לא תינוק שנשבה | עידו פכטר

הבעיה ההלכתית בהגדרת ה"חילוני" המודרני מלמדת שבאמת אין דבר כזה. במקום בידול ושלילה יש להתייחס לחילוניות כהזמנה לשיח, ולעצב יחד הלכה שתכיל את כולם

מבחינה רוחנית־דתית, מדינת ישראל עומדת על כרעי הפרדוקס. מי שעמדה במרכז התפילות והתחינות והפיוטים, מי שהייתה מושא חלומותיו של עם ישראל במשך גלות של מאות ואלפי שנים ומי שסימלה יותר מכול את פעמי המשיח ובישרה את גאולתם של ישראל, הוקמה דווקא על ידי ציבור שחלקו הגדול לא שמר תורה ומצוות ובעט באותה מסורת דתית שבישרה אותו. החזון המשיחי נראה כמרחק שנות אור מדרך התגשמותה של הגאולה בפועל. לא ברוח ה' ולא בלהט דתי; גאולתם של ישראל הגיעה והתחוללה על ידי מי שמאסו בבית המדרש ובלימוד התורה, ובמקומם עיצבו יהודי חדש, שהרים על נס את ערך העבודה והתרבות החופשית, באופן המנותק ממסורת היהדות.

אילו היה הדבר נכון לשעתו, כמאורע חד־פעמי, עוד ניתן היה לספק לכך הסבר דתי משכנע (כפי שעשה בשעתו הראי"ה קוק, למשל). בהיסטוריה לעתים מופיעים חורים שחורים, מעין הוראות שעה היסטוריות שסוטות מדרך הישר כדי להזיז או לעורר תהליכים שונים ומגוונים. אך ככל שחולפות השנים מתברר שלא זהו המקרה שלנו. ככל שחולפות השנים מתברר שהחילוניות שהקימה את המדינה איננה תאונה ולא אפיזודה חולפת. היא באה כדי להישאר, ואכן כך נראית המדינה גם עשרות שנים אחרי שהוקמה: ראשיה ומנהיגיה – כמעט בכל מוסדות השלטון – אינם אנשים שומרי תורה ומצוות ואף שיעורם של ה"חילונים" נשאר יציב לאורך השנים ואינו מתמעט והולך.

פרדוקס זה מעורר כמובן תהיות ואתגרים במגוון תחומים – מהם תיאולוגיים, אמוניים, חברתיים ועוד. אולם דומה שהבעייתי מכול – זה שעדיין נותר כסוגיה בלתי פתורה – הוא הפן ההלכתי. מהו "חילוני" בהלכה? כיצד יש להתייחס אליו?

נבוכי הדור

לכאורה, יש שיאמרו, הגדרתו של מי שאינו שומר תורה ומצוות ואינו מאמין בעיקרי התורה ברור. בספרות חז"ל ניתנים לו מספר כינויים כמו "מומר", "אפיקורוס", "מין", "כופר" ועוד. דינם של הללו גם הוא מאוד ברור – הם פסולים לעדות, יינם יין נסך, מצווה לשנאתם, מותר להלוות להם בריבית, אין מעלים אותם מן הבור ועוד. סיכום תמציתי של היחס אליהם מובא בדברי הרמב"ם (פירוש המשנה, הקדמה לפרק חלק):

וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות [=י"ג עיקרי האמונה] הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנאתו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה' אשנא וכו'.

זהו אפוא היחס הראוי – על פי המסורת ההלכתית – לכל מי שאינו שומר מצוות, מחלל שבת בפרהסיא וכופר בעיקרי האמונה. מורידין ולא מעלין. אך האם ניתן להחיל את אותו יחס כלפי אלו בדורנו שאינם שומרי תורה ומצוות? הכלל ההלכתי אומר לכאורה שכן, אבל תחושת הבטן מסרבת לקבל זאת. אינטואיציה פנימית חזקה אומרת לנו שדין החילוני כיום איננו כזה של המומר מימי חז"ל. עולמו הוא שונה, ועל כן הוא מחייב גם התייחסות שונה.

אולי הראשון שביטא את הדילמה שבסוגיה זו היה ר' יעקב עטלינגר מהמאה ה־18, שהתייחס בתשובותיו לשאלה האם מחלל שבת בתקופתו אוסר יין שנגע בו. וכך הוא כותב (שו"ת בנין ציון סימן כג):

לענ"ד הדין עמו דכיון דמחלל שבת בפרהסיא הוא כמומר לכל התורה דינו כעובד כוכבים… והנה עד כה דברנו מעיקר הדין איך לדון מחלל שבת בפרהסיא אבל לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם, אחר שבעוונותינו הרבים פשתה הבהרת לרוב עד שברובם חלול שבת נעשה כהיתר… ויש בהם שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום ואחר כך מחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן. והרי מחלל שבת נחשב כמומר בלבד מפני שהכופר בשבת כופר בבריאה ובבורא וזה מודה על ידי תפילה וקידוש…

הרב עטלינגר מעיד על תופעה מוזרה, שגורמת למבוכה הלכתית לא קטנה. מצד אחד אנשים מחללים שבת, דבר המעיד על אי־אמונתם בבריאת העולם. מצד שני אותם אנשים עושים קידוש ובו הם מודים בבריאת העולם. כיצד אם כן יש להחשיב אותם – ככופרים שיינם נסך או לא ככופרים? הרב עטלינגר מודה במבוכתו – בעוד הדיון ההלכתי הקלאסי מוביל לכיוון מאוד ברור, המציאות שמולה הוא עומד מראה דבר אחר לחלוטין.

גדול תורה אחר בעידן המודרני העלה סברה שתעזור בפתרון הסוגיה. בשו"ת מלמד להועיל (א, כט) כותב הרד"צ הופמן כי בתקופתו על אף שרבים מחללים שבת ברשות הרבים אין הם נחשבים להלכה למחללי שבת בפרהסיה, זאת משום "שרובן עושין כן. דבשלמא אם רוב ישראל זכאין, ומעטים מעיזים פניהם לעשות איסור, זה הרי הוא כופר בתורה ועושה תועבה ביד רמה ופורש עצמו מכלל ישראל, אבל כיון דבעוונות הרבים רובם פורצים הגדר תקנתם קלקלתם, היחיד חושב שאין זה עבירה גדולה כל כך ואין צריך לעשות בצנעה, ופרהסיה שלו כבצנעה".

על פי טיעונו המבריק של הרב הופמן, בימינו איבד המושג פרהסיה את משמעותו ההלכתית. בהגדרה המקובלת, מחלל שבת בפרהסיה הוא מי שעושה מעשה בחברת אנשים ששומרת שבת ובכך מעיד שהוא מעז פניו נגדם ונגד התורה. אבל כשרוב ככל הציבור מחלל שבת, איזו הצהרה יש במי שמחלל שבת? והרי הוא עושה בסך הכול את מה שרוב הציבור עושה? לכן אין לשיטת הרב הופמן דין של מחלל שבת בפרהסיה בימינו, על כל הסנקציות הכרוכות בכך. לכל היותר ייחשב יהודי מחלל שבת כמי שמחלל בצנעא, שדינו קל יותר.

להסתכל על החילוניות כאתגר דתי. תפילה בכותל  צילום: שאטרסטוק

להסתכל על החילוניות כאתגר דתי. תפילה בכותל
צילום: שאטרסטוק

תינוק אילם

הרב הופמן פתר אמנם את שאלת מחללי השבת בתקופתו אבל הותיר אותנו עם עוד הרבה סוגיות הלכתיות לא פתורות. מה הדין לגבי עדות, צירוף למניין, יחסי רעות ועוד? אז אמנם מדין מומרים של ימי חז"ל אותם מחללי שבת יצאו, אבל האם הדבר נותן להם גם כרטיס כניסה לשאר תחומי ההלכה?

התשובה מורכבת. בעולם ההלכה כיום מקובל להגדיר את הציבור החילוני "תינוקות שנשבו". זהו גדר הלכתי ידוע המתייחס לילד יהודי שנשבה לבין הגויים בעודו תינוק וגדל שם בלא שידע ממצוות השבת. המשנה במסכת שבת פוסקת שהיות שעיקר מצוות השבת נעלמה ממנו, לכשיחזור ליהדות הוא לא יהא חייב אלא קרבן חטאת אחד. בעקבות שאילת המושג להגדרת ילדי הקראים על ידי הרמב"ם, נעשה שימוש במושג זה עד היום כדי לאפיין את אותו ציבור שאיננו שומר תורה ומצוות. הטענה היא שהוא עושה כן בגלל חוסר ידיעה או רק מפני שכך התחנך ואין בכך כל כוונה של התרסה. ממילא לא חל עליו דינם החמור של המומרים.

אך הגדרה זו קשה לקבלה. להשוות ציבור שלם שאיננו מקיים מצוות לתינוקות שנשבו לבין הגויים זה לא רק פוגעני אלא גם חוטא לאמת. אותו תינוק שנשבה לבין הגויים גדל במנותק מן היהדות, בעודו חושב שהוא נכרי. הציבור החילוני, לעומת זאת, גדל מתוך היכרות עם זהותו היהודית ועם מסורת אבותיו. הוא פוגש את אחיו, ציבור שומרי המצוות, מדי יום ביומו (במציאות או בתקשורת) ומחליט שאין הוא מעוניין לחיות כמותם. ללא ספק, מציאות זו קרובה יותר למומר לתיאבון או להכעיס של חז"ל מאשר לאותו תינוק שנשבה.

יתרה מכך; להגדיר אדם בוגר ובר דעת כתינוק זה פוגעני. וכי אין אותו אדם מודע למעשיו? וכי אין הוא יודע שאסור על פי התורה לחלל שבת? האם אדם שאינו שומר מצוות כלוא בתוך איזו קונספציה ואינו בן חורין להימלט ממנה? התחושה היא שיש באמירה הזאת משום זלזול מופגן באינטליגנציה של ציבור שלם.

אך החמור מכול הוא שתפיסה הלכתית זו מתעלמת מהסיבות העמוקות להופעתה של החילוניות בעולם ובישראל בפרט. אם ה"חילוני" הוא תינוק שלא יודע מימינו ומשמאלו, אזי גם הכפירה שלו איננה אלא טעות או תוצר של היצר הרע. אבל לא כך הורגלנו לחשוב. הלא כבר הראי"ה קוק דיבר על כך שהכפירה בימיו (ובכלל בעידן המודרני) איננה כזאת. בגלל הפרדוקס שבו פתחנו – החילון שהביא דווקא הוא את הגאולה – סבר הראי"ה כי הכפירה איננה סתמית אלא נועדה לרענן ולהצמיח מחדש עולם רוחני־דתי רחב ועמוק מזה שהיה קודם. על החילוניות הוא הסתכל כאתגר רוחני דתי, והוא לחלוטין לא דחפה באמת הבניין אלא קירב אותה והקשיב לה. ההגדרה ההלכתית של ה"חילונים" כתינוקות שנשבו היא אפוא אנטיתיזה לכך, המתעלמת מהאתגר הגדול שטמון בחילוניות.

מסיבות אלו ועוד נעשו בשנים האחרונות ניסיונות שונים ומגוונים להגדיר מחדש את דמותו של ה"חילוני" בהלכה. יש שטענו שהוא נכלל בגדר "עם הארץ" מתקופת חז"ל; יש שביקשו להתייחס אליו בגדר של ציבור שחטא, ועוד. ועדיין, נדמה שטרם נמצאה תשובה ברורה וחד־משמעית לשאלה. עדיין לא נמצאה הגדרה מדויקת בהלכה לאותו יצור כלאיים של בן ישראל שעושה קידוש אך נוסע לים בשבת, שמתגייס לצבא ישראל ומשלם מיסים למדינה אך אינו מאמין בתורה מן השמים.

יותר ופחות

אז מה עושים?

שפה, כידוע, איננה רק מדיום. לא פעם היא התוכן עצמו. ואם עולם ההלכה לא הצליח לקרוא שם ל"חילוני" אולי זהו סימן שאין באמת כזה. אולי זהו סימן לכך שאין "אנחנו" ו"הם", אלא כל יהודי שחי בישראל ומזדהה עם המדינה ועם העם הוא חלק מאותו מכלול שקרוי החברה היהודית; וכמו בכל חברה יש שעושים יותר ויש שעושים פחות. יש אנשים שמתנדבים לעשרות ימי מילואים בשנה ויש שעושים רק שבוע. כך, יש שמקיימים יותר מצוות ויש שמקיימים פחות – אבל בפועל כולם נוטלים חלק באותה חברה ובאותה קהילה. חלק אולי יקבלו בונוסים על השתתפות פעילה יותר, אבל אף פעם לא תישלל זכותו של אף חבר קהילה מזכויות היסוד.

אבל זהו מבט ראשוני ולא ממצה. קל לצבוע את הסוגיה בצבעים ורודים ולצייר ציור הרמוני של החברה היהודית־ישראלית. זה נשמע טוב ונראה חיובי. אבל האם ציור זה מחזיק מים? האם בסופו של דבר אין זה מפריע להורים שהילד שלהם מוריד את הכיפה או מן העבר השני חוזר בתשובה? האם קהילה דתית תתייחס בשוויון נפש לאנשים מקרבה שאוכלים אוכל לא כשר או מחללים שבת? המציאות עוד רחוקה מחזון זה, שלפיו ה"חילוני" ייחשב בעיני ה"דתי" כמי שבסך הכול מקיים קצת פחות מצוות, וה"דתי" ייראה בעיני ה"חילוני" כמי שמקיים קצת יותר. עדיין יש ממד של התרסה ופילוג בחברה הישראלית; העימות הדתי־חילוני עדיין עומד כקונפליקט בין חברות.

לכן נדמה שיש ללכת צעד קדימה. קונפליקט או עימות עלולים להוות מקור להרס וחורבן אך בטיפול נכון עשויים גם לשמש מנוף לצמיחה. אם העולם הדתי ומנהיגיו יפסיקו להסתכל על החילונים כתינוקות שאינם יודעים ריח תורה מהו, אלא יאזינו בקשב רב למה שיש להם לומר – לטענות שלהם כנגד, לגורמים שמונעים מהם להתחבר למסורת ישראל, למה שמפריע להם באורח החיים הדתי וכו' – יכניסו אותם לשיח ההלכתי וייתנו לדבריהם משקל; ומנגד, הציבור החילוני ייטול על כתפיו את הדאגה והאחריות לקיומה של מסורת ישראל ויטריד עצמו בשאלות של אמונה, מסורת והלכה – כל אותם קונפליקטים וויכוחים יוכלו לייצר כאן הלכה ומורשת רחבות ורעננות שיכילו את כלל החברה הישראלית (או לפחות את רובה המוחלט) וייגעו בכולם.

המסורת היהודית מספיק רחבה לשם כך. עולם האמונה היהודי עשיר ורחב, החל מהרמב"ם הרציונליסט ועד מארי דקבלה. כפי שרבים העירו, היהדות אינה דת דוגמטית ואין זה ברור שי"ג עיקרי האמונה שניסח הרמב"ם הם המילה האחרונה בתחום. גם בעולם ההלכה יש מרחב עצום, שכיום רבים פוחדים להיפתח אליו – מסורות פסיקה מגלויות שונות כמו צפון אפריקה ותימן, שהן הרבה יותר פתוחות ורחבות. יש אפוא הרבה על מה לדון ולא חסרים מקורות לכך.

אז כמובן שלא הכול ייפתר במושב אחד ואפילו לא בדור אחד. אבל כבר ההסכמה הראשיתית לשבת יחד, מתוך כבוד, הקשבה וקבלה האחד מהאחר, בסילוק המחשבה ש"האמת רק אצלי", תהווה צעד משמעותי בדרך לחיים משותפים יחד, במדינה אחת, בחברה אחת, עם הלכה אחת.

בידול בין־חברתי

למרבה הצער, המצב כיום רחוק מלהיות כזה. אכן, בציבור החילוני רואים התעוררות מסוימת. קמים בתי מדרש, סדנאות ללימודי יהדות, ובכלל הזיקה אל המסורת מתחזקת והולכת. אך האם גם בציבור הדתי־לאומי ובקרב מנהיגיו הרוחניים קיימת מגמה של הכלה ופתיחות לעולם החילוני? דומני שלא. תנועות חזרה בתשובה למיניהן וגרעינים תורניים (בדרך כלל חרד"ליים) שפועלים בלב הערים מבקשים אמנם להתערות בציבור הכללי אך התנועה שם היא חד סטרית בעליל. הדתי נועד להשפיע על החילוני ולהראות לו את הדרך הנכונה. אין שם שום רצון או כוונה של הגורם הדתי ללמוד משהו מה"חילוני".

כמובן יש גם תופעת ה"לייט", המאמצת לעצמה את דפוסי החיים החילוניים, אבל בינתיים התנועה הזו איננה מגובה באידיאולוגיה רעיונית־הלכתית אלא מצטיירת יותר כפשרה וככניעה לעולם המערבי־המודרני. גם שם אפוא אין הכלה אמיתית של ה"חילוניות" בעולם הדתי וניהול דיאלוג. וכך, בעיני הציבור הדתי בכללו נותרו ה"חילוני" והחילוניות בכלל כתנועה שמחוץ לגדר וכחסרי אמירה דתית. יהיו אלה תינוקות שנשבו או מומרים להכעיס, העולם הדתי לא סופר אותם.

כדי להראות עד כמה תפיסה לעומתית זו רווחת בקרב הציבור הדתי, אציין שני אירועים שקרו לפני זמן לא רב. הראשון הוא נאומה של ח"כ רות קלדרון בכנסת, נאום בו שהציגה ולימדה אגדה תלמודית ממסכת כתובות. תחושתי האישית הייתה שמחה גדולה למראה חברת כנסת בישראל המשתמשת במקורות היהדות בעת נאומה במשכן הכנסת, אך למרבה ההפתעה דווקא מתוך הציבור הדתי ומנהיגיו נשמעו קולות רבים שהתנגדו והתנערו מאותה חברת כנסת. הטיעון היה שלימוד תורה שאיננו נעשה מהמניעים או מהאמונות הנכונים לדעתם איננו לימוד תורה אמיתי ויש להדיר אותו. התפיסה שהוצגה כאן אמרה למעשה שיש תנאי סף מסוימים שמכניסים אדם (או טקסט) לגדר של לומד תורה ואדם דתי, ומי שלא מקבל אותם הוא בחוץ. במילים אחרות, חילוני.

מקרה שני אירע בקהילתי בפסח האחרון. במהלך שיעור שבו לימדתי את סוגיית הקטניות התייחסתי לבעייתיות הרבה שיש בשימור המנהג כיום כפשוטו כאשר ישנן יותר ויותר משפחות מעורבות, וציינתי שלדעתי משום כך עלינו להקל עד כמה שניתן במנהג זה. תגובתה של אחת המשתתפות הייתה תגובה טיפוסית הנשמעת במחוזות רבים בציבור הדתי ובנושאים שונים. חששה היה שאם נקל בהלכה הדבר ייפתח פתח לרפורמה ולרפורמים וייתן הצדקה לא להקפיד על הלכה, ואחריתו של המצב מי ישורנה.

זו לא הפעם הראשונה שבה אני נתקל בטיעונים כאלה ותמיד הם מעלים בי תמיהה גדולה. הנה ראו, אני עונה תמיד, חלק הארי של עם ישראל איננו שומר מצוות ורחוק מתורה, וכל החשש שלכם הוא מכמה רפורמטורים בתוך הציבור הדתי? האם לא מטרידה אתכם השאלה כיצד אנו מנגישים את ההלכה למאות אלפים ויותר מעם ישראל שכבר מזמן זנחו את דרך התורה והמצוות? אבל התשובה היא שלא. באמת אף אחד לא מוטרד מכך, מפני שאף אחד לא מתייחס לחילונים ולחילוניות כבעלי אמירה דתית כלשהי. ממילא אין הם פקטור שצריך להילקח בחשבון בקביעת ההלכה וודאי שאין ראוי שהם ישפיעו על עיצובה. לכל היותר יש בנו אמונה שיום אחד הם יגלו את האור ויחזרו בתשובה.

דרישה פנימית

אז מה כן עושים? כיצד מתגברים על הניכור ומכניסים את ה"חילוניות" לעולם הדתי? כאמור, בראש ובראשונה יש לשוב ולהסתכל על החילוניות כאתגר דתי, כאמירה שנועדה להעביר מסר מסוים. לשם הבנת האמירה יש להיפתח לעולם הזה, להיענות לקריאה שלו ולהקשיב לרחשי לבו.

מעבר לכך, ובאופן יותר ממשי, החילוניות אמורה לגרום לציבור הדתי לעצב מחדש את עולמו הדתי. ראשית, היא מחייבת אותו לכנות. דתיות שמדברת בסיסמאות ריקות מתוכן, שמדקלמת אמונות או אמירות שהיא בעצמה לא מבינה או שאינה מאמינה בהן, לא תדבר ללב החילוניות ולא תיצור שפה משותפת. גם הלכה שתבוצע כמצוות אנשים מלומדה, ללא כוונה וללא תוכן פנימי, לא תשכנע. בהיבט זה, לעתים יהיה עדיף לנקוט את הכלל ההלכתי "טוב מעט עם כוונה מהרבות בלא כוונה".

שנית, יש להחזיר את ההיגיון והסבירות להלכה. כדי שהלכה תהיה מקובלת על כלל הציבור היא צריכה להישמע ריאלית והגיונית, שלא תסתור את השכל הישר. אמנם לעתים ישנן הלכות שנותרו ללא היגיון או טעם ברור, אבל גם לגביהן יש להטעים מדוע אנו חייבים בהן – מכוח מנהג או תקנה – ומה ההיגיון העומד מאחורי מערכת זו. בהקשר רחב יותר, יש לחזור למפעל העצום שבו החלו הראשונים ושב אליו הראי"ה קוק, הנוגע לטעמי המצוות. לדרוש ולתור אחר הנימוקים למעשי המצוות, במטרה לחברן לעולמו העכשווי של האדם ולא להותירן כשייכות לעולם שאבד מזמן.

שלישית, ברוב הפעמים פתיחות לציבור החילוני ורצון לשתפו בשיח הדתי יחייבו הקלה עד כמה שניתן בהלכה. חומרות טובות ליחידים המבקשים לקדש עצמם. לציבור הכללי, שחי את חיי העולם הזה, יש להקל. לשלב במידה אופטימלית את הצו הדתי ואת החיים המודרניים.

רביעית, וכאן אנו נכנסים לרזולוציה יותר נמוכה, יש להרהר מחדש בעניין המנהגים שהתקבלו או לא התקבלו בעם ישראל. דוגמה טובה לכך היא סוגיית הקטניות. כידוע, שיטות וגישות שונות התפתחו בגלויות השונות לאורך הדורות בעניין זה. ומה המנהג היום? לכאורה כל עדה אמורה לשמר את מנהג אבותיה. אבל אם אנו מסתכלים בפועל על הנעשה בעם ישראל, ניתן לראות שרוב עם ישראל, כלומר הציבור ה"חילוני", איננו שומר על קטניות כלל. הוא אינו אוכל כמובן חמץ אבל בסופר הוא קונה מכל מה שמוצע לפניו, יהא זה כשר לאוכלי קטניות בלבד או לא. האם דבר שיסודו במנהג לא אמור להשתנות בהתאם למנהג המקום? מדוע שאדם יהיה מחויב למנהג עיירת אבות אבותיו בפולין יותר מאשר למנהג הארץ והמדינה שבה הוא חי כעת?

התשובה המקובלת אומרת של"חילונים" ולכופרים אין כוח הלכתי לעצב מנהג, אולם אז שוב אנו חוזרים לעמדה המבדלת. עמדה מכילה ומקבלת אמורה לראותם גם כמי שביכולתם לקבוע מנהג להלכה. לא זו אף זו; למיטב ידיעתי בכל הנוגע למנהג המקום או לגזרות המתפשטות בעם ישראל לא מצאנו חילוק בין ציבורים וזרמים בעם ישראל. הקריטריון היחיד הוא האם אנשי המקום קיבלו את המנהג או הגזרה או לא קיבלו; ואין זה משנה משום מה הם נהגו כפי שנהגו. המעשה הציבורי הוא המכריע בפועל ולא המניעים.

לבסוף, מציאות שבה רובו של עם ישראל איננו מקיים את ההלכה אמורה לגרום לציבור הדתי ולמנהיגיו להרהר מחדש בדבר זהותן של הסמכויות ההלכתיות. כידוע, הסמכות היתרה של ר' יוסף קארו ושל ספרו השולחן ערוך על פני שאר הקאנונים ההלכתיים נובעת בעיקרה מפני "קבלת הגוי כולו", היינו שרוב עם ישראל קיבל אותו עליו. אך מה קורה בזמן שבו רוב עם ישראל איננו מקבל אותו? האם פקעה סמכותו ההלכתית? על סוגיה זו יש לתת את הדעת בהרחבה, אבל זאת רק לאחר שהעולם הדתי יעניק לחילונים ולחילוניות הכרה ומעמד הלכתי. זוהי הדרך היחידה לכינון חברה יהודית־ישראלית שלמה ומאוחדת. זו הדרך היחידה שבה התורה וההלכה ישובו להיות גורם דומיננטי ורב משמעות במדינת ישראל המתחדשת.

הרב עידו פכטר הוא רב קהילת "ישראל הצעיר" ברמת פולג, נתניה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ג אייר תשע"ד, 23.5.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 במאי 2014, ב-גיליון במדבר תשע"ד - 876 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 17 תגובות.

  1. תמהני מאוד מדברי הרב פכטר במאמר הזה

    אז נכון מאוד,סוגיית מעמד החילוני בהלכה היא סוגיא לא פשוטה מצד אחד אך מצד שני יש הסכמה די נרחבת בפוסקים עליה

    כמה תמיהות שיש לי על הדברים:

    1.הרב פכטר מביא תמיהות על הגדר של "תינוק שנשבה" על החילונים בימינו בגלל שהם מכירים את שכניהם הדתיים והם לא חיים באיזה אי בודד שלא שמעו בו על תורה ויהדות מעולם

    אך הגדר הזה שנלקח כתקדים מהרמב"ם על הקראים גם הוא לא דיבר על מצב של "תינוקות שנשבו" ממש שלא שמעו על יהדות מימיהם וגם הקראים שבימיו חיו בין שאר היהודים והכירו את אורח חייהם אלא שהם לא חונכו לכך ולא ינקו מחלב אמם חינוך לתורה ואמונה בדרך הישר

    כך גם המצב כיום אצל רוב הציבור החילוני שלא חונך מינקות לתורה ואמונה ורובם על אף שהם יודעים באופן כללי מהי שבת וכשרות לא חונכו בחינוך יהודי שורשי.

    יצא לי להכיר באופן אישי כמה וכמה אנשים שאינם דתיים שהם משכילים ויודעי ספר שעברו את שנתם הארבעים שלא היה להם מושג מהם ששה סדרי משנה!

    לכן הגדר הזה מתאים גם מתאים לרוב החברה החילונית שלמרבה הצער רבים מבניה ממש מגששים באפילה בכל מה שקשור ליהדות ותורה, נכון הדבר שבאשר לחוזרים בשאלה אידיאולוגיים הגדר הזה הרבה יותר מסובך.

    2.עם כל הרצון באיחוד לבבות וברצון לקרב ולהתקרב לכלל ישראל מדוע חושב הרב פכטר שיש תוקף הלכתי כל שהוא למה שרווח בציבור החילוני? אם כל הכבוד שמדובר בפוסקים על "מנהג ישראל תורה" ועל קבלת הכלל של השו"ע הכוונה הברורה שם היא לכאלו שנמצאים בעניין ומקבלים על עצמם את "כללי המשחק"

    "מנהג אבותינו בפולין" שמתאר הרב פכטר הוא מנהג של יהודים שהיו מאמינים בני מאמינים שהתורה הייתה חשובה להם ומנהגם לנו תורה הוא אבל מי שלא חלק מהשיח אפשר לומר שיש לו יכולת הכרעה באותו שיח?

    האם באמת ובתמים הרב פכטר חושב שבציבור הכללי מעוניינים בחוות דעת הלכתית כאשר הם הולכים לסופר וקונים קטניות בפסח? האם יש להם איזו מחשבה שה"מנהג" שלהם ייחשב כמנהג תקין במערכת כללים שהם לא מרגישים מחויבים אליה או אדישים אליה?

    האם בשם הרצון לאחדות צריך לשבור כל הגיון בסיסי?

    3.כמה פעמים אפשר כבר לחזור על המנטרה שעם ההלכה "תתגמש" עם החיים המודרניים אז פתאום כל עם ישראל פתאום ירגיש צימאון אדיר לתורה וערכיה וישוב בתשובה שלמה בפני רבנש"ע?

    המציאות מראה שהרפורמים והקונסרבטיבים פעלו ופועלים כך כבר שנים על גבי שנים ובכל זאת לא ראינו שהציבור הישראלי בהמוניו פוקד את בתי הכנסת של התנועות הנ"ל [הספורים מאוד כאן בארץ] למרות שתנועות אלו כן פועלות בכיוון של "התאמת התורה לעולם המודרני"

    אדרבא תת המגזר בציבור החילוני והוא הציבור ה"מסורתי" דווקא אוהד ומזדהה יותר עם היהדות האורתודוקסית השמרנית שנראית לו אוטנטית ולא עם כל התנועות ה"מחדשות" ורוב בעלי התשובה ומחפשי המשמעות היהודית דווקא פונים לברסלב וחב"ד ולשאר הציבור הדתי לאומי והחרדי ולא לתנועות ה"מחדשות"

    המגיב נ.ה הביא לפני לא מזמן נתונים מעניינים על המסורתיים בעניין

    אז מדוע למרות המציאות בשטח כל פעם חוזרים על המנטרה הזו? מחילה אבל זה נראה כמו תקליט שבור

    4.אני מזדהה עם הרב פכטר בדבריו ש"איזהו החכם הלומד מכל אדם" ושיש לנו שומרי המצוות ללמוד לא מעט גם מאחינו שלא שומרים אותן ואני מזדהה עם התרגשותו מנאומה של רות קלדרון ["הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו שמאור שבה מחזירם למוטב" ועדיף העיסוק בתורה גם לא לשם שמיים אלא מתוך הזדהות עם עם ישראל ותרבותו וכו' מאשר התנכרות גמורה לתורה ואכמ"ל]אך מצד שני בשיח ההלכתי משתתף מי שנאמן לשיח הזה ואסור לטשטש את הדבר הזה גם אם למדים לא מעט גם מאחינו החילונים.

    אוסיף גם שלפעמים גם צריך לדעת לחדד עמדות ולדעת להבדיל בין עובד ה' לשאינו עובדו

    כל רבותינו מהם אנו למדים על חיבורינו לתורה תוך כדי השתלבות בעולם המודרני והחיבור לכלל ישראל ידעו גם ידעו לחדד עמדות כשצריך ולא רק ללמדנו "להחמם במדורת השבט" הרב קוק זצ"ל ובנו הרצי"ה זצ"ל ידעו עם כל החינוך לאהבת ישראל לעמוד על משמרת הקודש ולמחות נגד חילול שבת ועוד ועוד זלזול בתורה ובמצוות וכך גם הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל

    -יעויין באיגרות ראיה בכמה וכמה איגרות על כך ולדוגמא איגרת כ' נגד אליעזר בן יהודה וכן חשוב לעיין במאמר במאמרי הראיה "על במותימו חללים" בהקשר זה על הדילמה הכה כואבת בעניין וכן בעיון ב"חמש דרשות" של הרב סולוביצ'יק בנידון-

    כמובן שאין בדברים הנ"ל קריאה לפירוד וחוסר אחדות אלא קריאה לראיה מורכבת של הדברים ללא טשטוש וללא רעיונות שנראים כפתרונות קסם שלא נותנים דבר

  2. לא הבנתי את תלונתו של כותב המאמר על המושג "תינוק שנשבה" ואת כל הדרשות והפלפולים סביבו. הביטוי "תינוק שנשבה" אין משמעותו שלפנינו תינוק שאינו בר דעת, אלא שלפנינו אדם בוגר ובר דעת שבינקותו – בהיותו תינוק – נשבה לבין הגויים, ולכן אינו מכיר מבפנים את אורח החיים היהודי. זהו. וממילא סרות הקושיות וההשלכות.

    • אכן, הדברים מביישים את הכותב כמי שלא מבין פשט פשוט של הלכה (או מתמם?). כבר שמעתי את הטיעון הילדותי (וסליחה על הביטוי) מצד חילונים שבאמת לא מכירים את השיח ההלכתי-לימודי אבל במאמר של רב לא הייתי מצפה לראות זאת.

  3. שייקה לנדאו

    כותב המאמר מודה במקצת, אך ההתמודדות שלו עם החילון המודרני היא עדיין לא יותר מאפולוגטיקה. לאמיתו של דבר התינוק שנשבה האמיתי בימינו הוא הציבור הדתי. תפישת עולם חילונית (להבדיל מאורח חיים חילוני אך מסורתי) נובעת לא מתוך חוסר היכרות עם עולם התורה והחיים הדתיים, אלא היא יונקת מתפישת העולם המודרנית, שמבוססת על מדע ולא על מיתוסים עתיקים. קשה מאד ליישב את הידע המדעי בן-ימינו בתורת האבולוציה, בארכיאולוגיה מקראית, בקוסמולוגיה ובחקר הדת עם אמונה פונדמנטליסטית בתורה מסיני, למרות ששערי תירוצים לא ננעלו, ועם קצת עקמומיות אפולוגטית – אפשר לתרץ הכל. מי שהיום מבסס את על עיקרי אמונותו על בורות וחוסר ידע הוא הציבור הדתי לגווניו…

    • שייקה,כל הדברים שאתה אומר על האבולוציה והארכיאולוגיה וכו' וכו' לא עושים רושם מיוחד על המאמינים

      האבולוציה לא סותרת כלל וכלל את האמונה בבריאה

      -הדברים ידועים ונלמדים ועיין בדברי הרב קוק באיגרות ראיה איגרת צא ואיגרת קלד ובספרו "לנבוכי הדור" פרק ה' וגם כדאי לך מאוד לעיין בהקשר לכך בספרו של הרב מיכאל אברהם "אלוהים משחק בקוביות" שמדבר על הנושא בהרחבה תוך כדי קבלת תיאוריית האבולוציה ואי סתירתה לאמונה בבריאה ובכח עליון מכוון-

      באשר לארכיאולוגיה המקראית-רוב הטענות שמביאים מתוכה היא על חוסר ממצאים שנמצאו עד כה באשר ליציאת מצרים וכו'. אני רוצה להזכירך שתחום הארכיאולוגיה לא "סגר את הבסטה" הוא עדיין בעיצומו ולפעמים ממש במקרה כמה בדואים מוצאים ממצא עתיק שמובא לאריכאולוגים שמשנה את הרבה מהתמונה שהייתה נראית להם קודם ולך תדע מה ילד יום ומה עוד ימצאו.

      המקרה של ארכיאולוגיה הוא מקרה קלאסי של "לא ראינו אינה ראיה" מה גם שיש עוד המון שאלות שיכולות להישאל באשר לעניין האם המצרים אכן תיעדו את יציאת מצרים או נמנעו מכך משלל סיבות

      -הפרעונים כידוע הגזימו מאוד באיסטלות הניצחון שלהם וניפחו באופן חסר פרופורציה את זכרונותיהם בעניין והסדים הם מעולם לא רשמו ולא הודו בהם-

      מעבר לכך שדווקא יש רמזים עבים ליציאת מצרים בממצאים כמו למשל כיתוב בפירמידת אאנס הנמצאת בקבוצת הפירמידות בגיזה "הוא המלך אשר נשפט על ידי הוא אשר שמו נסתר במוות הבכורות"

      אבל אפילו בלי רמז כזה או אחר כמו שכתבתי אין בטענות מן הארכיאולוגיה שום דבר שיכול להוכיח באופן חד משמעי שיציאת מצריים לא התרחשה ואם נשים בכף המאזניים מסורת חיה של אומה במשך אלפי שנים שמדברת המאורע ומציינת אותו באדיקות בזיכרון הלאומי לבין חוסר מציאת ממצאים עתיקים עד כה אני בוחר בעדות החיה.

      כמובן שהנושאים ארוכים ולא מיציתי אותם כאן אלא בנקודות אבל לומר שהעולם הדתי "נשאר בבורותו" זה קשקוש גמור! העלם הדתי מכיר את הטענות הבאות בשם "המדע" ופשוט אינו מסכים עמם

      מעבר לכך שכמו שהראה יפה הרב מיכאל אברהם בספרו שהזכרתי כאן איך הכהן הגדול של האתאיזם ריצ'ארד דוקינס מסתמך שלא בצדק על ה"מדע" ושהוא מערבב מסקנות פילוסופיות עם תובנות מדעיות ויעויי"ש בספרו

      לכן שייקה הדיבורים הגבוהים בשם המדע לא עושים כל כך הרבה רושם

      מדובר ברתימת המדע ויוקרתו לאג'נדות ואידיאולוגיות של אנשים שמשתמשים בו למטרותיהם.

      לא עושה רושם מיוחד

  4. מאמר זה שהגיע אלי באקראי, מאפשר לי לומר את מה שרציתי לומר מזה זמן רב ולא היה היכן: הדת היהודית בנבדל מכל הדתות האחרות המרכזיות, תובעת ממאמיניה לבצע "פעולות בלתי אפשריות" שקשה לעמוד בהן (ותשאלו כל גר שהחליט שהוא רוצה להצטרף אל עמנו), אלא אם כן נולדים לתוך המערכת הדתית או בוחרים מתוך סיבות (בדרך כלל על רקע של בעיות רגשיות ומשפחתיות, כן, כן) לחזור בתשובה כפי שקוראים לזה, מושג שטעון מחשבה בפני עצמו בדיוק כמו המונח תינוק שנשבה טעון בירור.

    כפי שיודעים כולם, הצורך להתפלל למישהו למעלה, הוא צורך אנושי כללי, אולם מדוע הוא מחייב קשר הדוק לביצוע "מצוות" שהן בעצם סוג של רודנות דתית שהתפתחה ביהדות (עם כל אהבתי אליה, אין מנוס מלומר מה שאף אחד לא מעז לומר). גדלתי בבית של אהבת תנ"ך, לצערי לא למדתי מעבר לכך את אוצרות היהדות, אבל לו המערכת החינוכית הייתה משקיעה בהקניית אוצרות המחשבה היהודית בבית הספר ובאוניברסיטאות, מחד, והמערכת הדתית הייתה מפסיקה את רודנות המצוות מאידך, אלה שאוסרות אדם אל (מלשון כבלים ואסורים) דתו ומחילות אין ספור איסורים בלתי נסבלים בעת הזו ובזמן הזה, יכול היה להתפתח קשר אמיץ בין החילוניים שאוהבים את המורשת היהודית ולבין הדתיים שיכולים היו להקל על עצמם ולעסוק בעיקר, אהבת האדם ובוודאי אהבת החילוני באשר הוא.

    • להגיד "אין מנוס מלומר את מה שאף אחד לא מעז לומר" כאילו שאת מגלה פה איזה רחש לב שעובר את כל היהודים המאמינים ומקיימי המצוות זה המקרה הטוב ילדותיות ומעין רוח של מרד נעורים. ובמקרה הפחות טוב סתם חוצפה ועזות מצח.
      "רודנות דתית" כלשונך לא התחילה ב"מערכת הדתית" אלא היא קשורה בעבותות עם התורה והנ"ך שכל כך אהבו בביתך. מי שחושב שהתורה והתנ"ך הוא אסופה של רעיונות פילוסופיים מופשטים, הומניסטיים אוניברסליים ושאר מרעין בישין אינו אלא תועה וטועה.
      מי שמנתק את המחויבות לקיום מצוות יום-יומי מהתורה בסופו של דבר לא ישרוד כפי שהוכיחה ההיסטוריה שכל מי שפרש וניתק את המצוות (בדרך כלל כי לא רצה להגביל את תאוותיו או סתם את מציאותו האישית) לא החזיק מעמד.
      מהי הראיה לדבריי את שואלת? הביטי סביבך כמה בתים בדור הקודם היא בתים של אוהבי תנ"ל ויודעי ספר יהודי שבניהם וכל שכ נכדיהם מנותקים לגמרי לא רק מקיום המצוות שהם התנתקו ממנו אלא גם מההשקפה היהודית והתנכי"ת המקורית שבערה בעצמות הוריו/סביו.

  5. מאד התרשמתי מהמאמר. אני מסכים עם הרבה מהדברים שנאמרו בו.
    אנחנו החילוניים מרגישים שהדתי 'לא סופר אותנו' וחד צדדי ביחס אלינו.
    שולחן ערוך הוא ההלכה ורוב העם מקבל אותו כך. (האמנם?)
    מי שלא מקבל אותו נגרע אוטומטית, 'לא סופרים אותו', אין לו דעה, 'תינוק שנשבה',
    'הדרך הנכונה נמצאת אצלנו' וכו'.
    למרבה הפליאה, זה לא עובד. החילוניים לא נוטשים את חילוניותם. הקיטוב דוקא גדל.
    הבן שלי ואישתו בחרו להתחתן חתונה יהודית שלא דרך הרבנות ובחול המועד דוקא.
    מצד אחד זהוא 'שומו שמיים' ומצד שני זהוא נסיון זעיר שבזעירים לעצב יהדות אחרת.
    אמנם נכון שאיך הנהגה דתית לחילוניים, הנהגה שתוכל ללחום לשינויים ועדכונים המתבקשים ביהדות
    אבל 'קול המון כקול שדי' גם כשההמון (החילוני כמובן) לא ממוקד ומכיל הרבה רעשי רקע.
    גדולתו של המאמר הזה הוא בראי שהוא מציב מול הפנים.
    כל הכבוד.

  6. עולם הפוך , אני שאין לי חבר דמיוני , קרויה על ידי בעלי הזיות; תינוק שנשבה. אני שיכולה ורשאית לקרוא כל טקסט שעולה על דעתי מוגדרת ע״י אנשים עם מחשבות שווא כתינוק בו בזמן שעליהם חלים איסורים ושטויות לקריאת טקסטים מסויימים. בדרנים

  7. אילנה, כנראה שלמרות שאת "רשאית לקרוא כל טקסט שארצה" כנראה שהבנת הנקרא. לא רחשת בתור מיומנות

    הכותב דווקא מתקשה בהגדרה זו על החילונים בימינו וכנראה לא קראת בפנים אלא רק. את הכותרת – אני אישית דווקא לא מסכים עם הכותב כי לדעתיהוא לא פירש נכון את המושג אבל לא משנה כרגע

    מה גם שכנראה את לא בקיאה במושגים ההלכתיים ולכן את נעלבת לשווא ומתחילה
    לצעוק.

    אבל מה כבר אפשר לצפות מהניאו אתאיסטים שלאחרונה מתרוצצים ברשת מדובר בפנאטים ומתלהמים שלא היו מביישים אף פשקעוויל במאה שערים בחומרים שלהם

    פשוט תת רמה

  8. שייקה לנדאו

    אמיר שכטר, מיומנות לא רוחשים אלא רוכשים…
    אכן תת רמה.

  9. שייקה לנדאו, תודה על התיקון אז מצאת טעות כתיב קטנה אצלי אתה יודע קורה לפעמים

    משום מה לתגובתי הארוכה אליך לא התייחסת כנראה שהצד החזק שלך כמו של שאר חברי הכנסייה האתאיסטית הוא הדיבור בסיסמאות ריקות ובדיבורים גבוהים על ה"מדע" ובהתלהמות זולה

    אכן תת רמה

  10. לרב עידו, יישר כח.
    להבנתי, יש בדבריך שני חלקים: 1) התייחסות להגדרה ההלכתית (עקרונית או שמא רק מעשית – ?) של חילונים. 2) הרהורים בענין ההשפעות שיש לשינוי בהגדרה (לדבריך שינוי לאי-הגדרה) על ההלכה.
    כרגע, לא נתתי את דעתי מספיק לחלק השני, אך לגבי החלק הראשון, הדברים הגיוניים בעיניי, וחשבתי עליהם רבות. עיקר הנקודה שאליה אני מסכים היא שראוי למצוא הגדרה עקרונית שגורמת להכללה של כולם בציבור היהודי. אני רוצה להפנות כאן למאמר (באנגלית) של הרב דב לינצר, מארה״ב. שם הוא דן בדברים בצורה דומה, ובסופו של דבר הוא מציע לאמץ מושג שקיים בדברי חכמים הנקרא – ׳אומר מותר׳. המושג מופיע, למשל, במסכת מכות פרק שני. במקורות חז״ל, יש ׳אומר מותר׳ המוגדר כקרוב למזיד, ויש ׳אומר מותר׳ המוגדר כקרוב לאונס. אם אני לא טועה, שניהם פטורים מעונש.
    הרעיון מאחורי שימוש בהגדרה זו הוא שאין אנו שמים בלבם של החילונים טענות אשר לא אמרו אותם. אנו פשוט מודעים לכך שלפי דעתם חיים בדרך חילונית הם מותרים.
    הפניה למאמר כאן – http://www.jewishideas.org/articles/discourse-halakhic-inclusiveness

  11. תודה הרב עידו. אני לוקח מהמאמר הזה בעיקר את רעיון הליבה של ההתייחסות הרצינית לחילוניות. התייחסות כזו בהחלט יכולה לשפר את תמונת המצב הדתית, בדיוק במובנים שהרב דיבר עליהם: חיבור היהדות למציאות, טעמי המצוות, שכל ישר וכיו"ב.

    נקודת החולשה פה היא תפיסת מציאות לא נכונה. הציבור החילוני לא מהווה מקשה אחת. אמנם נפתחים בתי מדרש חילוניים כדוגמת זה של קלדרון, אבל כמה זה משקף את המגמה בציבור? דומה שהמגמה הכללית היא דווקא הפוכה. חלק גדול של הציבור שועט – בין אם ברצון ובין אם מאינרציה – לעבר היטמעות גמורה בתרבות המערב, ומשיל מעצמו זיקות למסורת. המגיבה לעיל, אילנה, רשאית ואף מסוגלת בקלות לקרוא טקסטים יהודיים, אבל רוב האילנות לא ממש עושות את זה. ארון הספרים היהודי נגיש יותר ליהודי הישראלי היום מאי פעם, אבל זה לא ממש מעסיק אותו. אם עולם התוכן המיינסטרימי של ישראלי בשנות השמונים היה ערוץ 1, המיינסטרים היום נע בין יוטיוב לוויינט. מהבחינה הזו, הישראלי הממוצע בהחלט קרוב בפועל למושג ההלכתי של תינוק שנשבה. (אגב, כדאי לחזור כאן שוב על הערתו החשובה של עוזיה לעיל: תינוק שנשבה אינו אדם חסר דעת כפי שמשתמע מהמאמר, אלא אדם שגדל מילדות בסביבה לא יהודית).

    נקודת החולשה הנ"ל של המאמר מתבטאת גם בהערכה לא נכונה (או לא קיימת) של יחסי הכוחות. אל הרצון הטוב לקרב את העם אל היהדות ואת היהדות אל העם, נלווית לפעמים נטיה לשכוח שאין כאן סימטריה. זו קצת תסמונת של הציבור הדתי לאומי, סוג של תופעת לוואי של אהבת ישראל. עם כל החשיבות של ההידברות, החלפת הרעיונות והביקורת ההדדית בין חילונים ודתיים, צריך לשים את הקלפים על השולחן באופן ברור, ולהבין שאין כאן דיאלוג בין צדדים שקולים. הצד החילוני הוא הדומיננטי באופן ברור, המשקל הפוליטי שלו עצום פי כמה; הוא מחזיק בעמדות המפתח בתקשורת, באקדמיה, בפוליטיקה ובמשפט. היכולת של הציבור הדתי להזיז אותו לאנשהו היא קטנה, וכמובן גם להפך – נו, החוק השלישי של ניוטון. כך שאם באמת הציבור החילוני בר-סמכא כדי לתקף או לשלול הלכות ומנהגי ישראל, יתכן שכולנו צריכים להתחיל לצפות ב"רמזור" בחמישי בערב (ועוד לא הגעתי לקושי האמיתי – להפסיד את התפילה של ליל שבת הנדחית מפני עשה דהאח הגדול).

  12. תומר,יישר כח גדול על דבריך

    מילים כדרבנות!

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 880 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: