מתי ואיך החל הרצף המילולי היהודי | אבי בקר

פלא הקיום היהודי נעוץ במסורת המקרא והטקסטים שאחריו. בעיניים אתיאיסטיות ואוניברסליסטיות נותנים מחברי הספר מענה למערערים על קדמותו

15685-GD_N-V_עוזיהודים ומילים

עמוס עוז ופניה עוז־זלצברגר

מאנגלית: ברוריה בן ברוך

כתר, תשע“ד 2014, 276 עמ‘

כבר בפתח ספרם מצהירים המחברים כי יש להם אג'נדה: הם יהודים ישראלים וחילונים; הם אינם מאמינים באלוהים ומגדירים לכן את זהותם היהודית מכוח השפה העברית והטקסטים היהודיים, עתיקים וחדשים. הם גם מציינים כי את הרעיון לכתיבת הספר קיבלו מפליקס פוזן, פילנתרופ יהודי שחי בבריטניה, אשר השקיע עשרות מיליוני דולרים לקידום רעיון התרבות החילונית־יהודית כציוויליזציה ולאו דווקא כדת.

הספר אכן מדגים עד כמה מנסים השניים לספק את הסחורה לקראת גיבוש מסגרת של זהות יהודית סביב הטקסטים המסורתיים של כתבי הקודש, ללא אמונה וקדושה. לקורא האמון על ארון הספרים היהודי יהיה קשה לגלות בספר חידוש או רעיון מקורי, אך הוא יכול ללמוד על הניסיון וגם על המבוכה שמלווה את ההתמודדות של חלק מהציבור החילוני עם מורשת היהדות.

עמוס עוז, מחשובי הסופרים בישראל, יחד עם בתו ההיסטוריונית פניה עוז־זלצברגר, מנסים לבחון את מה שהם מכנים "פלא הישרדותו של העם היהודי דרך משקפי קריאה חילוניים והומניסטיים". אך גם עם משקפי הקריאה נטולי האמונה הדתית, השניים נשענים בעיקר על הטקסטים המקודשים של היהדות ומנסים לבצע בהם סלקציה שתתאים לעידן המודרני, ואולי אפילו הפוסט־מודרני.

היורשים הבלעדיים

התנ"ך הוא עבורם "ספר עוצר נשימה", גם אם לא הכול בו מובן וגם כשמסירים ממנו את הילת הקדושה. לשם כך הם ממירים את המונח "מתן תורה" במושג "קבלת הספר" (או שמא מדובר בתרגום החוזר?), אך גם יודו כי בלעדיו לא תיתכן לאומיות עברית, כי מסביבו היא "קרמה עור וגידים… נשאה אותו בארון, הפקידה אותו במקדש, וכשחרב הבית שכפלה אותו ברבבות עותקים". גם כשהם מכנים את סיפורי התנ"ך כמיתוסים שלא מעוגנים במחקר היסטורי, הרי שהם נלהבים מתפיסת הברית של בני ישראל המבוססת כדבריהם על "שבועת האמונים לאלוהים מאז ימי אברהם", ומגדירים עצמם כ"נמעניו המילוליים של התנ"ך" וכיורשים הבלעדיים של הטקסטים שלו.

למרות הצהרתם האתיאיסטית והאוניברסליסטית המחברים מפגינים בהתלהבות את ייחודו של עם ישראל וספרייתו: בעוד "כל ספרויות העולם העתיק מונחות מתות בארונותיהן, העברית לא מתה מעולם". כך הם גם מכניסים לשושלת הרוחנית של היהדות את המשנה והתלמוד ואת כל חכמי הדורות. גם אם יש בתלמוד סוגיות הנראות להם זרות ושוליות, מדגישים האב ובתו כי מדובר בהישג היסטורי: תיעוד מפורט של "ההיררכיות הלמדניות הכבירות ביותר שהתקיימו לפני עליית האוניברסיטאות במערב".

גם את עקרונות הצדק והמוסר שואבים העוֹזים מהטקסטים הדתיים של התורה והתלמוד, כבר בפולמוסים של אבות האומה עם הא־ל. אלה מסבירים, לדבריהם, את הנהייה היהודית אחרי צדק חברתי, כלכלי ופוליטי ואת תפיסות תיקון העולם ו"רדיפת הצדק חסרת המנוח, שמקורה בכתבי היהודים". ההומור היהודי "המר־מתוק" בא לידי ביטוי במילים שבהן בוחרת התורה לתאר אירועים ועימותים, כמו למשל קביעת שמו של יצחק מפני ששני הוריו צחקו להבטחה האלוהית ששרה תלד לעת בלותה. שוב בולטת בייחודה הדת היהודית המאפשרת את מה שהם מכנים "ויכוח משעשע למדי בין שרה והאלוהים", כששרה על פי הכתוב מתכחשת ואומרת "לא צחקתי" (ככתוב "כי יראה") והאלוהים משיב: "לא כי צחקת". וכך הם מסכמים את חילופי הדברים: "אין עוד דתות, למיטב ידיעתנו, שסמוך לרגע לידתן עוסק האל במשחק 'דווקא כן אמרת' עם האם הקדמונית".

בניגוד לתדמית, התנ"ך לא כך כך שוביניסטי. מרים מניחה את משה בתיבה, ג'יימס טיסו

בניגוד לתדמית, התנ"ך לא כך כך שוביניסטי. מרים מניחה את משה בתיבה, ג'יימס טיסו

פרשנות חילונית לגאון

הספר נכתב במקורו באנגלית והמחברים עמלו לקדם את מכירתו בעיקר בארצות הברית, בבריטניה ועוד כי "בראש ובראשונה הוא נועד לקהל עולמי, יהודי ושאינו יהודי". הקורא הישראלי זכה לתרגום טוב של ברוריה בן ברוך, עם מעט "פלפולים" נוספים של המחברים הרואים ביצירה "חיבור ישראלי מאוד". הספר מלווה בדיון ובדיאלוג על כוחה של המילה הכתובה ביצירתה של זהות יהודית לכלל ולפרט יחד, עם היבטים אוניברסליים המדגישים את תרומת היהדות לעולם.

כחלק מהמאמץ השיווקי מציגים השניים ויכוח משעשע, אם כי לרוב הוא נראה מלאכותי ולא מהותי, בין "הסופר שבינינו" ל"היסטוריונית שבינינו". למעשה אין ביניהם מחלוקת רצינית ביחסה של היהדות למילים, לספרים, ללימוד, לחיי המשפחה והילדים, להישרדות העם ולמסורות העתיקות, לאוכל, לטקסים או להבדלים מיניים. קו הרצף היהודי לדורותיו, גורסים המחברים, איננו ביולוגי אלא מילולי.

במפגש עם התלמוד הם יגייסו את מה שהם מכנים "הסיפור המרהיב" על תנורו של עכנאי ("איך נוכל לדלג על מעדן תלמודי עסיסי שכזה?") שהפך אולי לטקסט הפופולרי ביותר, ממש מכונן, בבתי המדרש החילוניים ואצל הזרמים הליברליים ביהדות. מה שמסעיר את דעתם הוא התערבותו של בורא עולם במחלוקת חכמים שבסופה הוא מקבל את דעתם כי "לא בשמים היא"(בבא מציעא נט, ב).

הקביעה כי לאחר מתן תורה בסיני עברה סמכות ההכרעה לבני אדם, לחכמים ולהחלטות הרוב מוכיחה לדברי המחברים כיצד הפכה התורה לממלכת האדם, לדיון המבוסס על השכל האנושי והשיח הרציונלי ברשות הרבים. הם שואבים עידוד רב מסוגיה זו ומוצאים בה גם את שורשיה של ההתרסה, החקירה והחוצפה היהודית, שהרי על פי הגמרא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מחייך לכאורה בסוף הדיון ואומר "ניצחוני בניי". כך מתקדש גם התלמוד אצל המחברים והעמידה הנכוחה מול בורא עולם נתפסת אצלם כ"רגע מפואר ומכריע בהיסטוריה האינטלקטואלית היהודית".

ניסיונם לטעון כי רק בתלמוד התגבשה הבדלנות היהודית בין ישראל לעמים, לעומת התנ"ך, אינו משכנע נוכח שפע הפסוקים במעמד הר סיני כמו גם בברכות ובקללות המדגישים את הבחירה, הברית הייחודית והצורך המתמיד להיבדל מיתר העמים. הם עוסקים הרבה פחות בספרות החכמים המאוחרים יותר, אך מנסים לגייס את רבי סעדיה גאון כתנא מסייע בקביעתו הידועה "שאומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה". מכאן הם מסיקים כי בני ישראל הם אומה, לאום, רק בזכות הטקסטים: "אנו עם בשביל שקראנו כך וכך". מצלצל יפה, ובהחלט מתאים לקו הלאומי שהם מדגישים כנגד המערערים על קדמוניות הלאום היהודי־ישראלי, אך קשה לקבל את סעדיה גאון בפרשנות אתיאיסטית. בידוע שכל תפיסתו העיונית, בצל הוויכוח הגדול כנגד הקראים, נועדה להדגיש את חשיבות ההלכה וקיום המצוות על פי דברי חכמים כיסוד קיומה של האומה.

נטול פרובוקציות

הספר מקדיש פרק שלם (יותר מ־50 עמודים) למקומן של נשים בכתבי הקודש היהודיים, כדי לטעון כי בניגוד לתדמית המקובלת התנ"ך הרבה פחות שוביניסטי משחושבים מבקריו. הם עוברים ביעף על פני דמויות נשים בתנ"ך ומדגימים עד כמה בוקעת קריאתן הדומיננטית של אותן "בנות ישראל החזקות הללו, התנ"כיות" בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי היהודי. בניתוח לשוני מעניין הם מציעים במקום "שיר השירים אשר לשלמה" תוספת זעירה של יו"ד, "אשיר לשלמה", כדי לטעון כי את שיר השירים כתבה אולי אישה המכריזה כבר בפתיחה על הקדשת שיר אהבתה. הפרשנות אינה כה דרמטית כפי שהם מנסים לשכנע והיא בהחלט משתלבת גם עם התפיסה האורתודוקסית האלגורית של אהבת כנסת ישראל לא־ל שבחר בה.

הספר כתוב בשפה קלילה ושובת לב אך קשה לראות אותו כספר הגות ועיון מעמיק. נראה כי הפעם מנסה עמוס עוז שלא לעורר פרובוקציות ולא להשתמש בלשון דמונית וארסית כנגד בני הפלוגתא שלו. נראה גם כי הכותבים ערים לכך שבארצות הברית, הנשענת על מורשת יהודית־נוצרית ושיש בה עשרות מיליוני מאמינים בתנ"ך, לא כדאי להסתבך בדיון על הזיקה הדתית־אמונית לארץ ישראל. יש בספר גם "קריצות" לקורא הצעיר בן זמננו, בעולם ובישראל, בקביעה כי "העברית היא הסטארט־אפ הלשוני הגדול ביותר בתקופה המודרנית" ובמקום אחר באמירה כי האינטרנט "הוא מבוך משמעויות נפילי ונפתל, מרחב בעל אופי תלמודי מאוד".

מול ויכוח הארכיאולוגים על אמיתות התנ"ך טוענים עמוס עוז ובתו כי אין זה משנה אם סיפורי המקרא הם אמת או משל, וכי יש להתפעל מהמסר שהם מעבירים. בעוד החוקרים מתווכחים על זיהוי פיסת החרס שנתגלתה בחורבת קיאפה שבעמק האלה ותוהים אם היא מאשרת את סיפור מלכות בית דוד, מציע הספר "יהודים ומילים" להתמקד בתוכן האוסטרקון. הטקסט של הכתובת חוזר על הציוויים המוסריים של המקרא המדברים על עבודת ה', משפט צדק ליתום, לאלמנה, לגר ולעבד, ואלה, על פי המחברים, "החדשות המסעירות באמת". הם גומרים את ההלל על רמתם המוסרית של אבותינו הקדמונים אך ממשיכים להתפתל עם משנתם האתיאיסטית ומסכמים: "אילולא היינו, מחברי ספר זה, חילונים גמורים, דווקא כאן היינו אומרים: נס. אצבע אלוהים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"ד, 6.6.2014

פורסמה ב-6 ביוני 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון בהעלותך תשע"ד - 878, יהדות, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. דווקא כיהודי מאמין היה לי מענג לקרוא את המאמר הזה ולראות איך כל זאת גם אנשים שאינם מאמינים בכל זאת מרגישים את הייחוד שבהיסטוריה היהודית ובכבוד למה שעיצב את ההיסטוריה הכה ותיקה הזו

    טרם קראתי את הספר ואני מקווה שכשאזדמן לי אקרא אותו -על פי ההתרשמות ממאמר זה נראה לי שיהיה לי מעניין לעיין בו ולראות את התפיסה המנוגדת לי אם היא בנויה היטב

    האמת שגישה זו של עמוס עז ובתו פניה נראית הגיונית מאוד לאור העובדה ששניהם מגיעים מהעיסוק ברוח-ספרות והיסטוריה

    ממה שאני רואה בתעמולה האתאיסטית ברשת ההתרשמות שלי היא שברוב המקרים האתאיסטים שבאים מהתחומים הידועים כמדעי הרוח והחברה הם כאלו שמבינים עניין ומודעים היטב לחשיבות של תרבות מכוננת ועיסוק ברוח ולכן על אף חוסר ההסכמה עמם כאדם מאמין אני מרגיש שאפשר לפחות לפתח עמם דיונים מכובדים ועניינים ואני רואה בהם "יריבים ראויים"

    לעומת זאת מהניסיון שיש לי עם אתאיסטים שבאים מתחום המדעים המדויקים מדובר בקטסטרופה –

    מדובר באנשים שאולי הם בעלי מוחות מבריקים בכל הקשור לטכניקה ומקצועות ריאליים אך בכל הקשור למה שהם לא רואים במעבדה צר עולמם כעולם הנמלה ויש להם אטימות מוחלטת לכל מה שלא קשור ל"מדע"

    כל ניסיון לדבר עמם ברמה פילוסופית והגותית נידון לכישלון חרוץ כי אין להם מיומנות בסיסית במה שקשור להגות ורוח ולכן הם מעלים בדר"כ טיעונים לא רלוונטים ,התלהמות זולה הנובעת מחוסר ביטחון או מחוסר יכולת לדבר באופן נורמאלי וכו'

    מהניסיון שלי אותם אתאיסטים "מדעיים" גם מעלים אינספור טענות מתחום ההיסטוריה בהם הם שוגים בטעויות קשות כי הם לא באמת מבינים בתחום הזה

    אז אני אומנם מכליל וכמובן שלא התכוונתי שכולם כאלו וכו' אבל מהניסיון שלי מדובר בלא מעט כאלו וההבחנה שלי בין האתאיסטים מתחומי הרוח לבין האתאיסטים מתחומי המדעים המדויקים די נראית לי תואמת את המציאות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: