ממלחמה לזקנה מלאת רחמים | אלחנן ניר

בעוד בריאת העולם התרחשה בעשרה מאמרות, הרי שמתן התורה אירע בעשרת הדיברות. על המעבר ממאמר לדיבור, על התורה כהתבגרות מלאת רחמים וגם פרדה מאורי אליצור

 "ה' איש מלחמה". למה נאמר? – לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמה שנאמר 'ה' איש מלחמה', נגלה בסיני כזקן מלא רחמים שנא' 'ויראו את א־להי ישראל' וכשנגאלו מה הוא אומר וכעצם השמים לטוהר… שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר שתי רשויות הן, אלא 'ה' איש מלחמה ה' שמו' – הוא על הים הוא במצרים הוא לשעבר הוא לעתיד לבוא הוא בעולם הזה הוא לעולם הבא (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דשירה פרשה ד).

א

בהליכה ממצרים אל הר סיני מצויות התגלויות שונות, ואף סותרות, של הפנים הא־לוהיות. בקצה האחד הפנים מלאות המלחמה והזעזוע, ובקצה השני פנים מלאות רוך ורחמים. מי הוא נותן התורה? לדברי חז"ל במדרש הנזכר, מסע ההתבגרות הזה העובר על ישראל הוא מסע בין הגילויים הקוטביים, מההתגלות הא־לוהית כגיבור עושה מלחמה אל זו של זקן מלא רחמים.

אלא שגם ביום התגלות הרחמים, היום בו "הרכין שמים ושמי השמים והציען על ההר" (רש"י על שמות כ, יט), היום שבו העליונים ירדו מטה והתחתונים עלו מעלה – המתגלה הוא אותו המתגלה ביום רגיל. אנכי. הכול הוא רשות אחת. אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים, אנכי הוא אשר התגליתי כאיש מלחמה על הים ואנכי הוא בברית בחורב, אנכי הוא לשעבר ואנכי הוא לשעתיד, אנכי הוא המתגלה כצעיר ואנכי הוא המתגלה כזקן. ויש משהו כל־כך יהודי בתנועה הזו. גם הפסגה הגבוהה ביותר, כמו גם התהום העמוקה ביותר – לעולם יהיו שתי נקודות על פני אותו שדה; גם הגבוה וגם הנמוך יוצרים ביניהם זיקות ואין התגלות שמחוץ לטריטוריה.

אמנם, גם בראשית ההתגלות בסיני – ההתגלות היא התגלות של איש מלחמה, מלא עוצמה ופאתוס. הנה התיאור שבספר שמות פרק י"ט:

(טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:

(יז) וַיּוֹצֵא משֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱ־לֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר:

(יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד:

ולכאורה אין כאן לא רחמים ולא מבע של רחמים. רק לאחר עשרת הדיברות ולאחר ההירתעות של ישראל מפני אותו גילוי מלא מלחמה ורעש, מגיעה פתאום, בפרק כ, הפשטות, הקרבה, החמלה והרחמים:

(כ) לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:

(כא) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:

לא כסף ולא זהב, אלא אדמה (ושימו לב למעבר מפסוק כ לפסוק כא המתבטא במעבר מלשון רבים ללשון יחיד, קרובה, אישית כל כך: "תעשה לי"). ולא מקום מסוים, אלא בכל מקום אשר יוזכר שמי אבוא אליך. אליך. אליך. אני – אליך.

ונפלאה היא לשון הרמב"ן:

כי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך – אני בכבודי וברכתיך. אין לך צורך לאמצעי כלל.

וכמה קרבה, כמה רחמים וכמה ברכה.

איור: אלחנן בן אורי

איור: אלחנן בן אורי

 ב

אכן, את ההתגלות כגיבור מלחמה אנו מכירים לא מעט מאופני ההתגלות במקרא. הנה דוגמה אחת מני רבות:

וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים (דברים כו, ח).

אך מה משמעות הגילוי כזקן מלא רחמים? היכן בדיוק מצויים ונחשפים הרחמים בכל האירוע הגדול של מתן תורה? ובכלל, מה משמעותם של הרחמים שדווקא בהם מתלבשת ההנהגה הא־לוהית בעת מתן תורה?

הדברים מוליכים אותנו לשאלת תכלית הבריאה, השאלה שעסקו בה ללא הרף משך דורות כה רבים מתוך ניסיון להבין מדוע החיים האנושיים אכן כדאיים; מה המשמעות של העולם הסבוך והקשה והכל־כך לא נהיר הזה שלתוכו הוטחנו זה מכבר. "כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם – על מי היה מראה רחמנותו?", לימד ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן סד, א). הבריאה כולה עומדת על התכונה הזו – רחמנות; לא טוב ולא חסד, אלא רחמנות.

מתי מופעל מנגנון הרחמים והרחמנות שבאדם? כאשר אדם נורמטיבי נתקל בשוועה, בפצע או בחידלון – הוא מבקש לרפא אותם ולמלא את חסרונם בכל האמצעים העומדים לרשותו. אולם מה כשאין בכוחו למלאם, מה כשאתה מבקש לרפא את החולה שלצדך, אך ברור לשניכם שהדבר אינו בכוחך ושאת גניחותיו לא תוכל להמתיק; מה כשאתה מבקש להשיב את האכזבה שהכזיבה, להשלים את שברי הלב – אך הדבר כלל אינו אפשרי?! בשלב הזה, ואל מול חוסר האונים האנושי הזה, עולים וצפים הרחמים.

דווקא הנבצרות האנושית, דווקא העמידה הנכוחה אל מול רעיעותם ההולמת של החיים הסופיים, אלו שבן לילה היו ובן לילה אבדו, היא שמולידה את הרחמים האין־סופיים. האדם הסופי מגיע לקיר, אך אל מול הקיר של גבולות היכולת המעשית שלו כל שנותר לו הוא להתאזר באין סופיות שבו; להיפתח אל הרחמים. הרחמים הם אלו החושפים את הפער שבין הסופי לאין סופי והם אלו המגשרים עליו מעצם היותם, מעצם גלעין האמון העמוק הנתון בבסיסם. כך, דווקא בקבלת הסופיות האנושית נפתח האדם לאהבת האין סוף הא־לוהי, ובעיקר: לאהבת האין סוף הא־לוהי השרוי באדם הסופי שלידו. ובשל כל זה גנוזים בהם קרבה ומגע־לב המהווים את תמצית האנושיות עצמה:

החמלה והרחמים אינם רגש ככל הרגשות, הם סוג ורמה אחרת של רגש. הם סוג של רגשות המגלים את העצמוּת עצמה, רגשות שבאמצעותם נחשפת האינטימיות העמוקה והחבויה ביותר. החמלה הזו, היא למעשה הצידוק של הייסורים והסבל בעולם, ורק דרכם נחשף בנו אותו קיום עדין של חמלה ורחמים. מבחינה זו החמלה הינה הרגש האנושי הבסיסי ביותר. יותר מזה היא האנושיות עצמה (הרב שג"ר, על כפות המנעול, עמ' 71).

ג

אל מול החיסרון על האדם מוטל לפתוח את ידו ולתת, להעניק ולהתמלא בנדיבות. אך גם לאחר כל זאת, כבר הובטח כי "לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ". הבריאה הרי בנויה על הפצע, על הנבצרות האנושית, על הוויה שאין בכוחו של אדם לרפא ולסמוך אותה לחלוטין. ומה שנותר הוא להקשיב לקול הרחמים הקורא ממעמקים ולדעת שהקול הזה הוא הקול שממנו יוצאת תורה לעולם.

לא ברא הקב"ה את עולמו עמוס הפערים והפגעים אלא כדי שהרחמים יתגלו. בראשית היו הרחמים, אך עדיין כלואים בתוך עצמם ואילמים, ובמתן תורה לראשונה הם גם הופיעו – "נגלה בסיני כזקן מלא רחמים". שהרי התורה כל עניינה הוא התמלאות האדם המוגבל והסופי באין־סופיות הא־לוהית, התמלאות המתאפשרת לו דווקא בשל נבצרותו. דווקא אנושיותו הסופית היא שבסופו של דבר מאפשרת לו, ולא למלאכים ולכל שרפי מעלה נטולי יצר הרע, לקבל את התורה האין־סופית.

וכיצד מתגלה הבורא כזקן מלא רחמים? בעשרת הדיברות. אם בבריאת העולם הקב"ה מתגלה בעשרה מאמרות – הרי שכעת, בעת נתינת התורה, הוא מתגלה בעשרת הדיברות. מה המשמעות של המעבר מהמאמר אל הדיבור, מעבר שהתרחש באמצעות עשר המכות, מעבר אטי שתכליתו הייתה "להסיר הקליפה והסתר מעשרה מאמרות לעשותן עשרת הדברות" (שפת אמת, פרשת בא, תרל"א)?!

המאמר הוא העברת מידע אינפורמטיבי. כמו אין בו צורך לשניים, אלא די בו שהאחד אמר את שלו באמצעות ייצוגים לשוניים והמאמר נאמר. למעשה, אין פה שניים אלא אחד. הדיבור, לעומתו, איננו רק סך של מידע העובר מהכא להתם, והוא כולל יצירת זיקה בין שניים. הדיבור אם כן חורג מתוכני המידע המסוימים המועברים בו והופך לאירוע, להתגלות. אין התכנים קיימים כשלעצמם אלא ממוענים למישהו, כאשר אותו מישהו מהווה הנמען של אותו דיבור ומכונן אותו מעצם היותו כתובת עבורו. כך, בעוד בבריאה אמר הבורא את מאמריו באין זולת שישמע אותם ויהפוך את עצם הקשבתו לזיקה, הרי שכל עניין מתן תורה הוא שיש מי שמקבל אותם. יש מי ששומע את הדיבור.

לא תמיד פשוט ונוח להיות בסיטואציה הזו של שיח, של דיבור. לא פעם אנו מעדיפים להיות בסיטואציה של מאמר. הדיבור הרי דורש נוכחות, ריכוז, טוטאליות, אי אפשר להיות בו בצורה חלקית. וישראל שתחת ההר אכן נרתעים לאחוריהם. אבל מבחינה זו כך ניתנת התורה – בדיבור. רק כשהתברר שיש מי ששומע את הדיברות, והוא אף נרתע לאחוריו, למעשה התרחש מעמד מתן תורה. וכעת לא היו בו אש וברקים, אלא רק מזבח אדמה תעשה לי. אותה אדמה שנתקללה בעבור האדם והפכה אי־אז למסך החוצץ – היא שתהיה ראשית הכפרה והקרבה; הזרות עצמה הופכת אפוא לאינטימיות.

ד

בצעירותו לא פעם אדם חושב שתכלית התורה להפוך את העולם, להכות בו כברק, להרעיד אותו ולשדד מערכותיו. אולם בהתבגרותו הוא יודע שמחמת רחמנותו ברא את העולם וגם שהגאולה אינה אלא רחמים גדולים. ויש צורך באמון, בסבלנות ובחכמת חיים דקה מן הדקה כדי לקבל תורה וכדי להיות שותף במסירתה.

אודה, השנה האחרונה הייתה שנה שבה נושאי תורה רבים ייצגו את התורה כייצוג של מלחמה. ביטויי שנאה הושלכו מכל עבר. זה רשע, ואלו בהמות, זה עמלק ואלו מטומטמים, נשמע שוב ושוב. אבל כדי לקבל תורה יש צורך ברחמים, במיוּשבות בדעת עם הבריות ובעיקר במפויסות. כדי לצאת ממצרים יש כנראה צורך להילחם, אבל כדי לקבל תורה יש צורך להרפות מכל היצרים והאינטריגות ומכל השעבוד למיליטריזם – אף מאלו שלשם שמים נתכוונו, לעמוד כנגד ההר ולהקשיב. כי לא ברעש ה', אלא בקול דממה ואדמה דקה.

נבקש בשנה הזו תורה של זקן מלא רחמים היודע למצע בין חסד לדין, בין גדולה לגבורה. תורה הצומחת וגדלה מזעיר אנפין לאריך אנפין, שתזכור כי כשם ש"אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו" (עבודה זרה ג, א( – כך אל להן לבריות להתמלא בטרוניה זו על זו. נבקש תורה התובעת מלומדיה ללא הרף וזורקת אותם מהשאננות היום־יומית אל המעֵבר, תורה קנאית ובלתי מתפשרת, אך כזו העושה זאת מתוך תנועת רחמים מבוגרת ואחראית.

חביבה פדיה נתנה לבקשת הרחמים הזו מילים מדויקות, שדומני שכבר אי־אפשר לבטא את המילה רחמים מבלי להזדקק להן:

אָנָא הַחְזֵר בִּי מִלִים שֶׁנָתַתָ בִּי פַּעַם טְהוֹרוֹת
וְאֹמַר
אָנָא רַחֵם
הַיוֹם הַיוֹם וְלֹא מָחָר
אָנָא בַּשֵׂר שֶׁגַם אִם אֶתְמַהְמַה
בּוֹא אָבוֹא
וּבַּדְבָרִים עַצְמִי אֶתֵן אָנָא […]
אָנָא בָּרוֹךְ
אָנָא בָּרֵךְ אָנָא
הָבֵן אוֹתִי שֶׁאֲנִי עֲרִירִית
שֶׁאֵין לִי לְמִי לְגַלוֹת מַחֲלָתִי
שֶׁלֹא הֵבַנְתִי בַּזְמַן שֶׁגוּפִי הוּא אֲנִי
וּכְשֶׁהֵבַנְתִי לֹא יָדַעְתִי נָפְשִׁי
לֹא מָצָאתִי מוֹצָא לַבֶּכִי כִּי יַכֶּה
כִּי אֵין […]
אַחַת שָׁאַלְתִי אוֹתָהּ אֲבַקֵשׁ
שִׁבְתְךָ בִּי תִתְךָ נְשָׁמָה
אַחַת בָּכִיתִי בְּזָכְרִי אוֹתִי
שֶׁאָז כְּשֶׁהִתְפַּלַלְתִי מְאוּם לֹא חָסַרְתִי
וְעַתָה כְּשֶׁכְּלוּם לֹא אֹבֶה
הַכֹּל בִּי נִרְמָס אָנָא חֹן אוֹתִי וְרָחֵם
בָּרְכֵם יָמַי טַהֲרֵם
כְּבַת גַדְלֵם בּוֹכָה עֲלֵי בָּבַת
אָנָא אִם תוּכַל
הַכֹּל בִּי נִרְמָס אָנָא חֹן אוֹתִי וְרָחֵם
בָּרְכֵם יָמַי טַהֲרֵם
כְּבַת גַדְלֵם בּוֹכָה עֲלֵי בָּבַת
אָנָא אִם תוּכַל
(מתיבה סתומה, עמ‘ 73).

ה

לפני שבוע, בגבורה שביסוד, אורי אליצור הלך מאתנו.

אורי היה שילוב פלא של גיבור עושה מלחמה וזקן מלא רחמים, של בית שמאי בדעותיו ובית הלל באופיו, של אש מתלקחת ובתוכה מים שקטים החודרים עמוק.

כגיבור עשה מלחמה במלחמות ישראל, יישב את הארץ ועמד על שלו במלוא העוז וללא חת. הוא היה סמל לחשיבה מקורית, עצמאית וחפה מזיוף, והיה פה ועט חד ומדויק לאמונת ציבור שלם וגדול. וכזקן מלא רחמים לא חדל מלהתמוגג ולהודות על מדינת ישראל, להעריץ תלמידי חכמים וללמוד וללמד תורה, ולהתמלא חמלה על רבים שנזקקו לרחמים, תוך שהוא מנסה בכל דרך, ותמיד בצנעה, לעזור להם. ואורי כזקן מלא רחמים היה מלא אמון בהתחדשות, בצעירים, בפרחים שהצמיח בערוגת התקשורת והיצירה לסוגיה, ולא חדל להודות על כך שנולד וחי כאן בתקופת קיבוץ גלויות מופלאה זו, ובתוככי הנס המתרחש למול עינינו.

חג מתן תורה של רחמים.

פורסם במוסף 'שבת' , 'מקור ראשון'א' סיון תשע"ד, 30.5.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 ביוני 2014, ב-גיליון שבועות תשע"ד - 877 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: