הקוצים והיהודי | שהרה בלאו

"זו אגדה גרימית אנטישמית, ידידי, זו הבעיה!", אמרתי. "את מודעת לזה שאנחנו לא כתבנו את האגדות, נכון? רק ליקטנו אותן!". קפה הפוך עם וילהלם גרים

איחור של רבע שעה. לא נעים. אני מחישה את צעדיי. ומחישה עוד. מתפללת בלבי שגם הוא מאחר, אבל יודעת היטב שאין שום סיכוי.

הוא ממתין לי בחשכת בית הקפה האפלולי. פניו חמוצות. נו, כמובן. לכי תאחרי לגרמני.

"איחרת", הוא מודיע ביובש.

"זה הגשם", אני אומרת.

פיו מתעקם, "זה גשם זה?", הוא שואל, מבטאו הנוקשה גורם למילים להישמע כ"סה קשם סה?".

אין ברירה. אני פוצחת בנאום חנופה שאמור לרכך את הלב האטום ביותר, אבל שריר לא נע בפנים הקפואות.

יד רכה אוחזת בכתפי.

"זה לא הוגן מה שאת עושה עכשיו", הוא אומר, ללא שמץ מבטא.

"מה כבר עשיתי?", אני מיתממת.

"נו באמת", וילהלם גרים נשמע נינוח, "כמה קלישאות בפתיח של סיפור אחד? גם מבטא גרמני, גם חמיצות על האיחור, ואני מרגיש שתכף תגיע איזו בדיחה על היער השחור"

"רעיון לא רע, וילהלם", אני אומרת בזמן שהוא מבקש, "תהיי הגונה ותתחילי את הטקסט מחדש"

*

אני הגונה. יושבת בבית הקפה בפנים חמוצות, משחקת במזלג בחוסר שקט הגון, עוגת היער השחור שלפניי אפלה וחסרת טעם. מביטה שוב בשעון. איפה הגרים הזה? ממתי הגרמנים החלו לאחר?

הוא נכנס פנימה, "זה הגשם", הוא אומר.

"זה גשם זה?", אני רוצה לשאול, אבל משהו עוצר אותי.

"איפה יעקב?", אני שואלת.

"מת", הוא עונה.

"גם אתה מת. זה לא הפריע לך להגיע לפה".

"יעקב מעדיף את צורת המיתה המסורתית", הוא עונה, "בלי הפוגות".

אני לוגמת מהקפה. יש לו טעם מוזר של שרכים ופטריות. "אתה לא נראה כמו שדמיינתי אותך".

"איך דמיינת אותי?"

אני רוצה לומר לו שלהשיב בשאלה על שאלה זה מנהג יהודי, אבל תכף אשאל אותו על אגדת "היהודי בקוצים", אז אולי כדאי לגלות קצת איפוק.

"חשבתי שתיראה כמו איזה לבלר", אני אומרת, "והנה אתה נראה כמו הנסיך של שלגייה".

"אה, שלגייה", הוא אומר, "את מודעת לזה שאני דווקא הייתי לצד אמא שלה?"

"כמו וודי אלן", אני אומרת, "הוא אמר: כשכולם התאהבו בשלגייה, אני התאהבתי במלכה הרעה".

"יהודי פיקח", עיניו מבזיקות.

אני ניגשת ישר לעניין, "היהודי בקוצים!"

הוא אינו מתבלבל.

"מה הבעיה?"

"מה הבעיה? אגדה גרימית אנטישמית, ידידי, זו הבעיה!"

"את מודעת לזה שאנחנו לא כתבנו את האגדות, נכון? רק ליקטנו אותן!"

אני מודעת בהחלט, אני גם מודעת לזה שהאגדה המקורית הייתה על כומר נוצרי, שבשם רעיון האיחוד הגרמני הוחלף על ידי הגרימאים ביהודי. אני אומרת לו את זה.

פניו מתעננות.

"את נשמעת כמותם".

"כמו מי?"

"כמו אלה, אחרי המלחמה, שהכניסו את האגדות שלנו לקטגוריית הספרים האסורים בגרמניה, יחד עם 'מיין קאמפף' ועוד כמה ספרי זוועה. טענו שזה מלבה את הלאומיות הגרמנית המסוכנת. יעקב בכה".

"יעקב היה מת", אני מזכירה לו, "מת מסורתי".

"אז מה? זה לא הפריע לו לבכות, גם אני לא הייתי מרוצה, אז אל תתחילי עם זה גם את. אם את רוצה לתקוף אותי, והיה לי ברור שזה מה שתעשי, אז לכי על כל העניין של הנשים הפאסיביות באגדות שמחכות שהנסיך יגאל אותן וכל השיט הפמיניסטי הזה. את לא אמורה להיות איזו פמיניסטית או משהו? בשביל מה הזמנת אותי לפה?"

"אם חשבת שאני עומדת להתלונן ולתקוף, אז למה הסכמת להיפגש?"

"אני מסכים להיפגש עם כל מי שמבקש", הוא אומר, "ככה מוצאים חומרים חדשים".

אני מביטה בו בעניין, "חדשים? אתה כותב אגדות חדשות?".

"נו, מה?" הוא אומר, "דיסני כבר עשה את כל הקלאסיות, אז צריך לחדש קצת".

אני יודעת שזה ירגיז אותו, אבל לא מתאפקת מלהזכיר שדוד וולט החמוד היה אוהד של הנאצים, וזה גם מסביר את כל הבלונד הזה, של סינדרלה, היפהפייה הנרדמת ואפילו עליסה, שבת דמותה האמיתית הייתה דווקא בעלת שיער כהה.

זה לא מרשים אותו. "אני כבר רגיל לתלונות ומתקפות מכל כיוון, ידידתי," הוא אומר, אבל שימי לב שהאגדות שלנו רק הולכות וצוברות כוח. הן הערש האמיתי של התרבות המערבית. אם תשאלי אותי, הן משפיעות ומעצבות תודעה לא פחות מהתנ"ך שלכם".

שתיקה.

הוא צודק, כמובן. הן הרי תמיד שם, רובצות בבטחה בקרקעית תת המודע שלי, לכלוכית, היפהפייה הנמה, שלגייה ורועת האווזים הקטנה. מלחששות איזו הבטחה קדומה לאושר, שהעידן המודרני והחיים הבוגרים לא מיהרו להגשים.

עוד לגימה מהקפה. הוא מר. עוגת היער השחור מתפוררת בפי. האח גרים מביט בי, "שנינו יודעים למה באמת הזמנת אותי לפה, אז למה שלא תנוחי לך ותתני לי לכתוב לך את הסוף?"

*

והיא חיה באושר ועושר עד עצם היום הזה. /

 

שהרה בלאו היא מחברת הספר “נערות למופת” (כנרת, זמורה־ביתן, 2012). בימים אלו עולה בפסטיבל ישראל הצגת היחיד הספרותית שלה “ותכתוב”

שהרה בלאו היא מחברת הספר “נערות למופת” (כנרת, זמורה־ביתן, 2012). בימים אלו עולה בפסטיבל ישראל הצגת היחיד הספרותית שלה “ותכתוב”

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו בסיון תשע"ד, 13.6.2014

פורסם ב-13 ביוני 2014,ב-גיליון שלח לך תשע"ד - 879. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: