איש גדול־קטן | ראובן נמדר

רציתי שילמד אותי איך להיות הרפתקן־רוחני, משורר אמיתי, סופר וגיבור ספרותי בעת ובעונה אחת. שירצה אולי לאמץ אותי כתלמיד נבחר. קפה קצר ומר עם פנחס שדה, קיץ 1986

הרושם הראשון שלי למראה האיש הגדול – הסופר המשורר ואיש הרוח הנערץ של ימי נעוריי, פנחס שדה – היה דווקא רושם של קטנות. קטנות מעיקה, מעליבה, כמעט פוגענית. הוא עמד שם, בפתח בית הקפה "עטרה" בירושלים, זעיר־קומה וסמור־שיער, דוקרני ונרגן כמו גירית שהוחרדה ממאורתה והביט סביבו בקוצר רוח מבשר רעות.

מיהרתי אליו, כאילו חששתי שינצל את ההזדמנות וייעלם משם. כל ההתרגשות שמילאה אותי לקראת המפגש עם אחד מגיבורי התרבות הנערצים שלי נעלמה, ובמקומה חשתי רק עצב ומצוקה לא מוסברים. היה משהו מאוד לא־מסביר־פנים בארשת פניו של שדה. לבי ניבא לי שהפגישה המיוחלת, שאותה הצלחתי לארגן אחרי הפצרות חוזרות ונשנות דרך מכרה משותפת שלנו, לא תהיה נעימה ומלאת השראה כפי שדמיינתי. הגעתי אליו חסר נשימה, למרות שהמרחק בין השולחן שלי לפתח בית הקפה לא עלה על עשרה או תריסר צעדים. לא ידעתי אם ראוי להושיט לו יד או לא. לא ידעתי גם איך לקרוא לו: "מר שדה", "פנחס" או פשוט "אדוני"? הייתי צעיר מאוד אז, בן עשרים ושתיים בסך הכול, כמעט נער. השלתי כבר מעליי את גינוני הבוסר של גיל ההתבגרות, אבל טרם סיגלתי לי גינוני גברות מגובשים. הלוא זו, בעצם, הייתה הסיבה האמיתית, המודעת־למחצה, לרצוני העז לפגוש את פנחס שדה – רציתי ללמוד ממנו איך להיות "אדם גדול".

להיכוות בגחלתו

שדה לא שחרר אותי ממבוכתי ולא הושיט לי את ידו. הוא פשוט עמד שם, בפתח, והביט בי במבט שלא היו בו לא חיבה, לא חמלה ואפילו לא סקרנות. התבלבלתי. שנייה או שתיים חלפו לפני שהתעשתי, פלטתי "שלום" מגומגם וקדתי לפניו מין חצי קידה מגוחכת, ידיי מונחות במבוכה גמלונית לצדי גופי. הוא השיב לי "שלום" לקוני והמשיך להביט בי בקוצר רוח, מטיל עליי בשלמותה את מלאכת האירוח. החוויתי בידי אל השולחן ששמרתי לנו: "שנשב? יש לך כמה דקות?". השאלה הייתה מגוחכת, כמובן, שהרי קבענו במפורש להיפגש לקפה. "פגישה לקפה" בעולמם המסתורי של המבוגרים, העולם שאת רזיו התחלתי רק לאחרונה לפצח, היא פגישה של שעה לפחות, נכון?

התיישבנו. שדה הניח על השולחן לרגע את שתי כפות ידיו הקטנות, המרושעות למראה, אסף אותן במהירות אל חיקו ושאל אותי במפגיע: "אז למה בעצם רצית להיפגש איתי?!" שוב התבלבלתי. למה, באמת, רציתי לפגוש אותו? מה קיוויתי שיקרה בפגישתנו? קיוויתי שהפגישה איתו תפתח לי צוהר אל העולם הנכסף של ההשראה והיצירתיות. רציתי ללמוד ממנו את סוד הגדלות. כמו כל בני דורי קראתי את "החיים כמשל" שלו, בשקיקה ובשקידה, כמה וכמה פעמים. הרגשתי את גדלות הרוח שנדפה מבין הדפים כמו משבו האתרי של אוויר האולימפוס. חשתי בכוח המשיכה העצום של המילים ובכוח הכבידה העצמאי שלהן – כאילו היה להן קיום מחוץ לשדה הכוח של היומיום. רציתי שילמד אותי איך להיות הרפתקן־רוחני, משורר אמיתי, סופר וגיבור ספרותי בעת ובעונה אחת. רציתי שיאהב אותי, שירצה אולי לאמץ אותי כתלמיד נבחר, כבן שמעולם לא היה לו. רציתי שיעריך אותי כערכי, שיראה אותי. הייתי, כאמור, צעיר מאוד אז, כמעט נער.

כמובן שלא אמרתי דבר מכל הדברים הללו, וספק אם ידעתי לנסח אותם אפילו לעצמי באותם רגעים הרי־גורל. הייתי עסוק מדי בהישרדות, בסיכויי לצלוח את הפגישה הארורה הזו מבלי להיכוות יותר מדי בגחלתו של האיש העוין וחסר הרחמים שישב מולי ותבע לדעת מה בעצם אני רוצה ממנו. פתחתי בשטף מגומגם של תשבחות על יצירתו, והארכתי במיוחד בדברי על "החיים כמשל" שהיה הספר היחיד שלו שקראתי באמת. המבע שלו התרכך מעט כששמע את דברי השבח המבולבלים שלי. במשך רגע או שניים הוא נראה מדושן עונג ואפילו נענע לי בראשו מדי פעם כמאשר את דבריי – אבל גם רגעי החסד האלה לא ארכו הרבה. התחלתי לשעמם אותו בדקה השנייה, או אולי השלישית, של נאומי הנבוב. אולי התחלתי לחזור על עצמי, או דיברתי יותר על עצמי ורגשותיי מאשר על מילותיו בנות האלמוות – ואולי היו אלה מנגנוני הנפש שלו עצמו שנלאו לשמוע תשבחות מפיו של אדם ברגע שידע שהערצתו של זה מונחת כבר בכיסו.

"לא" קטן ונחרץ

רווח לי מאוד כשהופיע המלצר, לבוש בחולצה לבנה ובעניבת הפרפר השחורה, שהיו גאוות בית הקפה הייקי ההדור אפילו לקראת קצם של ימי התפארת שלו. שדה הזמין קפה שחור, קטן, והשיב ב"לא" קטן ונחרץ לשאלתו של המלצר אם ירצה להזמין גם עוגה כלשהי. גם אני הזמנתי קפה שחור קטן, למרות שבעצם נכספתי אל המתיקות השמנונית של הקפה ההפוך – מתיקות שקיוויתי שתתאים למתיקותה של הפגישה הנפלאה שאותה דמיינתי כשחיזרתי אחריו עד שנעתר לבסוף להיפגש איתי. הוא שלף מכיסו קופסת סיגריות מאיכות ירודה, הצית לו סיגריה מבלי שיציע לי אחת ומבלי שישאל אותי אם אכפת לי שיעשן במחיצתי, והחזיר אותה מיד לכיסו כמנהג הקמצנים.

הפרטים האלה צרבו את עצמם אל תוך הכרתי הצעירה. אנשים צעירים מבחינים בדברים כאלה, הם מנהלים רישום מדוקדק של מחוות ויודעים לפרש אותן באופן אינטואיטיבי להפליא. הבנתי מיד שהסגפנות המפורסמת שלו, שכולם העריצו כל כך, הייתה בעצם מסווה לקטנוניות אינסופית. במפתיע היה בעובדה הזו דווקא משהו משחרר, כמעט מעצים. הרגע שבו ראיתי את האיש הגדול מצית בידיו הקטנות את הסיגריה הזולה שלו ומשיב את החפיסה אל כיסו במהירות צייקנית היה הרגע שבו הבנתי שלא נחוצים לי יותר מורי דרך, מאסטרים, גורואים ומדריכים מכל סוג שהוא. ידעתי שאצטרך לפלס את דרכי בעולם בכוחות עצמי, ללמד את עצמי את דרכי הגברות, הגדולה והיצירה.

שנים רבות חלפו. נסעתי חוצה־לארץ לכמה שנים כדי לחפש הרפתקאות. חזרתי לירושלים. למדתי ועבדתי בעבודות מזדמנות. חיפשתי אהבות מזדמנות ומצאתי שיברונות־לב לא מעטים. כתבתי שירים גרועים שלמרבה המזל מעולם לא פרסמתי. קראתי את חיי כמשל גדול, הרה משמעות. כל אותו הזמן המשכתי לחפש את הצוהר הקטן שמבעדו ניבטת ההשראה ואחרי שיקוי הקסם שיעניק לי את הכוח ללכוד אותה, לביית אותה ולהפוך אותה ליצירתי שלי. בשנת 1994, בחדר האורחים שבבית הוריי בירושלים, צפיתי במהדורת "מבט לחדשות" שבה תועדו ימיו האחרונים של פנחס שדה בבית החולים. הוא גסס מסרטן הריאה. דיבורו נקטע כל כמה שניות בהשתנקות ובשאיפה קולנית, נואשת, של אוויר אל ריאותיו הקרוסות.

אהוד בנאי, אני זוכר את זה היטב, בא לבקר אותו ושר לו את "החיזיון לפרנצ'סקו גויא" שלו. פנחס שדה הביט בו בשתיקה, מדושן עונג, ונענע לו בראשו. בסוף הכתבה שדה קרא בקול עמוק ומדוד פרק תהילים, ההשתנקויות וחרחורי הגסיסה שלו משמשים לו סימני פיסוק פואטיים. כולם התרגשו מאוד, אבל אני סירבתי להתפעם. קיבלתי את העצה שהסופר הגדול־קטן שלי היה קמצן מכדי להציע לי: לא הבטתי לאחור. כבר מזמן השארתי אותו ישוב, קפוץ שפתיים, אל שולחן הפורמייקה האפור של קפה עטרה שנסגר בינתיים. כבר מזמן יצאתי לבדי, בלי מדריך ומורה, לחפש את ראש הצוק הפרטי שלי, שם הנבואה, שם המרגוע.

ראובן נמדר הוא מחבר הספר 
“הבית אשר נחרב” 
(כנרת, זמורה־ביתן, 2013)

ראובן נמדר הוא מחבר הספר 
“הבית אשר נחרב” 
(כנרת, זמורה־ביתן, 2013)

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו בסיון תשע"ד, 13.6.2014

פורסם ב-13 ביוני 2014,ב-גיליון שלח לך תשע"ד - 879. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מקווה שהגעת לברכה ולנחלה- כתיבתך יפה וקולחת .

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: