לא ניתנה אלא בשבילו | רועי הורן

בתורת הבעש"ט קבלת התורה איננה עניין היסטורי אלא חוויה קיומית. כל אחד ואחד צריך להיות כמשה המקבל את התורה מסיני לבדו 

ר' ישראל בעל שם טוב (1700־1760) היה דמות סנסציונית, יוצאת דופן בעוצמתה, שהשאירה חותם עז על כל מי שבא במחיצתה. מיטב הסופרלטיביים היהודיים הורעפו על שמו, ביניהם הנדיר שבהם, השמור רק לאר"י הקדוש ולתנא הקדוש רשב"י, "הא־לוהי". לדמותו נקשרו אינספור אגדות, והתנועה הרוחנית הגדולה והמשמעותית ביותר בדורות האחרונים, החסידות, הוקמה בהשראתו.

אך אם נקלף את הכריזמה (שכידוע תלויה בקהל לא פחות מבמנהיג) – מה נותר לנו לומר על הגותו? האם יש לו בשורה מעניינת שטרם נשמעה? תורה המיוחדת לו והמייחדת אותו? תשובות רבות הוצעו לשאלה זו, הן בקרב החסידים, שכל אחד מהם אחז בקצה אחר של הגותו ופיתחו לכדי שיטה; והן בקרב החוקרים, שעמדו על נקודות שונות שאותן זיהו כמחודשות. ברשימה קצרה זו אבקש לעמוד על אחת הנקודות הנראית לי משמעותית במיוחד.

רק סכום היחידים מהווה את התורה. מוריץ דניאל אופנהיים, חג השבועות, 1880

רק סכום היחידים מהווה את התורה. מוריץ דניאל אופנהיים, חג השבועות, 1880

שמא הוא קליפה

לבעש"ט הייתה ללא ספק תודעה של מי שמוריד תורה חדשה לעולם. כך למשל מעיד נכדו, מי שהיה לימים אדמו"ר בעצמו, ר' אפרים מסדיליקוב:

פעם אחת שמעתי ממנו [מן הבעש"ט] בליל שבת שאמר אלי, בתוך אשר ביאר פסוק מי יעלה לנו השמימה, וחיבק ונישק אותי ואמר שהם ראשי תיבות מיל"ה וסופי תיבות הוי"ה ואמר בזה הלשון [דא שווער איך אייך] שיש איש בעולם ששומע תורה מפי קודשא בריך הוא ושכינתיה, לא מפי מלאך ולא מפי וכו', ואינו מאמין בעצמו שלא ידחה מאת הקדוש ברוך הוא ח"ו, כי בקל יכול לדחות לנוקבא דתהומא רבה ר"ל, וסמך על פסוק לא בשמים הוא ולא מעבר לים, ה' יקרב אותנו בימין צדקו.

תודעת שמיעת התורה מפי הקב"ה עצמו מלווה בחרדה שמא יידחה, שמא אינו ראוי, שמא כגודל החוויה כך עומק הנפילה. כלומר, הבעש"ט אוחז בתודעתו בשני קצות המתרס – מחד גיסא שמיעת תורה מן המקור העליון ביותר, ומצד שני ספק עמוק בעצמו החודר עד התהומות שאין מהם עלייה. התבטאות אוטוביוגרפית נדירה זו עשויה לשפוך אור גם על דרשות שונות שדרש על משה רבנו, אדון הנביאים:

שמעתי בשם מורי: וירא ה' כי סר לראות, כי היה משה רבנו ירא שמא הוא קליפה עד שאמר משה משה, אז אמר הנני (ר' יעקב יוסף מפולנאה, בן פורת יוסף).

משה בעצמו, לדעת הבעש"ט, חי בחרדה מתמדת שמא אין הוא אדון הנביאים אלא אחרון האדם, הקליפה החיצונה ביותר. דרשה נועזת זו אינה יכולה להתפרש אלא כהרהורי לבו של הבעש"ט עצמו, שזו עצמה הייתה תודעתו – או ראשון המחדשים, או אחרון החוטאים.

התבטאות רטרוספקטיבית נוספת של הבעש"ט מגלה טפח נוסף מתודעתו העצמית:

לפעמים יש שהעולם עומד במעלות הרוממות, ולפעמים העולם עומד במדרגות תחתונות, ועתה שאני בעולם העולם עומד במדרגות הרוממות. עד כאן לשון הטהור של אא"ז זללה"ה (דגל מחנה אפרים, בלק).

מדוע נוכחות הבעש"ט בעולם מוציאה אותו מן המדרגות התחתונות ומעלה אותו אל המדרגות העליונות? האם זה רק אור נשמתו העליונה או שיש כאן ממד נוסף? עד שנענה על שאלה זו, ניזכר בדמות אחרת, שאף לה תודעה עצמית של מי שהעולם יושב על כתפיה:

אמר חזקיה א"ר ירמיה משום רשב"י: ראיתי בני עלייה והן מועטין. אם אלף הן אני ובני מהן. אם מאה הם אני ובני מהן. אם שניים הן אני ובני הן.

ובזוהר הדברים מחודדים עוד יותר. רשב"י שם זועק: "עד אימת ניתיב בקיימא דחד סמכא" (=עד מתי נשב בעמוד של סומך אחד, הפתיחה לאדרא רבה). רשב"י רואה עצמו כעמוד שעליו עומד העולם. צדיק יסוד עולם כפשוטו. אך זהו אותו רשב"י האומר:

מנין אתה אומר אילו היו ישראל חסרים אפילו אדם אחד לא היתה השכינה נגלית עליהן, כדכתיב כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני (דברים רבה, ז, ט).

התורה לא ניתנת לקולקטיב, אלא ליחיד. רק סכום היחידים, עד האחרון שבהם, מהווה את התורה. משה הוא זה שיודע להוריד את התורה אל כל אחד ואחד. לא ייפלא אפוא שרשב"י מכנה את הנשמה בשם יחידה: "'את יחידך' – זה נפשך, שהנשמה קרויה יחידה" (במדבר רבה, יז, ב). רשב"י, זה שהעולם עומד על גביו, הוא יסוד העולם, כי הוא גילה את סודו של היחיד, את המקום הטוטאלי והאינדיבידואלי שיש לכל אחד ואחד בעולם, ואת הנתיב המסוים שיש לו בתורה.

גאולה פרטית

זהו להבנתי העיקרון העומד בבסיס התודעה של הבעש"ט, שהעולם בזכותו עומד בנקודת הרוממות. הבעש"ט גילה את סוד היחיד. בראש ובראשונה גאל את נשמתו מספקותיה העמוקים, שמא הוא קליפה. ולא עוד, אלא שעשה זאת לעקרון יסוד בכל תפיסת הגאולה:

"קרבה אל נפשי גאלה", כי קודם שיתפלל על גאולה כללית צריך להתפלל על גאולה פרטית לנפשו ודברי פי חכם חן (תולדות יעקב יוסף פרשת שמיני).

המצווה התרי"ד לשיטתו של הבעש"ט היא מצוות האינטרוספקציה. על האדם להכיר היטב את נפשו ולאסוף את חלקי ניצוצותיו הפזורים:

התפלה בכל יום צריך כוונה אחרת, וזהו שאמרו בש"ס "אם יכול לחדש דבר" וכו', וראיה מוכרחת לזה, דענין תפלה הוא לברר ניצוצות מרפ"ח ניצוצות מאנין תבירין [= כלים שבורים], וזהו בסוד העלאת מיין נוקבין למלכות להזדווג אשה בבעלה, והעלאת הניצוצות הוא המחשבה העולה במחשבתו לאדם בשעת תפלתו, והחכם אשר עיניו בראשו יודע מן המחשבות זרות לברר הפנימיות שבו, שהוא ניצוצות קדושות שנכנסו בתוך הקליפות ונעשו מחשבות זרות (תולדות יעקב יוסף).

התפילה לשיטת הבעש"ט היא הזמן הפסיכו־אנליטי, הזמן שבו האסוציאציות החופשיות ("מחשבות זרות") עולות לאדם במוחו ועליו לתת להן את מרב תשומת הלב, ולזהות את היסוד הנפשי שממנו הן מגיעות. זהו עיקר העיקרים של שליחות האדם בעולם, תיקון עצמו. לכשיתקן עצמו, וכולם יתקנו עצמם, תבוא גם הגאולה:

מאמר הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים, שצריך כל אחד מישראל לתקן ולהכין חלק קומת משיח השייך לנשמתו, כנודע שאדם הוא ראשי תיבות א'דם ד'וד מ'שיח, שקומתו של אדם הראשון היה מסוף העולם ועד סופו, שהיו כלולין בקומת אדם הראשון כל הנשמות של ישראל, ואחר כך על ידי החטא נתמעטה קומתו, וכמו כן יהיה משיח קומה שלמה מכל נשמות ישראל, כלולה מס' ריבוא, כמו שהיה קודם החטא של אדם הראשון, על כן צריך כל אחד מישראל להכין חלק בחינת משיח השייך לחלק נשמתו, עד שיתוקן ותתכונן כל הקומה, ויהיה יחוד כללי בתמידיות במהרה בימינו (מאור עינים פרשת פינחס).

מהו תפקידו אפוא של הבעש"ט במאמץ הגאולי? לאלץ כל אחד להביט אל נבכי נפשו, לזהות את חלקיו השבורים, ואט אט לפתח את יחידותו, את המקום המדויק שבו נפשו מתברגת בקלות עם התורה.

כך, למשל, מסופר על מפגשו של הבעש"ט עם מי שיהיה לימים הדמות המרכזית ביותר בהקמת תנועת החסידות, ר' דב בער המגיד ממזריטש. זהו סיפור ארוך, פתלפל ומאלף, שניתן ללמוד ממנו רבות על דרכו של הבעש"ט כמורה. בקצרה, אחרי שר' דב, שהיה מקובל גדול וסגפן חמור, ניאות לנסוע לפגוש את הבעש"ט, הלה דחה אותו במשפט מעליב: "אפילו סוסים שלי לא אוכלים מצות". כוונתו ככל הנראה לסנוט בר' דב שהיה מסגף עצמו בין השאר באכילת מצות כל השנה. המגיד הוכה תדהמה מקבלת הפנים, אך הדבר, למרבה הפרדוקס, גרם לו רק לרצות להישאר. מסתבר שהזעזוע אִפשר למגיד לפתוח דף חדש בחייו. לאחר זמן שבו שהה כאורחו של הבעש"ט הוא הוזמן באישון ליל אל הבעש"ט למעין טקס חניכה. וכך סיפר בדיעבד לתלמידיו:

הבעל־שם־טוב שלח אחרַי הגבאי שלו בחצות לילה, ובאתי ומצאתי אותו יושב וכר קטן על ראשו, ומלובש בעור של זאבים מהופך. ושאל אותי אם למדתי חכמת הקבלה, ואמרתי: הן! והיה ספר אחד מונח לפניו על השולחן, וצווה אותי לאמור לפניו בספר זה. ובספר היה כתוב במאמרים קטנים, וכל מאמר היה התחלה: אמר רבי יצחק סח לי מט"ט שר הפנים. ואמרתי לפניו עמוד או חצי עמוד, ואמר הבעל־שם־טוב: לא כן הוא, אני אומַר לפניך. ואמר לפני. ובתוך כך נזדעזע וקם ואמר: אנחנו עוסקים במעשה מרכבה ואני יושב?! ואמר בעמידה. ובתוך הדיבורים סבב אותי במטה כמו עגול. ושוב לא ראיתי אותו רק שמעתי קולות, וראיתי ברקים ולפידים נוראים. והיה כך ערך שני שעות, ונתפחדתי מאוד, ומזה הפחד התחלתי להתעלף.

מתן תורה אישי

הבעש"ט ניחן בכוחות פסיכולוגיים אדירים שיכולים לגרום לאדם לחוות את גילוי נשמתו הפרטית. חוויה זו כמו הציתה במוחו של האדם את "הזיכרון הקולקטיבי" של מתן התורה בסיני. ואכן, בתום סיפור מופלא זה מעיר כותב ספר "שבחי הבעש"ט":

ואומר אני הכותב: כמדומה לי שזה היה קבלת התורה, שכן שמעתי מפי הרב החסיד דקהילת קודש פולנאה, שקבל מבעל־שם־טוב תורתו השייך לנשמתו בקולות וברקים… שמעתי מהרב [ר' יעקב יוסף מפולנאה] זה הלשון: כמו שקבלו ישראל התורה בכלל, כן קבל הבעל־שם־טוב בפרט.

הבעל שם טוב, מי שזכה לגילוי תורה אישי כבמעמד הר סיני, הוא מי שיודע לחולל טרנספורמציה כה עזה בזולתו, עד שאף הוא יזכה למעין חג מתן תורה אישי. "קבלת התורה" בלשון החסידים הפכה ממושג היסטורי למושג אקסיסטנציאלי. הרגע שבו האדם מזהה סוף־סוף את חלקו בתורה. הרגע שבו חווה את האדם את עצמו כ"יחידה". כמי שמתן תורה לא היה אלא בשבילו.

הבעש"ט נסתלק לבית עולמו בחג השבועות, הוא חג מתן תורה, שנת תכ"ך. אלמלא היה זה הבעש"ט, היה ניתן לחשוב שאך מקרה הדבר.

*

אסיים בסיפור נאה על ר' ברוך ממז'יבוז', נכדו של הבעש"ט, המשמר יפה את המוטיבציה העזה שהיתה למייסדי החסידות לא להסתפק בקבלת תורה באופן קולקטיבי, אלא לזכות לקבל את התורה באותו האופן שבו משה קיבל אותה, כאילו לא ניתנה אלא בשבילו:

פעם אחת בא הרב הקדוש ר"ר ברוך זצלה"ה קודם חג השבועות לקהילת מעזיבוז, ולא היה אצל אחיו הקדוש [אפרים] מסידילוקוב, רק בבוא העירה נסע על קבר הבעש"ט, ומשם החזיר את עצמו לביתו לק' טאלטשין. ותיכף אחר חג השבועות בא פעם שנית לק' מעזיבוז, ונסע גם כן קודם על קבר הבעש"ט ובחזרתו בא לבית אחיו הרב הקדוש מסדיליקוב.

שאל אותו הרב הקדוש מסדילקוב, מה זה שהיה מקודם חג השבועות על קבר הבעש"ט ואצלו לא היה ולא ראה את עצמו עמו, ומה שזה שבא אחר שבועות פעם שנית על קבר הבעש"ט?

אמר לו כי אמרו לי מן השמים אם ברצוני אקבל התורה בחג השבועות בקולות וברקים כמו שקבל משה רבינו מסיני, והייתי על קבר הבעש"ט ובקשתי ממני שיהיה לי כח לקבל את התורה, וחזרתי לביתי וקיבלתי את התורה בחג השבועות בקולות וברקים, ועכשיו אני רואה שאין כח בידי, ובקשתי מזקיני הבעש"ט שיקחו ממני זאת (בוצינא דנהורא ירושלים תשס"ז, ח"ב, עמ' טז).

אכן, האינדיבידואליות עשויה להיות משא כבד מנשוא. אך אין אדם בן חורין להיבטל ממנה.

רועי הורן הוא מורה למחשבת ישראל והיסטוריה בישיבת אמי"ת נחשון. אסופת מאמרים בעריכתו העוסקת בהגות הבעש"ט תראה אור בקרוב בהוצאת "ידיעות ספרים"

פורסם במוסף 'שבת' , 'מקור ראשון'א' סיון תשע"ד, 30.5.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 במאי 2014, ב-גיליון שבועות תשע"ד - 877 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. הרעיון של השלמת הגאולה המשיחית דרך תורה אישית לכל אדם נמצא כבר אצל הרמח"ל בספרו "אדיר במרום " על הזוהר, וזו לשונו:

    "ותדע שאפילו כל מה תלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה בסיני. והיינו כי מה שהוא אמת בתורה, צריך הכל לצאת כך בסוד סיני ומשה. והנה באותו הזמן, ניתן בגילוי לישראל החלק שהיה ראויה להם. ובכל הדורות יש חלק שראוי להתגלות על ידי התלמידי חכמים. והכל צריך להיות על ידי משה, בסוד, "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג', כ"ב), כי הוא מתלבש בנשמות התלמידי חכמים ועל ידו מתחדש התורה, והוא סוד, הדברים שמחים כנתינתן מסיני.
    ואודיעך בכאן סוד גדול. כי הנה ודאי כל אחד נוטל חלקו בתורה, ונמצא שסיני אינו נשלם אלא כשכל אחד בא לעולם וגילה את חלקו. וא"כ מי שבא לעולם ולא נשתדל בתורה לגלות חלקו, אין התורה נשלמת. רמח"ל, אדיר במרום

    • תודה על הציטוט המעניין עד מאוד! ומכיוון שרמח"ל ידוע כמי שחידש קטעים שלמים בזוהר מדעתו, אני מרשה לעצמי למצוא במשפט הבא, המוגדר כ"סוד", רמז להודאה באפשרות של עדכון התורה לאחר ימי משה, כאילו הדברים נאמרו ע"י משה:
      "ובכל הדורות יש חלק שראוי להתגלות על ידי התלמידי חכמים. והכל צריך להיות על ידי משה, בסוד, "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג', כ"ב), כי הוא מתלבש בנשמות התלמידי חכמים ועל ידו מתחדש התורה, והוא סוד".
      ועל כך ראו דבריי כאן ("לא מהשמים היא"):
      http://ivri.org.il/2014/06/not-from-heaven/

  2. רועי ויסמן תודה רבה!
    שים לב שדבריו לא מדברים על הגאולה. הבעשט קשר את זה לא לסיני (אחורה) אלא למשיח (קדימה)
    רועי הורן

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: