קרבן המהפכות | יוסף פריאל

הציווי החוזר על הפסח בשנה השנייה מלמד שבאופן טבעי הוא לא שייך למדבר. פסח הוא חג של הארץ, ואלמלא חֵטא העגל העם כבר היה נכנס לגבולה

פרק ט פותח בציווי על עשיית קרבן הפסח בשנה השנייה ליציאה ממצרים, ובביצועו על ידי העם:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה בְמִדְבַּר־סִינַי בַּשָּנָה הַשֵּנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר. וְיַעֲשׂוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח. וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

פרשה זו מפתיעה משתי סיבות: ראשית, מדוע צריך לצוות שוב על הפסח, והלוא בני ישראל צוו על עשייתו כבר בשנה הראשונה, כפי שמתואר באריכות רבה בשמות יב? ואם חזרה יש כאן, הרי דרכה של תורה לחזור על מצוות רק ב"משנה תורה" ולא בשאר החומשים? ועוד, גם נוסח הציווי מפתיע. כפי שהודגש בפסוקים, השורש עשׂ"ה נזכר שש פעמים בפרשה. מדוע ראתה התורה צורך להדגיש יותר מן הרגיל פועל זה?

בעקבות השאלה הראשונה יש להניח שאלמלי הציווי המחודש על קרבן הפסח, בני ישראל לא היו עושים אותו. ומדוע? התשובה היא שככל הנראה קרבן הפסח הוא מצווה התלויה בארץ. כך כתוב בפירוש פעמיים בספר שמות:

וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת (יב, כה)

וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּבִיעִי חַג לַה' (יג, ה–ו).

אך מדוע? מדוע קרבן הפסח הוא מצווה התלויה בארץ, והרי הקריבו קרבנות גם במדבר? אין לנו אלא להניח שהפסח איננו קרבן רגיל אלא יש בו עניין מיוחד. כדי לאתרו, ברצוננו ללוות את חמשת המנהיגים עושי הפסח בתנ"ך.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

פעולה חריגה

נפתח במשה. פסח משה מתואר בקצרה כך (שמות יב, ו־כח):

וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל             בֵּין הָעַרְבָּיִםוַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ.

ובשנה השנייה (במדבר ט, ה):

וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

המנהיג הבא הוא יהושע, שעשה פסח עם הכניסה לארץ (יהושע ה, י):

וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ.

כך נאמר אצל חזקיהו (דברי הימים ב ל, יג):

וַיֵּאָסְפוּ יְרוּשָׁלִַם עַם רָב לַעֲשׂוֹת אֶת חַג הַמַּצּוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי קָהָל לָרֹב מְאֹד.

ואצל יאשיהו (מלכים ב כג, כג):

כִּי אִם־בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַה' בִּירוּשָׁלִָם.

והאחרון הוא עזרא (עזרא ו, יט):

וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי הַגּוֹלָה אֶת הַפָּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן כִּי הִטַּהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם כְּאֶחָד כֻּלָּם טְהוֹרִים.

המעניין בכל המקומות הללו הוא שחוץ מבפסח מצרים, ברוב המקרים מציין התנ"ך שהייתה זו פעולה חריגה. כך אצל יהושע (יהושע ה, ב–י):

בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל־יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית… וְאֶת־בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי־עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא־מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ… וַיֹּאמֶר ה' אֶל־יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת־חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם… וַיַּחֲנוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת־הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ.

כך אצל חזקיהו (דברי הימים ב ל, ה):

וַיַּעֲמִידוּ דָבָר לְהַעֲבִיר קוֹל בְּכָל יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן לָבוֹא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם כִּי לֹא לָרֹב עָשׂוּ כַּכָּתוּב.

וכך אצל יאשיהו (מלכים ב כג, כב):

כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת־יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה.

התנ"ך טורח לציין שבשנות המדבר בני ישראל לא נימולו וממילא לא יכלו לעשות הפסח. כמו כן, בימי השופטים והמלוכה לא נעשה פסח שכזה עד ימי חזקיהו, וכן בימי מנשה הרשע לא נעשה פסח עד שבא יאשיהו ועשה פסח שאין כדוגמתו. כנראה יש סיבה לדבר, והיא טמונה במכנה המשותף של חמשת עושי הפסחים בתנ"ך – כולם היו מנהיגים שהובילו שינוי משמעותי בתולדות העם.

משה הוציא את העם מעבדות לחירות. יהושע הכניסם לארץ. חזקיהו ראה את נפילת ממלכת שומרון וביצע רפורמה דתית כדי שגורל ממלכתו לא יהיה כגורל שכנתו. יאשיהו מבצע רפורמה גדולה אף משל חזקיהו כדי לבטל את גזרת החורבן, ועזרא הוא ממובילי העלייה לארץ עם הקמת הבית השני. ניתן לראות שכל המנהיגים הללו היו שואפי חירות.

עיכוב ראשוני

בעיוננו לפרשת במדבר הזכרנו שחטאי המדבר גרמו לשינוי בתוכנית הא־לוהית. במקום שמשה יכניס את העם לארץ מיד לאחר מתן תורה ויכתוב את "ספר משה", שהוא ספר הכניסה המקורי לארץ, העם מתעכב במדבר ארבעים שנה, ורק לאחר מכן הוא מתחיל הכול מההתחלה בארץ הבחירה.

אלא שלאחר מותו של יהושע חלה התדרדרות רוחנית גדולה. בימי השופטים והמלוכה סבל העם מבעיות דתיות קשות עד שה' החליט להסיר את ממלכת ישראל "מעל פניו" (מלכים ב יז, יח). חזקיהו לא היה מוכן לקבל עוד את התלות הזו בתרבות הזרה, וכמלך השואף לחירות הכריז על רפורמה דתית שבשיאה הפסח שעשה.

גם פעולה זו של חזקיהו לא הועילה, ובנו מנשה חוזר לאחור ומרבה להרשיע מכל מי שהיה לפניו, עד שבימיו נגזרת גזרת החורבן (מלכים ב כא, יג). יאשיהו, נכדו, שכבר ידע על גזרת החורבן, עושה פעולות אדירות כדי לבטל גזרה זו, ולא מפליא שאחת הפעולות הראשונות שהוא עושה היא הקרבת הפסח. אלא שגם הרפורמה שעשה יאשיהו נכשלה והחורבן הגיע. עזרא, שמנסה באומץ להגביר את העלייה לארץ לאחר הצהרת כורש ועליית זרובבל, עושה עם עלייתו, בסמוך להקמת הבית השני, את הפסח. היוצא מכאן הוא שפסח מסמל את החירות. חירות במשמעה הדתי ובמשמעה הלאומי – חוסר תלות בתרבות זרה, בעבודה זרה ובארץ זרה.

מעתה ברורה שאלתנו ביחס לקיום הפסח במדבר בשנה השנית. אנו יודעים שחטא המרגלים הביא לדחיית כניסתם של בני ישראל לארץ בארבעים שנה (בפועל שלושים ושמונה שנים וחצי), אך החטא עצמו נעשה בשנה השנייה ליציאה ממצרים. ומדוע התעכב העם עד השנה השנייה במדבר? התורה לא מוסרת על כך דבר, אבל נראה שהאחראי לכך הוא חטא העגל.

דוק ותשכח: שבירת הלוחות שבאה בעקבות חטא העגל הובילה את משה לעלות שוב אל ההר כדי לבקש סליחה, ולאחר מכן לפסול לוחות שניים ולעלות שוב להר. לאחר מכן בא ציווי המשכן, ככל הנראה כתיקון לחטא העגל, והוא הוקם ונחנך בא' בניסן של השנה השנייה. נמצא שבמקום להיכנס לארץ התעכבו בני ישראל במדבר עד להקמת המשכן. מכאן ברור הציווי המפתיע על עשיית הפסח במדבר. היות שהייתה כאן חריגה מן התכנון, נאלץ הקב"ה לצוות שוב על הפסח. התורה אף מדגישה שוב ושוב את השורש עש"ה כתוצאה מאותו ציווי לא צפוי.

אך עדיין קשה: אם פסח הוא חג החירות, כיצד חוטאי העגל, הנזופים והמסתובבים במדבר, יכולים לקיים אותו, והרי מצווה זו היא תלויה בארץ – ארץ החירות? התשובה היא שככל הנראה ביקש הקב"ה לבטא בכך את סליחתו החלקית על חטא העגל, או לחלופין נעשה הדבר כדי שלא תישכח תורת הפסח מעם ישראל. אך זאת רק לאחר חטא העגל. בחטא הבא, חטא המרגלים, כבר לא תינתן אפשרות תיקון, ושם תושבת עבודת הפסח עד לכניסה לארץ. אך על כך בשבוע הבא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"ד, 6.6.2014

פורסמה ב-6 ביוני 2014, ב-גיליון בהעלותך תשע"ד - 878 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: