בדיאלוג "פידרוס" מספר אפלטון את סיפורו של תמוז, מלך מצרים, שלמד מאחד האלים המיתולוגיים, תִיוֹת, את האמנויות השונות. בכולן שמח תמוז וזיהה את הסיכויים הכלכליים והתרבותיים הגלומים בהן, אולם כאשר בא ללמדו תיות את אמנות הכתיבה איבד תמוז את שמחתו וסבלנותו כנגדה, וטען כי מלאכת הכתיבה תביא את השותפים בה לידי שכחה:
שכן יכניס עניין שכחה בנשמות הלומדים אותו, כיוון שהללו שוב לא יאמנו את כוח זיכרונם, שמתוך ביטחון שיבטח בכתב לא יהיו עוד נזכרים מבפנים, מכוח עצמם, אלא מבחוץ, מכוח דפוסים שאינם משלהם עצמם. לא הִמצאת אפוא סגולה לכוח הזיכרון, אלא להזכרה; וחכמה מדומה, לא אמיתית, הינך מקנה לתלמידיך (כתבי אפלטון ג', תרגום: יוסף ליבס, ירושלים־תל אביב: שוקן, תשל“ה, עמ‘ 419).

איור: שי צ'רקה

הכתב, מסביר תמוז, לעולם נותר בחיצוניותו. הכתב מאפשר את ההבנה לכאורה, את השייכות לכאורה, את החכמה לכאורה, אך בסופו של דבר הוא זירת מטעני כזב. גוף חסר נשמה ומלא ניכור. אין הוא פועל על פנימיותו של האדם, אין הוא מותיר את רישומו העמוק בנשמת הלומד ולעולם יישאר כאובייקט משני לאירוע עצמו, שהוא בהכרח הדיבור הבלתי אמצעי המתרחש על פה.
אלא שעם כל חסרונות הכתב – קיים בו מרחב שאינו קיים בדיבור המיידי. הכתב מאפשר שיהוי, חופש פרשני ומדרשי ובעיקר – מוטיבציה בלתי חדלה לגשת אליו ולגלות בו חדשות. וכך, דווקא הכנסתן של המילים אל סד הכתיבה והתיווי הגרפי מזכה אותן בשחרור ובדינמיות העולים על אלו המצויים בדיבור.
יתרה מכך, דווקא הכתיבה מאפשרת התגלות; מאפשרת לאחוז בה מכל עבר, לייצר יחד אנושי סביבה ולגלות בה הרבה מעבר לאשר הוטמן בה בכוונת מכוון, עד שניתן לתאר את יכולת הבנת הכתוב בידי הקורא כטובה יותר אף מזו של הכותב. האותיות הכתובות אכן מתות אך הקוראים אותן מלאים חיים והם המטעינים אותן במשמעות ובתנועה. הכתיבה, אם כן, מייצרת מרחב שהוא לכאורה מרחב מוחלט. אובייקטיבי. אך דווקא על גביו ניתן לכונן מרחב סובייקטיבי מלא חיים ואין סופי שלעולם אינו מגיע למיצוי; דווקא על רקע האור הישר מקבל האור החוזר את מלוא נוכחותו.
*
אחר קריאה ממושכת בכתביו של אדם נוצרת לא פעם אינטימיות מוזרה. הקורא כמו מכיר את הכותב יותר טוב ממרבית מכריו ה"אמיתיים", וגם הכותב, מתברר, יודע לגעת בחדריו הפנימיים ביותר של הקורא.
כאן הצענו לאנשים שכתיבתם אומנותם לצאת מאהבתם אל כותבים שונים ולבוא ממנה גם אל שיחת על פה; פשוט לצאת לקפה משותף עם סופר או משורר או כותב שהיו רוצים לפגוש. לצאת יחד, ללא פחד ובושה, מהכתב, להסתכל יחד על הרחוב, לדבר, להזמין הפוך גדול ועוד אחד, להשאיר טיפ חביב ולשוב אל הכתב. ולא לשכוח לשתף גם אותנו במפגש הייחודי הזה שלעולם אינו תם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו בסיון תשע"ד, 13.6.2014