רצה לזכות את ישראל | תחיה עצר

יוסף חיים ברנר לא היה מנוכר לעם היהודי ולמורשתו. ביקורתו החריפה על היהדות נבעה מדאגה גדולה לגורלה, ועל כך יש לכבדו. תגובה לאבי בקר 

בכ"ג בניסן ה'תרפ"א, 2 במאי 1921, נרצח הסופר, העיתונאי והוגה הדעות יוסף חיים ברנר (נולד ב־1881). יחד איתו נרצחו באותם ימים קשים מעל שבעים יהודים בישובים עבריים רבים, במה שלימים כונה "מאורעות תרפ"א".

רק שנה לפני הירצחו כתב:

אל הרחוב נצא להגן על נפשנו כמה שאפשר. אין דבר, את כולנו לא ישמידו. מחר אולי תידקר היד היהודית הכותבת את המלים האלה, איזה "שיח" או "חג'" ינעץ בה את פגיונו לעיני המושל האנגלי… ואולם שארית ישראל לא תאבד. גזע ישי לא יכלה… זוהי הפריבילגיה שלנו: לדעת את האמת ולהיצלב. אלוהי־אמת. תבוא מלכותך! (פורסם ב"קונטרס", ניסן תר"פ).

ברנר היא איש סוער. יהודי חושב. אדם פועל, שראה את חדלון הגלות ולא פסק לשאוף לגאולה. ולא, ללגאולה שאנחנו רגילים לחשוב עליה אחרי מאה שנות ציונות, שמרכזה מדינה יהודית ציונית עם צבא יהודי, מערכת משפט ולוח חופשות עברי, שבה יוצרים, מדברים וכותבים בעברית כשפה יומיומית, ושעדיין בונה את דרכה בדרך להיות חברת מופת ו"אור לגויים". אלא גאולה שיושבת בתוך תהום הגלות, גאולה שעליה כתב זאב ז'בוטינסקי:

חיים אנו, כפי הנראה, על מפתנה האחרון של התהום, ערב השואה המכרעת בגטו העולמי: בתקופה שמסורתנו קוראת לה "ימות המשיח" או לפחות "חבלי משיח". נוכח מפולת עולמית זו עומדת היהדות כשהיא בלתי מזוינת מכל הבחינות: מטרות פעוטות, הסתדרויות ננסיות, משטר של מכשולים בארץ ואפסות מדינית בציונות(הציונות הרוממה, 1935).

הבעיה היהודית

במאמר שפורסם מעל במה זו לאחרונה מבקר ד"ר אבי בקר את הגותו של ברנר, בעיקר את התקפותיו על רעיון העם הנבחר ואת יחסו החריף לחיים היהודיים בגולה. אינני מומחית גדולה לברנר, ועם זאת אני סבורה שבכתביהם של גדולי התרבות והרוח של דור התקומה והתחייה של עמנו בזמן החדש יש להתבונן במידה של כבוד ולהבינם בהקשר של זמנם מתוך הבנה שכל המחלוקות שהציפו היו לשם שמים ומתוך דאגה לעם היהודי (לא בכדי הן מלוות אותנו עד היום).

ככלל, שאלות "יהודיות" מאוד העסיקו את ברנר. בתוך עמו ישב ואת שברו כאב, אך הוא גם צפה בהתרגשות ובתקווה בניצני התקומה שהחלו להכות שורש אז בארץ והיה שותף פעיל, ביחד עם א"ד גורדון, ברל כצנלסון, ש"י עגנון, הרב קוק ואחרים, להצמחת גרעין חדש זה של העם היהודי. בשורות הבאות אבקש להציג בצורה מעט אחרת מבקר את המחלוקת בתוך העולם הציוני על אודות הדרך הנכונה להביא את הגאולה, ולשרטט בקווים כלליים במה התייחדה הגותו של ברנר.

כל הוגי הדעות והמנהיגים הציונים (ואם להרחיב זאת – היהודים) התמודדו עם אפשרות של אובדן שמתקרב אל העולם היהודי. חלק ראו במציאות החדשה שנוצרה באירופה במאות האחרונות שמד רוחני וחלק ראו בה שמד פיזי ממש.

עומד היהודי ברנר בעיר הולדתו, צופה מזרחה ומערבה, ורואה את התפרקות העולם מערכי הדת ואת הפיכתו לעולם חילוני, את עליית הלאומיות האירופית, את ההתבוללות הרבה ואת האנטישמיות הקטלנית, ותוהה: מה הדרך לשרוד בגולה, איך אפשר להוציא את עם ישראל ממציאות זו ולהחיות אותו?

הוא לא היחיד שניסה להציע דרך התמודדות וגאולה. מאז שהתחלתי ללמוד "הגות ציונית" אני מבינה עד כמה מיוחדת הייתה פריצת הדרך ביצירה המופלאה הזאת. לא רק שהמחשבה הציונית נוצרה בתוך ריק כמעט מוחלט של אמצעים ומעשים אלא שהיא הצליחה ליצור שיח עמוק ומפרה בעניין. על אף מחלוקות תהומיות בתפיסת עולם, העיתונות העברית רועשת וגועשת, מעלה סוגיות, מתווכחת – ועדיין ממשיכה לדבר, לכבד ולהתדיין. אפילו כשירדו ל"גופו של אדם" נשאר שיח פתוח.

הרצל, שחשב שהאיום לעם היהודי הוא איום קיומי־פיזי, פנה אל ההיבט המדיני וביקש "תנתן לנו כברת ארץ מיוחדה, אשר תספיק לכל צרכינו, לשבת עליה ברשותנו, והשאר יהיה נעשה בידי עצמנו" (פתרון לשאלת היהודים, 1896). לעומתו, אחד העם חשש מהמשך ההתבוללות נוסח מערב־אירופה, ולכן המענה שהוא מבקש לתת למצוקת הגולה הוא תשובה תרבותית־תודעתית:

מבקשת היא, היהדות, לשוב למרכזה ההיסטורי, בשביל לחיות שם חיים של התפתחות טבעית, להעביד כוחותיה בכל מקצועות הקולטורא האנושית, לפתּח ולהשלים את קניניה הלאומיים אשר רכשה לה עד כה, ולהכניס ככה גם לעתיד לאוצרו של המין האנושי קולטורא לאומית גדולה, פרי עבודה חפשית של עם חי ברוחו, כמו שהכניסה לשעבר… (מדינת היהודים ו"צרת היהודים", תרנ"ח־1898).

א"ד גורדון זיהה את הבעיה העיקרית בחוסר עצמאותו של העם ובהיותו "פרזיט" – בחומר וברוח. זהו איום קשה על היכולת להשתקם ולכן הוא רואה את הפתרון בחזרה לחיי עבודה, בדבקות דתית ממש. גורדון קובע: "גאולת העם היא בו בעצמו, ברצונו, בעבודתו, ביצירתו… לעשותו פועל בנפש העם, בחיי העם"(עם אדם, 1920).

קול מעורר

יוסף חיים ברנר היה סופר עברי ומבקר תרבות מבריק, עיתונאי והוגה דעות, דמות נערצת על בני דורו, אבל יחד עם זאת גם דמות שנויה במחלוקת. תהום נפשו ועומק כאבו באו לידי ביטוי בחיי היומיום שלו והסגפנות והדכדוך היו חלק מדמותו. הוא היה מבקר נוקב מאוד של האמונות הדתיות המסורתיות אך ראה את עיקר עיסוקו הרוחני בחיפוש תשובה לקיום היהודי, עוד קודם לשאלות המהות. על פי הגדרתו של פרופ' אבי שגיא הוא היה "אקזיסטנציאליסט יהודי".

כל מעשי היהודים בתוך סביבתם ולתכלית קיומם זאת היא היהדות. העיקר הוא לבקש בכל את היהודים תחילה – סוף היהדות לבוא. אם יהיו יהודים, יעבדו את עבודתם ויחיו את חייהם העצמאיים – כבר תהיה ממילא איזו יהדות. או כל מה שיהיה – יהדות יקרא לה (ברנר, כתבים, כרך ד).

אכן, צודק ד"ר בקר כשהוא מצטט את ברנר שאומר: "כי הגאווה הלאומית הריקה וההתפארות היהדותית מחוסרת התוכן לא תרפא את השבר, והמליצות הלאומיות לא תועלנה כלום". אם נדייק במילותיו של ברנר, "הגאווה הלאומית הריקה" מתייחסת לגאווה שאין עִמה מעשים, ולכן לא רק שאינה מועילה אלא היא אף עלולה להזיק. ברנר רואה כיצד הקצנה של תפיסת ה"אתה בחרתנו" מביאה את יהדות הגולה למקום אבסורדי של התבטלות עצמית, של פסיביות נוכח אלימות, דיכוי ושלילת זכויות. הוא מבין כי זו עלולה להיות השעה האחרונה של העם היהודי ופועל להעירו בכל דרך אפשרית.

בתחילת דרכו העיתונאית, בעת יסדו את עיתון "המעורר", הוא כותב:

כיום הזה – הנני בא אליך אח נדכה.

ולא להתימר לפניך בדרכי הסלולה, לא להתנפח בדוגמַטים שלי הקבועים, לא לצַוותך: זו המסילה האחת והיחידה, לְכה בה ותמצא מרגעה!

כי לא מרגעה תדע אתי, אחי, אף לא שלוה ולא הנאה.

כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך לאמור: שאל, בן־אדם, לנתיבות־עולם, שאל, אי־הדרך, אי?  

לעוררך ולהעלות את מחשבתך אני בא; להעלותה ולהרחיבה ולחזקה למען לא תאבד בחיפושיה הקשים.

וכה ייאָמר לה: שמע, בן־ישראל, שמע בן־הצער, שא ראשך, שא ראשך – ויינשאו פתחי־עולם.  אַל מנוחה ואל הונאה עצמית, תהי איזו שתהיה, אַל יראה מפני כל תוצאות, תהיינה מה שתהיינה.  אַל קורט של שקר ורכות־הלב. הלאה עננים, צא מנקרת הצוּר. הסר מעליך את הכף. גשה עד הערפל, עלה לפרדס, ראה את פני ההוויה. השג את מהותה, את כבודה. התקדש!… ("המעורר", דצמבר 1905).

בכל פעם שאני קוראת את הקטע הזה, אני מרגישה את קדושת יום כיפור עוטפת אותי. אני רואה את ברנר מסיט מעט את כפו של א־לוהים מפניו, מציץ מבין החרכים בתוך נקרת הצור, בניגוד למשה רבנו בזמנו, ומחפש את הדרך החוצה מן המדבר עבור בני דורו ועבורנו.

נישאר על החומה

שאלת אובדן הדרך והפתרון האפשרי היו חלק ממתח החיים שברנר חי בו, ואותו הוא מציע לחלוק עם מי ששותף לדרך. פעמים רבות הוא אינו מציג פתרון ממשי (מדינה, אוניברסיטה, כיבוש השממה), אלא מזמין את הקורא למחשבה יחד איתו. מזמין אותו להציע פתרון. כל פתרון. ומבחינתו עצם עובדה זו הופכת את הפתרון ליהודי. אל השיח הזה ואל הבירור היהודי הוא מזמין את כולם. הוא רואה בריבוי הדעות ובמגוון שלהן את הדרך לחפש (ולמצוא) את התשובה לשאלת היהדות במציאות החדשה.

יתכנסו למתיבתא שלי כל אלה אשר חלק ונחלה להם בחוזי יהודה ונביאיה ובמתפללים לעני כי יעטוף, בגיבורי המרד החסונים ובבעלי המשנה השקדנים, במנעימי זמירות הלוי ואבן גבירול ובהולכים בעקבות רבי שלמה יצחק ורש"ל, במתכסים בטליתו של האר"י זי"ע ובנוהים אחר קברו של ר' נחמן מברצלב. יבואו הלום כל אלה אשר דבר אלוהי־ישראל ואלוהי־האדם בלבבם ובפיהם, ויעשו חטיבה אחת מפוארה, נשגבה, קדושה!" ("המעורר", נובמבר 1906).

החיפוש שלו הוא חיפוש נוקב, חיפוש מלא כאב, אבל חיפוש שקשור בכל נימי נפשו להיותו יהודי ולרצון לחדש את חיי העם היהודי בטרם יהיה מאוחר.

ואני? הציוניות שלנו אינה רק בשביל יהודי רוסיה אלא בשביל כל חלקי העם העברי בכל הארצות.

הבושת והחרפה! דאגה ליהודי־אמריקה, בשעה ששישה מיליונים תלויים בשׂערה שׂרופה? בשׁעה שׁכפלַים כיוצאי מצרים נתונים ביד חיתו־טרף ומוכנים לטבח – דברים על “תנאים רצויים להתפתחות־היהדות“?!

איזו יהדות?! לפעמים, אמנם, נדמה לי, שבכל הקונצפּציה של חיינו, חיי העברים שבכל המקומות ובכל הזמנים, מתלונן איזה סוד מוזר, חי, כולל, מסובך, קשה, שכינתי, הסובל ומעונה, הבוער ואינו אוכּל – צפורת כלואה, מרוטה, המסתירה את פניה בכנפיה ומבקשת רחמים… קדקוד־ראשי מתהפך, אחי.

ובכלל מה לי וליהדות? מה לי ולטרגדיות? מה לי ליופי ולעוז ולחזון־נביאים? מה לי ולדברים שאפשר לכפור בהם, שאפשר להטיל ספק בהם, שאפשר לשקול ולטרות בהם? (מכתב ארוך שלח לי, 1905).

ברנר לא רואה את עצמו מנוכר לעם היהודי או מתנכר אליו ולמורשתו. הוא אדם חילוני, קורא לספרות הדתית "דברי א־לוהים מתים" ובז לאורח החיים דוגמת "תורת כוהנים, פרושים ומבלי עולם, העושים כל היום סייגים לסייגים ודורשים תלי־תלי־הבל על כל תג ותג שבפקודה ארכאית, מתוך צרות מבט, התאבנות הלב, סכסוכי־ופניות־מפלגות וטמטום הרוח…!" (על "ההלכה והאגדה" של ביאליק, 1919). ברור שדרכו הנוקבת והבוטה לא מתאימה לכל אחד, גם לא בתקופתו. אבל הוא היה בעיני עצמו ובעיני רבים אחרים מבין ה"אחרונים נישאר על החומה" (דפים, 1906), כדי להציל את עם ישראל במעשיו.

הוא לא מתנצל ולא מתיפייף. הוא מבקר חריף מאוד של דעות שאינו מאמין בהן. הוא יודע להתנגח עם דעות מימין ומשמאל, ולא מפחד לתקוף גם את "גדולי הדור" – אחד העם, ביאליק ואחרים. ברנר נמצא בחתירה מתמדת לאמת. מעולם לא זיהה עצמו עם מפלגה או אידיאולוגיה מקיפה ובכל זרם שאליו השתייך דאג גם להיות מבקרו הנחרץ ביותר. העוז הזה, הביטחון הזה, החדות הזאת, מביאים אותו למדרגה כזו שאנשי דורו רואים בו כמעט נביא – בייסוריו, בסגפנותו, ב"נבואות" ובכתיבה שלו.

*

מההקשר ההיסטורי הזה יש לקרוא את הגותו של ברנר. להתבונן בה בהערכה גם אם לא תמיד היא נותנת לנו מנוחה. לעיין בה ביראת קודש כראוי לפרק נכבד במורשתנו הלאומית.

 

לעבוד את העבודה ולחיות את החיים העצמאיים. הילה ברק, קיבוץ נען

לעבוד את העבודה ולחיות את החיים העצמאיים. הילה ברק, קיבוץ נען

 

 

 

 

 

 

אבי בקר משיב:

א

ין עוררין על מקומו של חיים יוסף ברנר בכותל המזרח של הסופרים היהודים (או העברים, כפי שיעדיפו אחרים) בתחילת המאה ה־20. הוא בוודאי נביא זעם וייתכן גם "מעורר", אך אין בכך לשנות את עוצמת ההרס העצמי והתייחסותו הארסית לא רק למצב היהודים בגלות אלא גם לתורתם ולמורשתם הרוחנית. הדמיון שמציעה הכותבת לזאב ז'בוטינסקי אינו משכנע, מלבד העובדה שהשניים מדברים על התהום המאיימת של הגלות. ברור כי כל ציוני, מהרצל ולפניו גם פינסקר ואפילו מבשרי הציונות כרב קלישר או משה הס התייחסו לחוסר התכלית בישיבה בגולה.

ואם כבר התקרבנו לניתוח פסיכולוגי של ברנר, הרי שברור כי הוא משקף לא רק את המהפכנים הקיצונים במחנה אלא גם את מבוכת הדור ועל כך התמקדתי במאמר. לא בכדי הוא מכנה את המספר ב"מכאן ומכאן" בשם "אובד עצות" והוא מציג תמונה שלילית ביותר גם של היישוב היהודי בארץ ישראל, כולל מושבות העלייה הראשונה. בספרי "מיהו העם הנבחר?" הרחבתי את הדיון על יכולתו האינטלקטואלית ואף ציינתי כי רציחתו על ידי ערבים בגיל 40 קטעה יצירה והגות שאולי היו פונים לכיוון מורכב יותר של השקפת עולם. אך את זה קשה לנחש. ברנר אמנם מביע דאגה לעתיד העם אך לא ניתן לטעון כי הוא אינו מנוכר לעם היהודי ולא ניתן לייפות ולרכך את ביקורתו הארסית והמנתצת ביחס למורשת הרוחנית היהודית. את ארץ ישראל הוא מכנה "ארץ מתה" שאותה הוא שונא ואף מכריז ב־1907 בספקנות וייאוש כי לא ייסע אליה.

אני מסכים שיש לבחון את ברנר בקונטקסט הזמן כי "בתוך עמו ישב", ולכן הדגמתי בהרחבה מהוגי הדעות מסביבו כמו הרב קוק וש"י עגנון, וגם חבריו למחנה כמו ברל כצנלסון ואחר כך דוד בן גוריון, שהציגו זיקה שונה לגמרי למורשת היהודית ולתפיסת העם הנבחר. הדיון במטען ההרס העצמי של ברנר חשוב גם לימינו בהיותו מחלחל ואף מבעבע מסביב. אינני מקבל את האפולוגטיקה שראיתי באחת התגובות כי א"ב יהושע חזר בו מטענותיו בקובץ המאמרים אחיזת מולדת שהוציא ב־2008. להיפך, הקובץ כולל את גישתו השנויה במחלוקת על תשתית האנטישמיות ועל יהודי התפוצות חסרי הזהות המטילים אימה על סביבתם, אימה אשר הובילה לאסונם, כולל גם השואה. כפי שהצגתי במאמר, יהושע ממשיך היום את הקו ה"ברנרי" כנגד רעיון העם הנבחר היהודי, שאותו הוא רואה כשורש כל רע: "ביטוי ריק, חסר משמעות, אובססיה ש'תקעו' בהר סיני לעם הזה, ומאז הוא מתגלגל ומסתבך בה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ג אייר תשע"ד, 23.5.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 במאי 2014, ב-גיליון במדבר תשע"ד - 876 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: