מעמד של עול מלכות שמים | חגי רביב

מעמדם המיוחד של עשרת הדיברות איננו נובע מתוכן המצוות, אלא מהיותם ביטוי לקבלת עול מלכות שמים – שלב הכרחי ותודעתי הקודם לקבלת המצוות כולן 

רבי אברהם בן הרמב"ם היטיב לבטא את הקושי העומד מאחורי הפער בין חג "מתן תורתנו" למעמד הר סיני.  הרי במעמד הר סיני שמענו עשר מצוות שעם כל חשיבותן – שמיעתן בקולו של א־לוהים וכתיבתן במכתב א־לוהים על הלוחות – הן מהוות חלק קטן מאוד מכלל המצוות שבתורה. ממילא עולה השאלה: אם במעמד כל כך חשוב ויסודי עסקינן מדוע דווקא עשרת הדיברות הללו נאמרו בו?

ניתן אולי להוסיף נדבך לשאלה זו ולתמוה: בהנחה שיש איזושהי ייחודיות וחשיבות במצוות אלו, שניתנו במעמד רם ההוד של מתן תורה, מדוע אין אנו מוצאים שום עדיפות שלהן על פני שאר המצוות לאחר מתן תורה? מדוע לא נותרה שום ייחודיות הלכתית או אפילו מחשבתית המעדיפה אותן על פני שאר ההלכות והמצוות?

רבי אברהם בן הרמב"ם מציע לכך פירוש פשוט בתכלית, כשהוא קובע שעשרת הדיברות הם מעין שורשים לכל התורה כולה. כל דיבר ודיבר שניתן בהר סיני הוא ראש פרק הכולל בתוכו הסתעפויות של מצוות שונות, כך שבסך הכול בתוך עשרת השורשים הללו נמצאות תרי"ג המצוות כולן. רבי אברהם ומפרשים נוספים לקחו על עצמם גם את ה"אתגר" לפתוח את הקיצורים הללו ולהראות אילו מצוות מסתתרות בכל דיבר ודיבר. ואם נתעקש לשאול מדוע אם כן קבעה התורה דווקא עשרה שורשים ולא יותר או פחות, ניתן לענות שהמספר עשר מקשר אותנו לעשרת המאמרות שבהם נברא העולם וכן לעשר המכות. המספר יוצר קשר בין האירועים ומרמז על כך שקיום עשרת המאמרות וכן יציאת מצרים שבעשר המכות כדאיים ומתאפשרים רק בקיום עשרת הדיברות.

שורשים לכל התורה כולה. עשרת הדיברות, לטה ולסקה, 1948

שורשים לכל התורה כולה. עשרת הדיברות, לטה ולסקה, 1948ע

כעבד לאדונו

מהלך עקרוני זה זוכה לגיבוי בפירושו של רש"י לפסוק שנאמר בסוף פרשת משפטים: "ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן התורה והמצווה אשר כתבתי להורותם" (שמות כד, יב). מבאר רש"י שבמילים "את לוחות האבן התורה והמצוה" מעיד הקב"ה למשה כי התורה והמצוות כולן כלולות בעשרת הדיברות.

ואולם, הרמב"ן חולק על כך. הוא, בנוסף לראשונים אחרים, מבין שלוחות הברית כללו רק את עשרת הדיברות ואילו התורה והמצווה ניתנו בנפרד. על פי הרמב"ן חזרנו אם כן לקושיה המרכזית – מדוע דווקא עשרת הדיברות הללו ניתנו?

כיוון חשיבה חדש בעניין נראה שנוכל לקבל דווקא מתוך הדרך שבה מסביר הרמב"ן עצמו את השתלשלות העניינים סביב מתן תורה. בניגוד לרש"י, הסובר שמעמד ברית האגנות שבו כתב משה והקריא את ספר הברית באוזני העם אירע לפני מעמד הר סיני, הרמב"ן סובר שברית זו אירעה לאחר מעמד הר סיני, כך שלמעשה היו שני מעמדים נפרדים: מעמד הר סיני, ואז כריתת הברית כרקע לקבלת שאר המצוות.

הרב סולוביצ'יק מבאר זאת בכך שלדעת הרמב"ן ישנם שני תהליכים שרק צירוף של שניהם יכול להכניס את בני ישראל לברית – קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות. מעמד הר סיני, טוען הרב סולוביצ'יק, מהווה קבלת עול מלכות שמים, אולם אינו מהווה קבלת עול מצוות, ולכן הברית לא יכלה להיות שלמה לדעת הרמב"ן אלא רק כשעמדו לקבל עליהם עול מצוות עם העלייה של משה להר לאחר טקס מעמד עשרת הדיברות (שיעורי הגרי"ד על תפילין בעריכת הרב יאיר קאהן). מכאן שעשרת הדיברות אינם "מתן תורה" (או ליתר דיוק מתן מצוות) אלא הם עשרה ציוויים המהווים את מהותה של קבלת עול מלכות שמים. וממילא יובן מדוע אין הדיברות הללו זוכים למעמד מיוחד בין המצוות. הם פשוט לא שייכים לאותה מערכת מושגים של ברית המצוות.

אלא שכאן עולה השאלה: הייתכן שזו כל מהות עשרת הדיברות?! רק קבלת עול מלכות שמים?! לכאורה ניתן היה לומר כן לגבי הדיברות הראשונים. שני הדיברות הראשונים עוסקים בקבלת הקב"ה כא־לוהים ובדחייה של כל א־לוהות אחרת. כמו כן הדיבר השלישי, "לא תשא", עוסק בשבועת שווא שהיא בעצם חילול שמו של הקב"ה.

מצוות השבת היא החובה של המקבל על עצמו עול מלכות שמים לזכור ולהזכיר את הקבלה הזו פעם בשבוע. יותר מכך, כפי שמשתמע בעשרת הדיברות שבחומש דברים, היא גם באה להזכיר את השתעבדותנו לה' מכוח יציאת מצרים. גם מצוות כיבוד אב ואם נובעת לדעת הרמב"ן באופן ישיר מתוך אותה הכרה של האדם כי יש בורא לעולמו ולעצמו, ובורא זה לקח לו שותפים ליצירתו – את הוריו של האדם. הכרה זו מחייבת את האדם כעבד המחויב בכבוד בוראו לכבד גם את שותפיו ליצירה.

ניתן אפוא לסכם ולומר שלפנינו יחידה ברורה של חמישה דיברות העוסקים במהות קבלת עול מלכות שמים ובמשמעות המעשית של עבד החייב בכבוד קונו ובוראו. אך מה נענה לגבי חמשת הדיברות הבאים? מה הקשר בין רשימת העברות הבסיסיתכל כך, במצוות שבין אדם לחברו, לקבלת עול מלכות שמים?

הכרה בבעלות ה'

הדברים יתבארו היטב אם נאמץ את ההבחנה שהעלו המפרשים הקובעת שיש רצף הגיוני הקושר את חמשת הדיברות האחרונים. הראשון שעשה זאת היה לא אחר מאשר משה רבנו, שבספר דברים כרך את הדיברות האחרונים יחד באמצעות וי"ו החיבור:

לא תרצח ולא תנאף ולא תגנב ולא תענה ברעך עד שוא ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמורו וכל אשר לרעך (דברים ה, יז־ כא).

כל המצוות הללו עוסקות בתחרות שבין אדם לחברו וברצון של האחד "להשתלט" על רכושו, מעמדו ואף קיומו של האחר. מכאן נראה שהבסיס לכל הדיברות הללו, כפי שכבר לימדו חז"ל, הוא "לא תחמוד". מתוך שאדם מתאווה למה שביד חברו הוא מגיע לשקר וגנבה, ובמקרים קיצוניים הוא עלול אף להתדרדר לניאוף ורציחה.

אם כן, יהיה זה נכון לסכם ולומר שהרצון של האדם להשיג דברים שאינם שייכים לו הוא החטא הבסיסי העומד מאחורי רשימת קבוצת הדיברות השנייה. אלא שכאן חשוב לציין את דבריו של האבן עזרא. בפירושו לחומש מקשה האבן עזרא על ההבנה כיצד ניתן לצוות את האדם לשלוט במחשבותיו, רגשותיו ותאוותיו, והלא זה דבר המסור ללב.

כך מסביר האבן עזרא את העניין:

ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אף על פי שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'… ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבלותיו, על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו.

במשל המובא מציע האבן עזרא שהאדם לא מתאווה לדבר שאיננו הגיוני ומשולל מציאות עבורו. ממילא, ככל שההכרה של האדם מודעת לכך שמה שלא קיבל מהקב"ה אינו שלו, ואת מה שלא יועד לו מהבורא לא יוכל ממילא להשיג לעולם, כך הוא לא יתאווה למה שאינו ברשותו. נמצאנו למדים שהגרעין המביא אותנו לכל האיסורים שבחטיבה השנייה של עשרת הדיברות הוא המצב שבו אדם מאמין שיש בכוחו להשיג דברים שלא ברצון ה' יתברך, ומאידך ההימנעות מעברות אלו תיתכן רק אם האדם חדור בהכרה שכל מה שהוא מקבל בעולם הוא ברצון הבורא. אך טבעי שהכרה זו היא חלק מהותי בקבלת עול מלכות שמים. זו מהות הכפיפות של האדם כלפי הקב"ה.

 מצאנו דבר דומה לכך שנאמר לגבי פמליא של מעלה. שם, קבלת עול מלכות שמים משולבת באופן אינטגרלי עם ההבנה לגבי מקומו של כל אחד ואחד – מה שממילא אינו מותיר מקום לקנאה ותחרות אלא לאהבה ואחדות:

וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם (מתוך תפילת שחרית).

נמצא שמעמד הר סיני יש בו משום התוויית דרך כיצד עלינו לקבל עול מלכות שמים, אותה קבלה הנצרכת להשלים את קבלת המצוות. וממילא מסר גדול לדורות יש כאן, איך לשלב בפועל בחג מתן תורתנו את קבלת עול מלכות שמים, איך להבין שחלק מקבלה זו עובר דרך ההסתלקות מתחרות, מקנאה ומעין צרה באחר ביחס לקיומו, למעמדו ולתורתו. כאיש אחד בלב אחד.

הרב חגי רביב הוא ראש בית המדרש בישיבת שערי מבשרת ציון

פורסם במוסף 'שבת' , 'מקור ראשון'א' סיון תשע"ד, 30.5.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 ביוני 2014, ב-גיליון שבועות תשע"ד - 877 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אני מעדיף את התוכן שחירות על הלוחות על קבלת עול.
    לדעתי הקשר בין הדיברות ליציאה לחירות מהעול של מלכות פרעה ו-10 המכות יותר חזק מהדרש על 10 מאמרות של תהליך בריאת העולם, שאינני ממצליח לתפסו בשיכלי הדל.

  2. 1.להגיד שאין כל ייחוד הלכתי לעשרת הדברות זאת טעות, שלא לאמר גסה.
    בידוע שבבית המקדש היו הכהנים אומרים את עשרת הדיברות כל בוקר, לפני(!) קריאת שמע.
    עד כמה שידוע לי ביטלו את הלכה זו בגלל הנצרות שניסתה להעניק לדיברות מעמד בלעדי, אך אין זה פוגע במרכזיותן.
    2.הנסיון לחלק את מעמד הר סיני לשני מעמדות יכול להיות בעל משמעות לפירוש מיהו יהודי, ומכאן להשליך גם על גיור. למשל, ההפרדה בין קבלת עול מלכות שמיים(יצירת העם היהודי?) לבין קבלת עול מצוות, שמהוווה קומה נוספת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: