מנחה חדשה | אביעד הכהן

קיבוץ חידושיו של הרב ליכטנשטיין מראה את דרכו בלמדנות ובניתוח סוגיות אנליטי, וגם חושף טפח מעולמו ההגותי והרגשי. מענה שיטתי לאופנת שו"ת הסמ"ס

מנחת אביב – חידושים ועיונים בש"ס

הרב אהרן ליכטנשטיין

עורך: הרב אליקים קרומביין

659 עמ', בהוצאת "מגיד" וישיבת הר עציון, תשע"ד

כמה יגיעות יגֵעַ אדם עד שהוא מוציא מתחת ידיו דברי תורה וחכמה. כמעשה עבודת האדמה, כך עבודת האדם: חרישה וזריעה, השקיה וטיוב, עידור ותיחוח, פיתוח וטיפוח, קציר ועימור, בציר ומסיק. רק לאחר כל אלה, ואם זכה בסייעתא דשמיא וראה ברכה בעמלו, זוכה אדם להביא את פירותיו לביתו, ומקיים בהם מצוות אסיף. הייפלא אפוא שמכל מצוות שבתורה, ומכל מועדות שבלוח השנה, זכה דווקא "חג האסיף" לתואר "החג", בה"א הידיעה, ולקיום מצווה מיוחדת של "ושמחת בחגך"?

עומר ואסיף

הופעת "מנחת אביב", קובץ מאמריו העיוניים וההלכתיים של ראש ישיבת "הר עציון" הרב אהרן ליכטנשטיין, חתן פרס ישראל לספרות תורנית, הוא יום חג לכל אוהבי תורה. עשרות שנים מרביץ הרב ליכטנשטיין את תורתו ברבים, בארץ וחוצה לה. וכריבויה של "תורה שבעל פה", שקולה הולך ונשמע ואף נקרא (משהועלה עלי כתב) מסוף העולם ועד סופו, כך מיעוטה היחסי של תורתו שבכתב.

שמונת כרכי השיעורים שהופיעו עד כה מלמדים על רוחב דעתו ועמקותו בתורה, אך כדרך תורה שנכתבת על ידי תלמידי הרב ולא על ידי הרב עצמו, חסרה היא לעתים את ה"ניצוץ" המיוחד, את אותו ברק אישי שמלווה אותה, בתוכנה ובדרך ניסוחה המיוחדת לו. מטבע הדברים, כרכי ה"שיעורים" מוגבלים ברובם למסכתות הישיבתיות, אם כי גם כאן ניכר חותמו של הרב ליכטנשטיין. כך, למשל, שניים מהם עניינם בענייני טהרות ובקונטרס "דינא דגרמי" של הרמב"ן, תופעה יוצאת דופן כשלעצמה בעולם הישיבות.

בשל עיסוקיו הרבים לא נתפנה הרב לכתיבה שיטתית ועקבית של תורתו. ועם זאת, בשעות של חסד, ובהפוגה בין שיעור לשיעור, נכתבו על ידו דברים בסוגיות שונות. ברבות השנים הלך וגדל מספרם והיקפם. המאמרים המקוריים נקבצו ובאו, "מגילות מגילות", קבצים קבצים, בכתבי עת שונים, בארץ ובחו"ל. רק כעת, משהגיע הרב לשנות גבורותיו, קובצו מאמרים אלה אל מקום אחד, והובאו עדי אסיף.

בניסיונם להגדיר את מלאכת ה"עימור", הן לעניין דיני מלאכות שבת הן לעניין מצוות התלויות בארץ, כבר עמדו חכמים, ראשונים ואחרונים כאחד, על טיבן וטבען של מלאכות העימור והאסיף, ואמרו שהעומר השלם גדול הוא מסך כל חלקיו. ה"עומר" אינו רק צירופן של שיבולים זו לזו, אחת לאחת, אלא ברייה חדשה, בעלת איכות שונה ומהות שונה, הקובעת ברכה לעצמה.

כך בשדה וכך בבית, בית המדרש. כדוגמת ה"עומר" וה"אסיף", כך גם תורתו של הרב ליכטנשטיין. ריכוז מאמריו אל מקום אחד אינו רק מעשה טכני, של קיבוץ פריטים פזורים אל מקום אחד, אלא יצירה חדשה. עיון בה מגלה מסכת מעמיקה של דברי תורה והגות, הלכה ואגדה, המקיימת בין חלקיה השונים קשרים וזיקות.

לצד הסוגיות השגורות מסדרי מועד, נשים ונזיקין, באו כאן עיונים מעמיקים בהלכות זרעים ומצוות התלויות בארץ, עיוני קדשים וטהרות, ואף כמה עיוני הלכה. זהו ספר למיטיבי לכת בעולמה של תורה, אך כל מי שייתן לבו לעיין בו בשימת הלב הדרושה יצא נשכר הרבה, הן בדרך הלימוד הן בהרחבת הדעת במגוון סוגיות.

כמעשה עבודת האדמה, כך עבודת האדם: חרישה וזריעה, עידור ותיחוח, קציר ועימור צילום: שאטרסטוק

כמעשה עבודת האדמה, כך עבודת האדם: חרישה וזריעה, עידור ותיחוח, קציר ועימור
צילום: שאטרסטוק

שמיטת כספים

עיון בסוגיות השונות מלמד על קו מאפיין אחד: ניסיון לברר וללבן את העקרונות שמתוכם ובהם צומחים ועולים הפרטים. לשם כך נזקק הרב לכל מרחבי ההלכה, מן המסד ועד הטפחות. כך, למשל, בדונו במצוות שמיטת כספים, יוצא הרב מן הפסוק המפורש בתורה, על דרך עשה ולא תעשה, שרב בו הסתום על הגלוי: "שמוט כל בעל משה ידו… לא יגוש את רעהו ואת אחיו". אך מה תוכנה של מצווה וכיצד היא עשייתה?

הרב מביא בעניין זה מחלוקת ראשונים. לדעת היראים, לא המועד כשלעצמו משמט אלא הצהרת המלווה "משמט אני". עליו מוטלת חובת "גברא" להפקיע את החוב. לעומת זאת, לשיטת ה"אור זרוע" חלוף הזמן הקובע, תום שנת השמיטה, הוא המשמט. וכך עולה אף מדברי הרמב"ם: "כשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית – אבד החוב". כמובן, הנפקא מינה המעשית בין שתי השיטות תתבטא במקרה שבו המלווה נמנע מלומר, בניגוד למצוות התורה, "משמט אני". בעל העיטור אוחז בזה ובזה וקובע שבשמיטת כספים נאמרו שני דינים מקבילים: גם חובת גברא וגם "אפקעתא דמלכא".

אכן, הרב ליכטנשטיין אינו מסתפק בהעמדת השיטות השונות על מכונן. לאור שיטת הרמב"ם ודעימיה, הוא תוהה ובצדק רב: אם אמנם שמיטת כספים "אפקעתא דמלכא" היא, מה בדיוק המצווה המוטלת על המלווה?

 בדרך אופיינית מעיין הוא בדברי בעלי התוספות, שביקשו להביא לחמם מרחוק, מדין בכור, שמצווה להקדישו אף על פי שכבר קודש מאליו בשעת לידתו. הרב ליכטנשטיין מסיק שאין הנדון דומה לראיה: בבכור מצוות ההקדשה אינה מחייבת רק "הצהרה", אישור מצב קיים, אלא "היא קובעת צורך במעשה קידוש חדשני המטביע בבכור תוספת קדושה". ואילו בשמיטת כספים, אם החוב כבר נשמט לחלוטין, אין השמטת המלווה מחדשת ולא כלום, ואם כן הדרא קושייתן לדוכתא: מצוות עשה ד"שמוט", מה טיבה?

גם למאן דאמר ששמיטת כספים "אפקעתא דמלכא" היא, הפקעה זו אינה עוקרת את החוב מיסודו אלא רק "מקפיאה" אותו. מכאן הצורך בהשמטתו הפעילה של המלווה, שמוסיפה יתר תוקף לפטור הלווה מתשלום החוב, ויוצרת את הנתק ה"כורת" סופית את הזיקה שבין הלווה למלווהו, נתק מוחלט, לצמיתות, ולא רק לשעה.

כדרכו, חורז הרב דיני בכור בדיני ריבית, דיני השבת חוב ממוני בדיני מתנה, ומתוכם ובם בונה הוא את בניינו, תל תלפיות של למדנות וניתוח אנליטי מרהיב, מדויק עד לחדא. הניתוח הדק, העדין, היורד עד השיתין, עוקר את ההנחה השגורה מעיקרה: לדעת הרב, בשונה מהמקובל, "אפקעתא דמלכא" אינה עוקרת את החוב לחלוטין, אלא רק מתישה את כוחו. ממילא מובן מדוע הלווה יכול להחזיר חוב שעברה עליו שביעית ואף "רוח חכמים נוחה הימנו", שהרי החוב לא עבר ובטל מן העולם אלא רק "הוקפא". מתוך הבנה זו ברור מדוע נדרשת השלמת ההשמטה באמצעות פעולתו האקטיבית של המלווה.

אינטימיות בתפילה

 על אף שמדובר בספר למדני לעילא ולעילא, בין השיטין נגלה טפח גם מעולמו הרוחני של הרב. כך, למשל, אגב הפרק הרחב שדן בהשמעת קול בתפילה, נוקט הרב זעיר פה זעיר שם ניסוחים אופייניים המשקפים את "איש התפילה" שבו: "יש שיקול פנימי ומאזן בין שני גורמים המעצבים את דמות ותוכן התפילה. כוונה יתרה מכאן, ושפה רכה מכאן".

הגם שעל דרך הכלל אין לרב כל עסק בנסתרות, מצטט הוא את לשון הזוהר שלפיה "אי ההיא צלותא אשתמע לאודנין דבר נש, לית ליה מאן שציית ליה לעילא" [=אם אותה תפילה נשמעת לאוזניו של בן אדם אחר, אין היא נשמעת למעלה], ומדגיש על בסיס דברים אלה את "האינטימיות והפרטיות שבתפילה, שבהעדרן נמצאת התפילה פגומה ואינה מתקבלת". הניתוח כולו הוא למדני, אך ביני לביני חודרת רוח הגותו של הרב, רווית הרגש והנשמה, לשורות העיסוק ההלכתי היבש והמוקפד, נותנת בו טעם ומאצילה עליו משהו מניחוחה הטוב.

דוגמה נוספת, אחת מני רבות, באה במאמר החותם את הספר ועניינו בשאלה "שגרתית" כביכול, שנשלחה לרב מתלמידיו המשרתים בצבא ומבקשים לדעת האם אוהל צבאי חייב במזוזה.

כדרכו אין הרב מסתפק בשורה האחרונה, ב"פסק הלכה" שנאמר כביכול ברוח הקודש. הוא פותח בבירור מעמיק של פשט הפסוק המדבר ב"מזוזות ביתך", ונדרש להגדרת "בית" הן לעניין איסור חמץ בפסח הן לעניין איסור "ולא תביא תועבה אל ביתך".

מכאן עובר הרב להבחנה שבין "ביתך" במישור הקנייני לבין "ביתך" במישור הגיאוגרפי והתפקודי: "דירה", מקום שאדם קובע בו את "עיקר מושבו" ומגוריו במציאות. הרב נותן דעתו להבחנה המהותית שבין מערכות הדינים השונות: בחמץ ה"בית" אינו חלק מקיום המצווה אלא רק "נסיבה", אתר שבו מתקיים איסור חמץ. לעומת זאת, במצוות מזוזה ה"בית" הוא ה"חפצא" והמחייב של המצווה.

נפקא מינה מתבקשת, שמופיעה כבר בתלמוד וממנו בדברי הפוסקים, היא חובתו של שוכר בית במזוזה. אם זו חובת "הדר", אין משמעות לשאלת בעלותו של הדירה. אכן, אפילו אם החובה תלויה בבעלות קניינית, יש לדון האם שכירות לזמן יוצרת זכות קניינית בנכס ("שכירות ליומיה – ממכר הוא"), ולו לשעה, אם לאו. כדרכו, דן הרב גם ברמת החיוב. אפילו נאמר ששכירות אינה מחייבת במזוזה מן התורה, אפשר שחייבת היא מדברי חכמים.

עטרה ליושנה

וכאן, כדרכו, תוהה הרב מה חידשו חכמים: האם הרחיבו את המצווה באופן שגם כשאין "בעלות" ממש אלא רק "מגורים" חלה חובת מזוזה, או שמא הרחיבו את דין "שכירות" וקבעו שגם "בעלות לשעה" – בעלות היא לעניין החיוב במזוזה מדרבנן. מתוך עיון בדברי התוספות במקום אחר (ע"ז כא, א) למד הרב שדי בכך שהדירה "נראית כשלו" לעניין חיוב מזוזה, היינו לשיטתם יש כאן הרחבה של מושג ה"בעלות", ודי בדירה "שנראית כשלו" כדי לחייב אדם בקביעת מזוזה מדבריהם.

הרב אינו מסתפק בכך ועובר לנתח בצורה מעמיקה את מושג ה"מגורים", תוך בחינת השאלה האם גם מגורים כפויים, דוגמת בית סוהר או, להבדיל, לשכת פלהדרין שבה שוהה הכהן הגדול קודם יום הכיפורים, נחשבים כ"דירה" המחייבת במזוזה. מכאן הוא נודד לבירור המונח "דירת עראי" (כגון מגורים בספינה בעת הפלגה ארוכה, או בבית מלון). אחר כל אלה, אפשר שחובת המזוזה אינה חלה על החיילים עצמם, שהם כ"אורחים לשעה" באוהל, ובוודאי אינם בעליו, אך חלה על הציבור או צה"ל שהם "בעלי" האוהל־הבית.

בעולם שבו מקיימים בהידור מצוות "עשות ספרים הרבה", מתוך הגודש המציף אותנו בולט ספרו של הרב בדברי תורה המיוסדים על אדנים מוצקים. אכן, בהידום קול המונם של פסקי הלכה המבוססים על "רוח הקודש" ונשלחים במסרונים וציוצים נטולי מקורות ובסיס מוצק, בולט חיבורו של הרב בניגונו המיוחד, המעמיק והצלול, השיטתי וההגיוני. ספרו של הרב ליכטנשטיין מחזיר עטרת לימוד תורה ליושנה. בינות לשיטין נגלית, צפה ועולה, אישיותו המוסרית והרגשית, שתורה וחכמה, הלכה ואגדה, חברו להן בה יחדיו והיו לאחדים בידיו.

פרופ' אביעד הכהן הוא דקאן המרכז האקדמי "שערי משפט" ועמית מחקר במכון ון־ליר בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"ד, 6.6.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 ביוני 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון בהעלותך תשע"ד - 878, יהדות ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: