אדם לאדם ערֵב | שלום רוזנברג

בניינה של חברה ומדינה מחייב ערבות הדדית, גם בעולם הפוסט־מודרני. על ערבות ישראל החדשה

שתי בריתות בין הקב"ה לישראל מתוארות בתורה: הראשונה בסיני, והשנייה בעַרְבוֹת מואב. עם הכניסה לארץ מתווסף לברית ממד נוסף. חז"ל רואים במילה "ערבות" שבצמד המילים "ערבות מואב" לא רק כינוי למקום גיאוגרפי, אלא גם רמז לעַרְבוּת ההדדית של כל בני העם. לפנינו לא מצוות פרטיות, אלא ברית קולקטיבית; מכאן ש"כל ישראל ערבים זה לזה".

בואה של שנת השמיטה חייב לחדש בנו את הברית הזו; את המחויבויות החברתיות, את האחריות שבין אדם לרעהו. המציאות והכלכלה השתנו, אך האחריות לא תמה. בניינה של חברה ומדינה מחייב ערבות הדדית שכזאת. אם היא תיעלם, החברה תתפורר. גם בעולם הפוסט־מודרני, ובייחוד בו, חייבים אנו בערבות. ערבות משמעותה החובה לא לתת לאדם ליפול לתהום העניות המנוונת, ואף להבטיח לו עבודה, כי כולנו ערבים זה לזה. החברות הכלכליות מבטאות את מעמדן בביטוי מופלא ונאלח: בע"מ.הן מכריזות על עצמן כחייבות רק ב“עירבון מוגבל“. לפי היהדות החברה האנושית מותנית בערבות הדדית מוחלטת. “בע“מ“ הוא סמל לטרגדיה של האחריות המוגבלת כלפי האחר.

הערבות היא מצווה. לא עוד אדם לאדם זאב. אדם לאדם ערב. אולם יש באמרה זאת משמעות אחרת, לא כחובה אלא כעובדה. חז“ל למדו על הערבות הזאת מפסוק בתוכחה שבפרשת בחוקותי (ויקרא כו, לז): “וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו“. כפשוטו מדבר הפסוק על כך שבפאניקה שבעקבות הסכנה, תיכשלו זה בזה. הגמרא במסכת שבועות (לט, א) קוראת את הפסוק אחרת: “וכשלו איש באחיו – איש בעוון אחיו – מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה“. מעשיי ודבריי עשויים להביא רווח והצלה לעם, אך גם עלולים לפגום בגורלו ובעתידו של עם ישראל. מעשיו של אדם יכולים לפגום בתרבות, במהות החיים החברתיים ובעיצוב רשות הרבים. בימים ההם, קל וחומר בעולם האינטרנטי של דורנו. זאת – בעולמנו היהודי, וגם במעמדנו בעולם.

חובתנו היום

כדי לאייר זאת רוצה אני להביא את דבריו המופלאים של ר' משה בן יעקב מִקוּצִי, החכם הצרפתי מהמאה הי“ג שהיה מטיף־נודד מעיר לעיר וב־1236 הגיע לספרד. וכך קוראים אנו בחיבורו “ספר מצוות גדול“ (סמ“ג, עשה עד):

כבר דרשתי לגלות ירושלים אשר בספרד ולשאר גליות אדום [הנצרות] כי עתה שהאריך הגלות יותר מדאי יש לישראל להבדיל מהבלי העולם ולאחוז בחותמו של הקב"ה שהוא אמת, ושלא לשקר לא לישראל ולא לגויים ולא להטעותם בשום עניין ולקדש עצמם אף במותר להם, שנאמר (צפניה ג, יג) "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית".

חובה קשה מאוד מוטלת עלינו. ר' משה מקוצי מקשר זאת עם הגאולה שבוא תבוא: "וכשיבוא הקב"ה להושיעם יאמרו הגויים בדין עשה כי הם אנשי אמת ותורת אמת בפיהם. אבל אם יתנהגו עם הגויים ברמאות יאמרו ראו מה עשה הקב"ה שבחר לחלקו גנבים ורמאים". וכאן באה תוספת מיוחדת, כאילו לענות על שאלה שטרם נשאלה: "הלוא גונבים אותנו, האם לנו אסור לגנוב חזרה?". על כך מוסיף ר' משה:

והרי הקפיד הקב"ה על גזל הרשעים [שבדור המבול] שנאמר (בראשית ו, יא) "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס".

אחר הוא מוסיף (לאווים ב): "ואני דרשתי לגליות ישראל כי המשקרים לגויים וגונבים להם הם בכלל מחללי השם שגורמים שיאמרו הגויים 'אין תורה לישראל'". אלו הם דברי תוכחה, ועלינו לקבל אותם בכבוד וביראה. אולם המציאות בימינו שונה. אמנם כן, עדיין אנו חייבים לא לעשות עוולות. אך מה היא חובתנו כשאנו מוקפים באויבים המוציאים עלינו שם רע ושקרים? "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים". הרוצחים הופכים אותנו לפושעי עולם. מכאן החובה להיות מודע לעיקרון העצוב של "ערבות ישראל" החדשה.

להרבות אהבה

בימים ההם – את העיקרון כבר למדנו במגילת אסתר (ג, ו): "וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי". ובזמן הזה – והנה בימינו מתרחשת תופעה איומה. בימי השואה לא הייתה שום אפשרות ליהודי להציל את עצמו על ידי הזדהות עם הנאצים. אמנם כן, נעשו ניסיונות לפני המלחמה לבנות מעין מפלגה נאצית יהודית, אך זה היה לשווא. במלחמה שלנו נגד אויבינו היום, קל, ואף רווחי, להופיע בעולם כיהודי המתנגד לא רק לפוליטיקה של ממשלת ישראל, אלא גם לציונות, תוך שלילת הלגיטימיות של קיומה של מדינת יהודית. במילים אחרות, יש מקום, לפעמים מקום של כבוד, ליהודי אנטי־יהודי.

הזהות הבולטת בין אנטי־ישראליות לבין אנטישמיות מוכיחה ליהודים אלה שיש כאן עיוורון חמור, וקוראת להם כדברי מרדכי לאסתר (ד, יד): "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ!". בימי משפט אייכמן, כאשר חנה ארנדט פרסמה את כתבותיה העוינות על המשפט, כתב לה גרשם שלום משפט המבטא את הסכנה שלפנינו: "אין לך אהבת ישראל". על כך השיבה ארנדט כי מעולם לא אהבה קבוצת אנשים כקולקטיב אלא רק את חבריה כאינדיבידואלים. "אהבת ישראל" מבטאת את התודעה שאכן אני, אינדיבידואום בלבד, עשוי או עלול להשפיע על עתיד עמנו, כי אנו ערבים זה לזה במלחמה על מהותנו ועל זכויותינו.

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב בסיון תשע"ד, 20.6.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 ביוני 2014, ב-גיליון קרח תשע"ד - 880, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: