובדים בשבת אינם עושים זאת מתוך בחירה, ראו במאמר 'עבד של שבת', באתר של ח"כ שלי יחימוביץ.

      • א. את דברי הגאון רבי חיים דוד הלוי, שהזכרתי בסוף הפיסקה השניה, הבאתי בתגובתי בראשית הדיון על מאמרו של הרב מיכאל אברהם, 'הפגנת החרדים והבחירות לרבנות', באתר זה.

        ב. הדרך של הרחבת המצוה מתוך הבנת רצון ה' הגלום בה – מתוארת על ידי הרמח"ל:

        'והנה כמקרה הזה יקרה למי שאוהב את בוראו אהבה נאמנת… ותהיינה לו המצוות אשר ציוויים גלוי ומפורסם לגילוי דעת לבד, לדעת שאל העניין ההוא נוטה רצונו וחפצו יתברך שמו. ואז לא יאמר: "די לי במה שנצטויתי בפירוש" או: "אפטור את עצמי במה שנצטויתי על כל פנים", אלא אדרבא יאמר: "כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו יתברך שמו נוטה לזה -יהיה לי לעיניים להרבות בזה העניין ולהרחיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו", וזהו הנקרא: "עושה נחת רוח ליוצרו".
        נמצא כלל החסידות: הרחבת קיום כל המצוות בכל הצדדין והתנאים שראוי ושאפשר… שהוא להוסיף על המפורש מה שנוכל לדון לפי המצוה המפורשת שיהיה נחת רוח לפניו יתברך'

        (רבי חיים משה לוצאטו, מסילת ישרים, פרק יח)

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: