זיכרון להתגלות חיה | אליכין בן נון

קביעת חכמים לחוג את שבועות במשך יום אחד ולא יומיים מלמדת שמוקד החג איננו ציון מעמד קבלת התורה בשלמותו אלא זיכרון להתגלות ה'. רצוננו לראות את מלכנו

ממּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה… לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'… וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (ויקרא כג)

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי…  וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר…  וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֵת כָּל־דִּבְרֵי ה‘ וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר…“ (שמות יט, שמות כד)

 

פרשת המועדות בספר ויקרא פרק כג מרכזת כידוע את עיקרו של יום חג השבועות סביב קרבן שתי הלחם והביכורים. לעומת זאת, נוסח התפילות של החג ומנהגי החגים השונים מימי חז"ל עד ימינו מרכזים את עיקרו של יום סביב מתן תורה. שינוי מגמה זה העסיק רבים בכל הדורות, ובכל שנה עולה הדיון מחדש: מדוע אין התורה מציינת את מתן תורה כחלק ממהות החג? מתי ובעקבות מה קיבל החג שינוי באופיו ובמהותו?

אבקש להניח בצד שאלות אלו ולעסוק בשאלה אחרת, ראשונית יותר. האם אכן קיימת חפיפה בין חג הביכורים לחג מתן תורה? לכאורה, אם מעיינים אנו במקראות ומחשבים את אורכו של כל חג, מתגלה שלפנינו שני חגים שונים.

בפרשת המועדות בספר ויקרא אנו מצווים על ספירת 49 יום שבסיומם, ביום החמישים, מקריבים את קרבן שתי הלחם וחוגגים את חג הביכורים. החג מסיים אפוא תקופה של ספירה ארוכה ואורכו של החג הוא יום – "בעצם היום הזה".

לעומת זאת, עיון בתיאור מעמד הר סיני בחומש שמות (פרקים יט־כ, כד) מציב בפנינו תמונה מעט אחרת. בני ישראל הגיעו להר "ביום הזה", על פי חז"ל בראש חודש סיוון. המשך הפרק מלמד על היום השלישי שבו בער ההר ואז השמיע ה' את עשרת הדיברות לעם. ואולם, בפרק כד מתואר כי משה כותב את ספר הברית לאחר רדתו מההר ומשכים בבוקר, כלומר למחרת, ואז קורא באוזני העם את ספר הברית, מקריב את קרבנות מעמד הברית וקורא את הספר באוזני העם. התמונה שעולה מכאן הינה שמעמד הר סיני, שבו נשמעו עשרת הדיברות, ומעמד "ברית האגנות", נערכו על פני יומיים ולא ביום אחד. אם כן, היה ראוי לקיים את חג מתן תורה במשך יומיים, שבסופם נצא עם ספר הברית תחת ידינו, כבני ישראל בשעתם, בסיום מעמד הר סיני ולאחר ברית האגנות.

כיצד אפוא יכול להיות יום הביכורים זיכרון ליומיים מתן תורה?

כרזה לכבוד שבועות, סוף שנות ה־40  צילום: לע"מ

כרזה לכבוד שבועות, סוף שנות ה־40
צילום: לע"מ

אמונה כפולה

ראשית עלינו לעמוד על טיבו של כל יום במעמד הר סיני. בשמות יט מציג הקב"ה בפני משה את מטרת מעמד הר סיני: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". בפסוק זה מעמיד ה' את מעמד הר סיני על שני יסודות – ה' מדבר אל משה והעם שומע; וביסוס מעמדו של משה כמתווך בין ה' לעם.

נקל לראות ששני יסודות אלו הם המאפיינים של שני ימי מעמד הר סיני. היום הראשון הינו היום של "בעבור ישמע העם בדברי עמך". משה מוציא את העם לתחתית ההר, שעשֵׁן כולו מבוקר. העם שומע קולות וברקים ולאחר מכן את עשרת הדיברות – מקצתם או כולם – על ידי הקב"ה.

אך בסופו של היום הראשון המוקד משתנה. בפרק כד אנו מוצאים שמשה הוא שכותב בעצמו את ספר הברית, ומכאן ואילך, במהלך היום השני, משה הוא שפועל לבדו. הוא משכים בבוקר ובונה מזבח – על פי הלכות מזבח ששמע מיד לאחר עשרת הדיברות עת עלה להר ביום הקודם. משה שולח את נערי בני ישראל לשחוט ולהקריב את הקרבנות, אוסף את דם הקרבנות באגנות, זורק את מחצית הדם על העם ויוצר את הברית בין העם לבין ה'. רק בסיום המעמד עולים משה, אהרן והזקנים להר וזוכים לראות את א־לוהי ישראל וגם זאת כמובן בנוכחות משה רבנו.

מהותו של היום השני אם כן היא "וגם בך יאמינו לעולם", דהיינו יצירת מעמדו של משה רבנו כמתווך בין העם לא־לוהים. ואכן, במרכז היום השני מתואר מעמד קריאת ספר הברית שלאחריו עונה העם: "וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". ומדייק הרמב"ן: "…והם אמרו נעשה כל דברי ה' אשר ציוה אותנו בעשרת הדברות ונשמע לקולך לכל אשר ציווית או תצווה בשמו יתעלה".

על פי פשוטו של מקרא, הביטוי המכונן והמוכר של מעמד הר סיני נאמר כביטוי להפנמת החיוב האמוני הכפול של מעמד הר סיני – נעשה את מה שה' ציווה ונשמע זאת מפי משה. לאור זאת, על אחת כמה וכמה ראוי היה שחג המסמל את זיכרון מעמד הר סיני יימשך יומיים: ביום החג הראשון נקרא בתורה את אירועי הגעת בני ישראל להר סיני ואת עשרת הדיברות ששמע העם מפי ה', וביום השני נציין את זיכרון ברית האגנות ואת קריאת ספר הברית על ידי הקריאה בפרק כד, ונאכל מאכלי בשר (ולא מאכלי חלב) כסמל לקרבנות העם בעת המעמד, אותם קרבנות שעליהם הרבה משה לדבר בעמדו לפני פרעה מלך מצרים במאבק על הוצאת העם ממצרים.

שבה ומהדהדת אפוא שוב קושייתנו: מדוע חג מתן תורה נחוג בכל זאת יום אחד ולא יומיים?

ברית תמידית

נבקש לענות על שאלתנו באמצעות בירור תוכנו של ספר הברית. מה היה כתוב באותו ספר שנכתב על ידי משה ונקרא על ידו ביום השני של מעמד הר סיני? בשאלה זו נחלקו גדולי מפרשי התורה – רש"י ורמב"ן. רש"י גורס שבספר הברית נכתב "מבראשית ועד מתן תורה, וכתב מצוות שנצטוו במרה". לעומתו הרמב"ן טוען ש"משה כתב ביום ההוא בספר כל מה שנצטווה, חוקים ומשפטים ותורות", כאשר הוא מתייחס לסיום פרשת יתרו ועיקר פרשת משפטים – מאמצע פרק כ עד סיום פרק כג.

אולי בעקבות דברי הרמב"ן ניתן להציע הסבר מדוע "ויתרו" חכמינו על היום השני של שבועות וקבעו לחוג רק את היום הראשון. ייתכן שחז"ל לא ראו צורך לתקן יום זיכרון מיוחד לקבלת "ספר הברית", משום שלשיטתם המחויבות לקיום התורה והמצוות היא יומיומית ועל כן אין זה נכון לציין אותה ביום מיוחד – שבו כביכול מחויבים אנחנו יותר בשמירת מצוות. מנגד, השאיפה שלנו כעם לחזור לרגעי התגלות ה' לעיני כל עם ישראל, כפי שהיה במעמד הר סיני, ראויה לייחוד יום מיוחד בכל שנה מחדש, והיא איננה מתאימה, בוודאי לא במציאות ללא נבואה, להיות שאיפה יומיומית.

לאור זאת יש לקרוא את הפסוק: "וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם" באופן כפול. מעבר להנפת לחם הביכורים לפני ה' בעצם היום הזה, יש כאן קריאה להתעוררות הלב והשכל, ולזיכרון התגלות ה' במעמד הר סיני. קריאה זו היא "ביום הזה", כתאריך פתיחת מעמד הר סיני בשמות פרק יט, ומציבה את שאיפתנו לחזור לרגעי הקסם של מעמד זה.

להכרעת חז"ל שלא לציין את יומו השני של מעמד הר סיני לדורות ייתכן שיש גם בסיס במקרא. במספר מקומות בתנ"ך אנו מוצאים שמנהיגי ישראל שבו וחידשו את הברית על המצוות עם ישראל, בהתאם לזמן ולנסיבות. כך, למשל, ניתן לציין את ברית ערבות מואב על ידי משה; את מעמד הברכה והקללה בהר עיבל ובהר גריזים בכניסת העם לארץ בימי יהושע; את טקס הברית של יהושע בשכם; את מציאת ספר התורה בימי יאשיהו וחולדה הנביאה; את טקס קריאת התורה בימי שיבת ציון על יד עזרא הסופר ואת טקס כריתת האמנה בספר נחמיה; ולכך אפשר להוסיף אף את מצוות ההקהל שעיקרה בסיום שנת השמיטה, בחג הסוכות דווקא!

אירועים אלו מלמדים שכריתת ברית על שמירת התורה וקיום מצוותיה איננה עניין לתאריך מסוים בשנה, כזיכרון לאירוע עבר רחוק, אלא חובה מהותית של עם ישראל בכל תקופה. לכן, גם בימינו חובה עלינו למצוא את הדרך לחדש את הברית שתהווה בסיס למחויבות לשמירת מצוות בדורות שלנו.

*

לסיום, נכון לחזור לקריאה של "עצם היום הזה" – יום מתן תורה ומשמעותו. כאמור, ביום זה אנו מבטאים את זיכרון ההתגלות של ה' בפני עם ישראל בהר סיני ואת שאיפתנו לחזור לשם. ביטוי נאה לשאיפה זו אנו מוצאים בדבריו של רש"י, השם בפיו של משה את המענה לדברי הקב"ה, שבהם ביטא את מטרתה הכפולה של ההתגלות על ההר:

תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך, אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו.

וכך גם לדורות עולם, בחג השבועות אנו מצפים לשמוע שוב ישירות את דבר ה'. אכן, רצוננו לראות את מלכנו.

אליכין בן נון הוא מחנך ומורה לתנ"ך בבית הספר התיכון בקבוצת יבנה

 

פורסם במוסף 'שבת' , 'מקור ראשון'א' סיון תשע"ד, 30.5.2014 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 במאי 2014, ב-גיליון שבועות תשע"ד - 877 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: